סבא אליהו/חלק ג/פרק יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · סבא אליהו · חלק ג · פרק יט· >>

והבו נא עצה בכל העניינים. והתייעצו באנשים נאמנים ולא בכל, והלוך תלכו לעציון גבר אדם ישר העושה לרוחו משקל, ולא אל בעל שכל מעוק"ל. אמר הפילוסוף לא תקובל העצה כי אם מאוהב חומל, או חסיד ירא, או מאמין נאמן. וכתב הבונה בבית יהודה פ' החולץ (יבמות) דף מ"ה. אדאמרינן א"ר שימי בר חייא לרב, אמרי אינשי גמלא במדי אקבא רקדא, הא גמלא והא קבא והא מדי ולא רקדא. ז"ל, רבים אומרים ומייעצים לזולתם מה שלא יעשו הם, כמ"ש הנה יסרת רבים וגו'. כי עתה תבא אליך ותלא וגו' עי"ש. ומיהו חס ליה לאבא רב כדבר הזה, כי אף הוא לא אמר אלא שכותי הבא על בת ישראל, הולד כשר אבל לא שיהיה הגון ומעולה לשבח משפחה. ובדרושי לפ' יתרו, דקדקתי מ"ד בפ"ק דבתרא, גבי מה ששאל ריב"ז לתלמידיו, מ"ד צדקה תרומם גוי וגו'. דאמרינן נענה ר"ג וכו' נענה ר"י וכו'. וכן בכולם לשון נענה מהנפעל, דהיל"ל ענה, וכן מצינו ברחבעם, ויועץ המלך רחבעם את הזקנים וגו' איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר. נועצים מהנפעל במקום שהיל"ל יועצים, והוכחתי שהכוונה שהמשיב לשואלו, לא ישיב אלא תשובה המתיישבת על לבו, וכאלו יהיה הוא השואל ונענה מאחרים. וז"ש לשון נענה, וכמ וכן היועץ יתן העצה למתייעץ, כמו שיהיה הוא המקבל העצה ויועץ לעצמו, שלא יאמר דבר שאינו הגון לו, וז"א איך אתם נועצים. כלומר תחשבו כאלו אתם במקומי המקבלים העצה, והלא הוא לענ"ד דכתיב באבשלום, ויאמר אבשלום אל אחיתופל הבו לכם עצה. שלא אמר הבו לי עצה אלא לכם, כלומר שבנתינת העצה תחשבו כמו שאותה העצה תהיה לכם לעצמכם, והכתוב מעיד ועצת אחיתופל וגו'. ופירשתי שם המשך שאר הפסוקים. (ועיין עוד לקמן פכ"ו). וזאת היא העצה היעוצה ממני לכם, בין כשאתם יועצים אחרים בין כשאתם מתייעצים מאחרים, ובפרט הזהרו מהיועצים לפי דרכם, כי מצודים וחרמים לבם, שמים מר אחרים למתוק אל חכם, וגם דעו דכמו שאין לבוא לראות אחרים בשעת קלקלתם, כן הוא ליראות. ואם יארע ח"ו שמץ קלקלה, לא תעשו פרסומי קלא, דלא ליתרע מזלא. והנה לשני טעמים אמרו להודיע צערו לרבים, הא' כדי שרבים יבקשו עליו רחמים, כדאמרי' בסוף פ' במה אשה (שבת סז, א). באילן שמשיר פירותיו, סוקרו וצובעו בסיקרא, כי היכי דלחזיוהו וליבעו עליה רחמי, וילפינן לה מטמא טמא יקרא (ויקרא יג, מה). וכך בפ' חלק (סנהדרין קד, ב). לא אליכם כל עוברי דרך (איכה א, יב). אמר רבא מכאן לקובלנא מן התורה. פירש"י לחד לישנא כשיש לו צרה יודיענו לרבים. והוי מהאי טעמא כמ"ש מהרש"א שם. והטעם הב' ליטול עצה, כדאמרי' בפ"ח ד(יומא עה, א), דאגה בלב