סביב הארץ בשמונים יום/פרק ח
הדבר הזה אשר אמר פוג לעשות היה מלא מכשולים, כמעט מהנמנעות, והיה צרך עז לב הרבה לנסות לעשותו. סכנה היתה נשקפת מה לחיי פוג ולפחות לחרותו, וכל דבר נסיעתו יהרס אולי ברגע אחד. ובכל זאת לא פקפק פוג. אמנם בסיר פרנסיס מצא פוג עוזר אמיץ הלב.
ופספרטו היה נכון, והיתה יכלת לסמוך עליו. חפץ אדוניו להציל את האשה ממות הלהיב אותו. הרגש הרגיש, כי תחת מעטה הקרח הזה יש לב חם, נפש טובה. ויחל לאהוב את מר פיליאס פוג.
עתה נשאר רק מנהיג הפיל. למי יהיה הוא? אולי יטה הוא לההודים? ואם עזר לא יעזור אחרי המצילים היה צריך לדעת לנכון כי לפחות לא יתנגד להם.
וישאלהו סיר פרנסיס כרומרתי בפרוש, מה יהיה משפטו בזה.
ויען המנהיג: אדוני פקיד הצבא, פרסי אנכי, והאשה הזאת פרסית. הנני לכל אשר תצוני.
ויאמר פוג: טוב הדבר.
והמנהיג הוסיף: אפס, ידע תדעו, כי לא זה בלבד, כי מחרפים אנו את נפשותינו למות, כי עוד שפטים נוראים וענויים גדולים נכונים לנו, אם נתפש בכפם. עתה, ראו.
ויען פוג: ראינו. חשב אחשבה, כי עלינו להמתין עד הלילה להחל פעולתנו.
ויאמר המנהיג: גם אנכי, כן מחשבתי.
ויספר הנער פרטים אחדים על אדות העולה. היא היתה הודית, בת אחד הסוחרים הגדולים מבומבי, מזרע הפרסים, ותהי ידועה ומפרסמת ביפיה, ותחנך בעיר הזאת לכל משפטי החנוך האנגלי, ולפי השכלתה ודרכיה יש יכלת לחשב אותה לבת ארפה. ושמה אאודה.
ובהשארה יתומה, נתנה לאיש על כרחה להרג'ה הזקן בבונדלקונד.
וימת הרג'ה שלשה חדשים אחרי נשואיה, ותהי היא אלמנה. ובידעה גורלה המר הנכון לה, ותברח על נפשה. ויתפשוה קרובי הרג'ה ויקדישוה למות הנורא הזה, ומי יודע אם תנצל ממנו.
ויחזק הספור הזה את מר פוג וחבריו עוד יתר בהחלטתם אשר החליטו בנדיבות לבם. ויחליטו כי הנער ינהיג את הפיל לעומת הפגוד בפילג'י ויתקרב להפגוד כפי היכלת.
ואחרי חצי שעה עמדו בחרשה, הרחוקה חמש מאות צעדים מהפגוד. ולא היתה יכלת לראות משם את הפגוד, אך קול המון הקנאים נשמע היטב.
ויתיעצו אז, איך יגיעו עד העולה. הנער ידע את כל תכנית הפגוד הזה, ולפי דבריו היתה האשה הצעירה כלואה פה. התהיה יכלת לחדור אל תוך הפגוד בעד אחד הפתחים, בעת אשר כלם ינומו שנתם ותרדמת השכרון תפול עליהם, או יהיה צרך לפרוץ פרצה בקיר הפגוד? הדבר הזה לא יוכלו להחליט בלתי אם בהיותם שם במקום המעשה, אך בזה לא היה ספק, כי עליהם להציל את האשה בעצם הלילה הזה, ולא למחר, בהיות הבקר והעולה תובל להמוקד. בעת ההיא, כל כח אנוש לא יוכל להצילה.
