סביב הארץ בשמונים יום/פרק ה
ופיקס השיג ברגעים אחדים את פספרטו, והוא היה מתהלך בחוצות ומתבונן לאשר מסביב, ויגש אליו פיקס, ויאמר:
– אם כן ידידי האשרו את תעודת מסעך?
ויען הצרפתי:
– אתה הוא, אדוני. חן חן, הכל כהלכה.
– ועתה הנך מתבונן להעיר?
– כן. אך אנחנו ממהרים כל כך במסענו, עד כי כל המסע הזה בעיני כמו רק חלום חלמתי. ובכן, הנני בסואיץ?
– בסואיץ.
– במצרים?
– במצרים, כן אדוני.
– ובאפריקה?
– באפריקה.
– באפריקה! לא אוכל להאמין בדבר. ישוה נא כבודו לפניו, כי אנכי חשבתי לא ללכת כי אם עד פריש, ולהכרך הנפלא הזה יכולתי רק להתבונן למן שבע שעות ועשרים דקים בבקר עד ח' שעות וארבעים, בין התחנה הצפונית ובין תחנת ליאון, מבעד לחלונות עגלה ביום גשם סוחף. צר לי! ואנכי חשקתי לראות שנית את פיר לשיו ושדות אלישה.
וישאל השוטר:
– אם כן איפוא, אתם אצים מאד?
– אנכי לא. אך אדוני, הוא אץ מאד. ועתה הנה נזכרתי, עלי לקנות גרבים וכתנות. אנחנו יצאנו לדרכנו בלי חפצים לדרך, ורק שק אחד לקחנו אתנו.
– הנני להוליכו לחנות שימצא שם כל הנצרך לו.
ויאמר פספרטו: מה רב טובו!
וילכו שניהם, ופספרטו לא חדל מדבר, ויאמר:
– רק עלי להזהר לבלתי אאחר את מועד הפלגת האניה.
ויען פיקס:
– עוד יש לו שהות. עתה רק צהרים.
ויוצא פספרטו שעונו הגדול, ויאמר:
– צהרים? לא אדוני. עתה רק תשע שעות ושנים וחמשים דק.
– שעונו מאחר.
– שעוני מאחר! שעון שנפל לי בירושה עוד מאבי אבי! גם חמשה דקים לשנה לא יאחר ולא יקדים השעון הזה. הוא תכן עת גמור.
– הבינותי מה זה. שעונו לפי שעון לונדון. ובין שעון לונדון לשעון סואיץ כשתי שעות. עליך לכון את שעונך לפי עת הצהרים בכל ארץ.
– האנכי אגע בשעוני? לעולם לא אעשה כזאת!
– אם כן, לא יהיה שעונך מכֻון לפי מהלך השמש.
– אם כן, רע רע להשמש! והוא האשם! ובמעוף יד נעלה השיב פספרטו את שעונו לכיסו.
ויעברו רגעים אחדים, ויאמר לו פיקס:
– יצא יצאתם איפוא מלונדון פתאם בחפזון?
– אמנם כן! ביום הרביעי האחרון, בשמנה שעות בערב, שב אדוני פוג ממסבת מרעיו, לא לפי מנהגו, ושלשת רבעי שעה אחרי כן יצאנו מלונדון.
– ואנה ילך, זה פוג אדונך?
– קדמה, קדמה. הקיף יקיף את הארץ.
ויקרא השוטר:
– סביב הארץ?
– כן, בשמנים יום! אמר יאמר, כי המרה בזה את מרעיו. אך אודה, כי האמין לא אאמין בדבר. השכל הישר לא יסכים לזה, דברים בגו.
– זה האדון פוג, כנראה, איש אוהב זרות.
– כן, אדוני.
– והוא עשיר.
– פשיטא! ויש אתו בדרכו סכום מסוים, שטרות הבנק, חדשים כלם. ואיננו מקמץ בכספו בדרכו! הנה, לבעל המכונה באניה מונגוליה הבטיח מתנה טובה מאד אם יקדים הרבה לבוא לבומבי.