איש ישחנה (משלי יב, כה). ר' אמי ור' אסי, חד אמר יסיחנה מדעתו. וחד אמר ישיחנה לאחרים. פירש"י ישיחנה לאחרים שמא ישאוהו עצה ע"כ. אך יש לדקדק למה לא פירש ישיחנה כדי שיבקשו עליו רחמים כמו התם. אבל אני אומר דהתם מיירי בצרה מפורסמת ובאה ונהייתה, שיפרסמנה יותר כדי שיבקשו עליו רחמים. וביומא מיירי בדאגה בלב שעדיין היא נסתרת, וגם מיצר על העתיד לבא, והוי דומיא דרבא בפ"ד דנדרים, דא"ל יומא קמא דחלש לא תגלו לאיניש וכו', מכאן ואילך פוקו ואכריזו בשוקא רבא חלש, דרחים לי מבעי עלי רחמי וכו'. ונמצא דדאגה בלב איש הוי טפי מיומא קמא דרבא, דלא שייך לומר לפרסם כדי שיבקשו עליו רחמים. ולכך פירש כדי שישאוהו עצה. וכי תימא אכתי קשה דלא ישיחנה כלל כיומא קמא דרבא, י"ל דלהכי דייק בלישניה דקאמר ישיחנה לאחרים, דלאחרים נראה מיותר, אך ר"ל ישיחנה לאחרים הדומים לו, אשר כמוהו באו לידי מדה זו, שאפשר שישאוהו עצה נכונה כיון דבדידהו הוה עובדא, ולישנא דאחרים הכי משמע שוים לו, כמ"ש בשו"ת לחמי תודה בסי' י"א. ולא יהיה אלא כמו רופא דאפי' ביומא קמא ודאי לא היה נמנע רבא מלגלות לו, כמו בחולי של מכה פציעה וחבורה, דלית דין צריך בשש וכיוצא. ושוב נזכרתי מה שכתבתי בספר הכללים שעשיתי בבחרותי, שמי עליו בן בגימטריא אליהו, בשם של"ה דף שס"ב ע"א בהגהה, דצער הוא על העבר, דאגה על העתיד. וכ"כ רד"ק בשרשים. וכן בפ' מי שאחזו, ג' דברים מכחישים כחו של אדם, פחד דרך ועון. פירש"י פחד דאגה שדואג אל דבר העתיד ע"כ. (ופירשתי בזה מ"ש דוד, כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. עפ"י הקדמת מהר"ם אלשיך בפ' נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'. שלא יצוייר חטא שלא מדעת אם לא שקדם לו עון מדעת שגורם החטא עי"ש. ויאמר לפי זה כי עוני אגיד, עון מזיד מדעת, אדאג על העתיד שלא יביאני לידי חטא. איברא שבהקדמה זו של מהר"ם אלשיך יש בה דעות חלוקות, וספק ספקות ככתוב בשו"ת בתי כהונה חלק ב', ריש חלק בית המדרש). ובהכי דדאגה על העתיד וצער על העבר, דייק לישנא דרבנן דנקטי התם לשון צער, מודיע צערו לרבים, ומיושב לשון רש"י שם כאמור. ולא תברא מ"ש בעל שבילי אמונה נתיב ה' סוף שביל ו'. דדאגה גורמת השינה, לפי שחושב על מה שעבר שנפחד ממנו, והעצב גורם נדוד השינה, שהוא מפחד ממה שיהיה עליו להבא ע"כ. שהרב לא נחית לשיעורא דלישנא כ"א לכוונת הענין, בין לשעבר לשהבא, שזה מרחק השינה וזה מקרב השינה, אבל לא בביאור וכוונת המלות, ולעולם דאגה על העתיד. וראיתי במאמרי אפוקר"טי מועתקים בלשונינו הקדוש שכך כתוב, ללב שני פגעים, הדאגה והעצב, הדאגה גורמת נדוד השינה, והעצב גורם השינה וכו' ע"כ. ולשון זה הוא מדוקדק.