וימתינו פוג וחבריו להלילה. ויהי אך נטו צללי ערב, כשש שעות אחרי הצהרים, ויחליטו לרגל את המקום סביב הפגוד. זעקות הפקירים חדלו. שכרון ההנק, והוא משקה אפיום מעורב במשרת קנבוס, השליך עליהם אכן תרדמה חזקה, כמנהגם תמיד, והיה תהיה אולי יכלת להתגנב ביניהם עד המקדש.
וינחה הפרסי את מר פוג, סיר פרנסיס, ופספרטו, וילך לפניהם בלט דרך החרשה. ויזחלו תחת ענפי העצים כעשרה דקים, ויבאו עד שפת נחל קטן, ויבערו לפידים, ויראו והנה לפניהם צבור עצים, הוא המוקד, ערוך מעצי אלמוגים, רוים שמן נותן ריח טוב. ועל המוקד היתה גופת הרג'ה, חנוטה, נכונה להשרף מחר יחד את האשה. ומאה צעד מהמוקד היה הפגוד, ומנורותיו נראו בחשך מעל לאמירי העצים.
ויאמר המנהיג בלחש: בואו.
ויוסף עוד זהירות, ויזחל בלט בין דשא העשב הגבוה, ואחריו פוג וחבריו.
והדומיה לא נפסקה בלתי אם בקול אושת הרוח שנשב בין העפאים.
ויעמד המנהיג בקצה הקרחה. לפידים אחדים האירו את המקום הגדול, ועל פני כלו היו משלכים חמרים חמרים נרדמים משכרון, ויהי המקום כמו שדה מלחמה אחרי הרג רב. אנשים ונשים וטף, כלם מערבים יחד. ועוד נשמעה אנחת שכורים אחדים.
ובקצה המקום, בין סבך העצים, עמד מלא קומתו מקדש פילג'י. אך תוחלת המנהיג נכזבה. שומרי הרג'ה שמרו על פתח הפגוד, חרבותם שלופות ולפידים בידיהם, והיה לחשב, כי הכמרים שומרים על הקרבן גם בבית.
ויעמוד הפרסי ולא התקדם עוד. ראה ראה, כי אין כל יכלת להבקיע אל הפגוד דרך הפתחים, וישיב אחור גם את פוג וחבריו.
ופיליאס פוג וסיר פרנסיס הבינו גם הם, כי אין לנסות דבר מעבר מזה.
ויעמדו, ויתלחשו יחד, ויאמרו:
– נמתינה. רק שמנה שעות עתה. אולי עוד תפול תרדמה גם על השומרים.
ויאמר הפרסי: אפשר. אמנם, אולי.
וישכב פיליאס פוג וחבריו לרגל אחד העצים, ויחכו.
ויהיו הרגעים לשעות בעיניהם, בקצר רוחם. מעת לעת עזבם המנהיג, וילך להתבונן מסביב. שומרי הרג'ה שמרו עוד, והלפידים בידיהם, ואור כהה התנוצצה מבעד לחלונות הפגוד.
וימתינו עד חצי הלילה, ומעמד הדברים לא שנה. השומרים מחוץ שומרים תמיד, והדבר היה ברור כי אין לקוות לתרדמת השומרים. אכן מנע מנעו מהם שכרון החונק. ויראו פוג וחבריו כי עליהם לפעל באופן אחר, לחתר בקיר הפגוד ולבוא דרך שם. ונשאר רק לדעת, אם הכמרים שומרים את הקרבן בבית כאשר ישמרוהו השומרים מחוץ.
ויתיעצו עוד, ויאמר הנער כי נכון הוא ללכת. וילכו אחריו מר פוג ופרנסיס כרומרתי ופספרטו. ויסבו בדרכם לבא אל הפגוד מאחוריו.
וכחצי שעה אחרי כן הגיעו עד רגלי קיר הפגוד ואיש לא פגשו בדרך. מעבר מזה לא שמר איש את הפגוד, אמנם פתחים וחלונות לא היה פה כלל.