– ואתה ידעתו מכבר, את אדונך?
– אנכי? אני באתי אליו לשרתהו בעצם יום צאתנו.
הקורא יבין על נקלה הפעולה אשר פעלו המענות האלה על רוח השוטר, אשר היה מלא רגש גם בלי זה.
היציאה בחפזון מלונדון ימים אחדים אחרי הגנבה, ואוצו לבוא מהרה למרחקי ארץ ואיי ים, וההמרה הנפלאה הזאת, הכל קים ואשר את חשד פיקס. וישתדל עוד להוציא מלים מהצרפתי, ויוכח פיקס, כי הנער הזה איננו יודע כלל את אדוניו. כי האדון הזה יושב לו בדד בלונדון, כי יאמרו עליו כי הוא עשיר, אך איש לא ידע מקור עשרו, כי הוא איש שאין לרדת לסוף דעתו ומהותו וכו'. אך זה ידע פיקס לנכון, כי פיליאס פוג לא יעזוב האניה בסואיץ, והוא הולך באמת לבומבי.
ופספרטו שאל:
– הרחוק הדרך לבומבי?
ויען השוטר:
– רחוק דיו. עוד כעשרה ימים לכם ללכת בים.
– ואיה היא, בומבי?
– בהודו.
– באסיה?
– ודאי.
– שד משחת! הגיד אגיד לכבודו האמת... יש דבר המציק אותי... זה הדֻד!
– איזה דד?
– דד הגז, אשר שכחתי לכבות, והוא בוער עוד. והנה, לפי חשבוני, כל ארבע ועשרים שעה יבער גז בסך שני שילינג, ששה פינס יתר משכרי, והלא יבין כבודו כי אם המסע הזה יאריך...
ההבין פיקס את כל ענין הגז? רחוק הדבר. הוא לא הקשיב עוד לדבריו, ויחשב להחליט דבר. ויבאו הצרפתי והוא להחנות, וישאיר השוטר את הצרפתי לקנות לו את צרכיו, ויצוהו לבלתי יאחר שעת הפלגת האניה, וישב לבית הפקודות להקונסול.
ועתה, כי לא היה כל ספק לפיקס בענין הג'נתלמן, שב לקרירות רוחו, ויאמר להקונסול:
– אדוני, עתה אין לי עוד כל ספק בדבר. האיש המבוקש, בידי הוא, מתחפש לאיש אוהב זרות, כמו חפצו להקיף את הארץ בשמנים יום.
– אם כן, ענה הקונסול, הוא ערום.
והקונסול שאל את השוטר ויאמר:
– אבל, אדוני, אולי שגה ישגה כבודו?
– לא אדוני, אנכי לא שגיתי.
– אם כן, למה איפוא בקש האיש דוקא כי חתימתי על תעודת מסעו תהיה לו לעדה כי עבר דרך סואיץ?
– למה?... לא ידעתי, אדוני הקונסול. אך ישמעני נא אדוני.
ובדברים מעטים ספר השוטר להקונסול את הדברים היתר בולטים בשיחתו את משרת האיש פוג.
ויאמר הקונסול:
– אמנם יש יסודות חזקים לחשד את האיש הזה. ומה יעשה כבודו כעת?
– שלח אשלח תלגרם ללונדון, והפצרתי בשר השוטרים לשלח לי לבומבי פקודה לשים אותו במשמר. ירד ארד באנית מונגוליה, אערוץ את הגנב עד הודו, ושם על אדמת אנגליה אגיש אליו בכבוד, פקודתי בידי, וידי על כתפו.
ויכל השוטר את הדברים האלה בקרירות, ויפטר מהקונסול, וישלח משם לשר השוטרים בלונדון התלגרם אשר ידענו.
ובעוד רבע שעה, ופיקס ירד לאנית המונגוליה, ובידיו חפצים לדרך מעטים, אך כיסו היה מלא, ורגעים אחדים אחרי כן, והאניה המהירה שטה על פני מי ים סוף בכל כח קטורה.