ונמצאתם למדים מהאמור, דהלא טוב הוא כסות דמעה, וטוב מי ששם בסתר, ובכגון דא מרגלא בפומי לומר כלפי שמיא, סתרי ומגיני אתה, שהוא בעל סתרי וסודי ולא זולת, שהוא מגיני ויגן בעדי. ומצאתי סעד לדברי בס' אורים ותומים להרא"ם עראמ"א בישעיה כ"ט. בפ' ההולכים לרדת מצרים. שכתב שלא יגיד אדם צרתו למי שלא יוכל להצילו יע"ש. וביותר בדורות הללו, דשוא תשועת אדם ואחסור דרי.

ויש שמחים בתקלת חבריהם ועוזרים לרעה ח"ו, והפרסום מחייבם לגהינם. ואע"ג דלא ברשיעי עסקינן, לעולם יהיה אדם בעיניו כליסטים ומכבדו כרבן גמליאל. ומילתי על לשוני תמיד, שאסור לדבר שקר, אבל אינו חובה עליו לומר האמת, כמ"ש בשאול ודבר המלוכה לא הגיד לו. ומי יתן החריש יחריש ותהי לו לחכמה, כמו אברהם אבינו ע"ה שלא גילה לבני חת חשקו וחפצו במערת המכפלה, ונהג תחבולה לכסות מהם יקר גדולתה ומעלתה וחפצו בה, שלא ירגישו כלל, כמ"ש הזוהר בפ' חיי שרה בארוכה. ולא תברא מ"ד בויקרא רבה (פ') צו פ' ט'. שדבר הכתוב לשון בדוי בנביאים מפני השלום, וקרי לשון בדוי מה ששתק המלאך למנוח, שהעקרות מאשתו היתה, כמ"ש לה הנה נא את עקרה. ממך הוא העקרות, שכבר העיר בזה מהר"ש יפה. וכתב דלשון בדוי קרי מ"ש לו, מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר. סמנים היא צריכה, דבהתרפאתה ע"י סמנים, נראה שלא היתה עקרה, וכן תירץ בעל כלי יקר בדף ק"ו ריש ע"ג, וכתב ז"ל השתיקה מהדבר לא יקרא בדוי עכ"ל.

וכלל העולה כי בכל הדברים צריך הבחנה ושיקול הדעת בין גברא לגברא, ובין ענין לענין ומעידן לעידן, כההוא תלמידא דר' ינאי בפ' משקין, דכולי שתא הוה מקשי ליה, ובשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה, וקרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלקי' ע"כ. ובפ"ק דשבת אדאמרי' אימתי זמן אכילה, רב אמר משיטול ידיו, ר' חנינא אמר משיתיר חגורה. ולא פליגי הא לן והא להו. כתב הבונה דלא מצער היא הערה זו, לשפוט בתקנות חכמים התלויות במדות או אומנות או הרגל כפי האנשים והמקומות ע"ש. ובפ' כיצד מעברין, אהא דתני רב יוסף ג' חבלים הם, של מגג ושל נצרים ושל פשתן. כתב דמאשר ראינו שאין כל חבל וחבל ראוי למדוד בו כל דבר, יש לנו ללמוד כי לא בכל מדה יהא אדם מודד עצמו ולא זולתו, אלא כפי הזמן והמקרה והאנשים, ולזה נקראו ההנהגות אשר בהם יתנהג האדם בשם מדות, לשון מדה שאדם מודד יע"ש. וז"ש מדידה, כפועל אדם ישולם לו, מדה כנגד מדה, כמ"ש בישעיה ס"ה. ומדותי פעולותם ראשונה אל חיקם. ואפשר דז"ש בפ' במה מדליקין, בשמאי שדחף להנהו תרי דאתו להתגייר באמת הבנין שבידו, דמאי שבידו, וכי בכל שעתא אתרחיש לו אמת הבנין, או היה בנאי להיות אמת הבנין בידו, אלא ר"ל שדחפן באותה מדה שהיה מודד בענייניו, ושיעור שהיה משער בדעתו, זוהי המדה שבידו. וכבר יש לי ענין ברוב בנין בדרשותי, מוכיח שהכל תלוי בהבחנה ובשיקול הדעת, לחלק בין ענין לענין ובין זמן