והלילה היה ליל חשך. הירח, שהיה אז ברבעו האחרון, אך יצא יצא על פני האֹפק, ועננים כבדים כסו פניו וגבה העצים עוד הגדילו החשכה.
אבל, דבר בואם לרגלי קיר הפגוד עוד לא הספיק להם. עוד היה עליהם לחתור בקיר, ולמלאכה הזאת לא היה בידיהם כל כלי מלאכה בלתי סכיניהם הקטנים בכיסיהם. למזלם היה הקיר בנוי לבנים ועץ, ולא קשה היה לחתור בו. רק יחלצו לבנה אחת, ובאו האחרות אחריה על נקלה.
ויחלו מלאכתם, בדומיה ושקט, כאשר יכולו, ויעבדו הפרסי ופספרטו לחלץ את הלבנים, לעשות פרצה רחבה.
הם עושים במלאכה, והנה קול זעקה נשמע פתאם מבית, ואחריו קולות רבים.
ויחדלו פספרטו והפרסי ממלאכתם. ההרגישו במעשי החותרים? השמו את לבם לזה? הזהירות היתר פשוטה הכריחתם לרחק משם, וכן עשו גם הם גם פיליאס פוג וסיר כרומרתי. ויגהרו שנית תחת העצים, וימתינו עדי תחדל המהומה, והחלו אז שנית במלאכה.
אבל, מה גדול האסון! שומרים באו וישבו אצל הפגוד מעבר מזה, לבלתי תת לכל זר לקרב אליו.
כבד, כבד מאד לתאר את רגשי ארבעת האנשים האלה, שנכזבה תקותם ומלאכתם פסקה. עתה אין עוד יכלת לבוא עד האובדת, ואיך יצילוה? סיר פרנסיס כרומרתי מרט שערותיו. פספרטו לא יכול למשול ברוחו, ויכבד הדבר על המנהיג לעצור בעדו. ומר פוג, קר הרוח, הוא המתין, ולא הראה כל התרגשות.
וישאל שר הגדוד: היש לנו עוד פה לעשות מאומה זולתי ללכת לדרכנו?
ויען המנהיג: אין לנו דבר בלתי אם ללכת לנו.
ויאמר מר פוג: המתינו, די לי כי אהיה באלהבד מחר בצהרים.
ויקרא סיר פרנסיס: אבל, למה יקוה כבודו? עוד שעות מספר, ויאיר הבקר!
– אם לא שחקה לנו השעה עתה, אולי תשחק לנו ברגע האחרון.
למה קוה באמת האנגלי קר הרוח? החפץ להחיש ישע בכח להאשה ברגע שיוציאוה להשרף, ולגזל אותה מידיהם בחזקת היד גלוי לכל?
אך שגעון הוא לעשות כזאת, והאיש הזה, ההוא ישתגע ככה? ובכל זאת, נאות סיר פרנסיס כרומרתי להמתין עד קץ החזיון הנורא הזה. והמנהיג לא נתן להם להשאר במקומם אשר נמלטו שמה, וישיבם לקצה הקרחה. ויסתרו שם בסתר על העצים, ויוכלו לנצור את הישנים. פספרטו היה תלוי על פארות עץ אחד, ויגר גרה בדעתו רעיון אחד אשר עבר בראשונה כמו ברק, ויקבע אחרי כן במוחו ולא הרפהו רגע.
ראשית דברו היה: שגעון גדול! ועתה שנה ושלש! אחרי ככלות הכל, מדוע לא? מקרה טוב, ואולי האחד, לנסות, ובפרט עם אנשים מגשמים כמוהם.
על כל פנים, פספרטו לא באר יתר את מחשבתו, וימהר ויחליק בקלות כנחש מעל הפארות התחתונות אשר כפפו ראשן ארצה.
והשעות הלכו הלך וחלף, ופני קצה השמים החלו להכסיף מעט, ויבשר כי קרוב אור היום. בכל זאת עוד היה חשך אפלה.
והרגע בא, בא. ההמון הנרדם החל כמו לקום איש מקברו. בחבורות הישנים החלו חיים. קול מכים בתוף נשמע מפה, משם. רנות וצעקות התפרצו שנית. באה השעה, האובדת תלך למות.
והנה דלתות הפגוד נפתחו. אור מאיר יתר התגנב מהבית, ויראו מר פוג וסיר פרנסיס כרומרתי והנה האשה מוצאת החוצה, ושני כמרים סוחבים אותה. אף ראה נראה להם, כי רגש הצלת נפשה הסיר פתאום את השכרון מעליה, ותנס להנצל מיד סוחביה, וינתר לב פרנסיס כרומרתי בקרבו, וביד רועדת תפש בידי פיליאס פוג, וירגיש כי סכין פתוח בידו.
וההמון הזדעזע. האשה העלמה שבה ותתעלף שנית מעשן הקנבוס ותסחב בידי הפקירים. והם לווה בקולות זעקה וקריאת תפלותיהם.
ויתערבו פיליאס פוג וחבריו בתוך ההמון. בשורות האחרונות וילכו אחרי האשה.
ועשרה דקים עברו, ויעמדו על שפת הנחל, פחות מחמשים צעד מהמוקד, אשר היה מונח עליו גופת הרג'ה. ויראו בחצי החשך את האשה, בלי כל תנועה, שוכבת אצל גוית אישה.
ומדורה הובאה, ותתלהב מהרה האש בהעצים אשר היו בלולים בשמן.
ורוח נדיבה לבשה את פיליאס פוג, ויטלק עצמו לעומת המוקד. ויתפשהו סיר כרומרתי והמנהיג, ויאמרו לעצור בעדו, ויהי אך הדף הדפם מר פוג, והנה החזיון שנה. קול זעקת בהלה נשמע, וכל ההמון הזה נפלו על פניהם, במורא ופחד.
הרג'ה הזקן לא מת איפוא, כי הנה קם פתאם, כצלם, וישא את האשה על ידיו, וירד מעל המוקד ויעבור בתוך ערפל הקטור, אשר נתן לו מראה חזיון לילה?
והפקירים, השומרים, הכמרים, נבהלו נרעדו, וישכבו, ופניהם כבושים באדמה, ולא מצאו לבבם לשא עיניהם ולהביט בפני הפלא הזה.
והאשה, בלי רוח חיים, נשואה בזרועות חזקים, עברה בין ההמון. מר פוג וסיר כרומרתי עמדו נצבים. הפרסי הוריד את ראשו לארץ. ופספרטו, בלי ספק, היה נדהם גם הוא.
והמת ששב לתחיה הזה בא עד המקום שעמדו שם מר פוג ופרנסיס כרומרתי, ויקרא בקצרה: ננוסה!
זה היה פספרטו בעצמו. גנב התגנב להמוקד בתוך עב העשן, ובחשכת האפלה לא ראהו איש, ויציל את האשה ממות. זה היה פספרטו, שעשה מעשה תרמיתו בעז לב איש שהשעה משחקת לו, ויעבור בין המון הנפחדים והנרעדים בלי פגע רע.
ורגע אחד אחרי כן נעלמו ארבעתם בהיער, והפיל נשאם ברגלים ממהרות. אך קול צעקות, קול ענות, וגם כדור קנה רובה שעבר דרך כובע פוג, הודיעם, כי נגלתה תרמיתם.
על המוקד הבוער נראה נראה גופת הרג'ה. והכמרים שסר מעט פחדם, הבינו כי חטף חטפו את האשה מידיהם.
וימהרו היערה וירדפו אחרי החוטפים, והשומרים אחריהם. אך החוטפים נסו מהרה וברגעים אחדים נמלטו ולא היתה יכלת עוד להשיגם.