לזמן, דלפעמים העבירה מצוה כמ"ש בכל דרכיך דעהו. אפי' לדבר עבירה. ולפעמים מצוה עבירה, כגון דטבעה אתתא בנהרא ואמר לא מסקנא לה משום דמסתכלנא בערוה, דנקרא חסיד שוטה, בפרק היה נוטל. ושוטה הוא לפי שאין לו דעת המחלק, ובפי' משנת הכל צפוי וכו'. פירשתי ובטוב העולם נידון. שבמה שהוא טוב בעצמו, לפעמים העולם נידון ונענש. והנה חלקו הפילוסופים פילוסופי המוסר והמדות בין הנקרא שכל, היינו אנגי"ניו בלעז, לדעת היינו יודי"ציו. שהיודי"ציו נקרא כן לפי שהוא דן ושופט העניינים, וצדיק נקרא כן לפי שבצדק ישפוט כל ענייניו, ופלס ומאזני משפט בידו בכל מעשיו. ואני הרואה שהבחנת הדברים היא הנקראת דעת ודעה מחז"ל, כמו שאמרו בטעם הבדלה בחונן הדעת, שאם אין דעת הבדלה מניין, והואיל וכתב ארס"טו היוני שכח ההבחנה והשיקול בדעת מתחיל בשלשים שנה, והולך ומתחזק ונגמר עד הארבעים, שאז בשלימותו, ואזלי בשיטתו רבנן כמ"ש עד מ' שנה אל יורה. וכן אמרו אין אדם עומד על דעת רבו עד מ' שנה. ובפ"ח דבתרא סי' קי"ב, אדאמרי' א"ל אני ה' בעתה אחישנה. הריטב"א כתב שאין פירש"י מחוור, והנכון כדפר"ח לא תכלם מפני שלא מצאת עדיין חכמה גדולה כא' הגדולים, כי כשתגיע לזמן שתהא ראוי לכך, דהיינו ארבעים שנה, יחיש לך ה' יתב' החכמה הראויה כא' הגדולים עכ"ל. ומשנה שלימה שנינו בפ"ה דאבות, בן ארבעים לבינה. ור"ל שמתחיל כה הבינה משלשים ונגמר בארבעים. והוא פשוט. וכמ"ש בשו"ת שמש צדקה בסוף חלק ח"מ על בן ל' לכח. שר"ל מעשרים עד שלשים. והיינו הדעה כמ"ש בירושלמי גבי חונן הדעת, שנתקנה בתחלת ברכה של חול, שאם אין בינה אין תפלה, וכן בש"ע א"ח סי' קט"ו. אני מכוין לזה מ"ש בברכות, גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, אל דעות ה'. שנ"ל לפרש אותיות אותיות ממש. וירצה שמלת דעות ממוצעת בין אות ל' של 'אל' ובין אות יו"ד של ה'. שעולה ארבעים, כי עד תשלום העשר שנים שאחר הל' הדעה אינה במילואה, ומתחלת מהלמ"ד דהיינו מן השלשים והלאה. ועוד לי פירושים אחרים בקונטריס דסנהדרין בפ' חלק סי' קל"ז וסי' קע"ו. ונמצא מזה שגדולה דעה, היא ההבחנה הבירור וההבדלה כנ"ל. ובכל זה מתברר אצלי בפי' מחודש, נוסף על האחרים שלי במדרש ריש ויקרא רבה, כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. דאיך קרי ליה ת"ח כיון שאין בו דעת, ואיך אפשר שנבילה טובה הימנו. אמנם במה שהוכחתי שדעת היא ההבדלה והשיקול בין העניינים אתי שפיר. ויובן במשנה דידים פ"ד, אריב"ז וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד, והרי הם אומרים עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כ"ג טמאים, א"ל לפי חיבתן טומאתן וכו'. והשתא היינו דקאמרי נבילה טובה הימנה, לא ח"ו שלפי האמת יהיה גרוע מנבילה, כי לא יתכן לומר כן, ובפרט לת"ח, אלא ה"פ דבהיות שאין לו דעת הבדלה מניין לו, וכיון שאין לו הבדלה והבחנה, א"כ כשרואה שעצמות חמור טהורים ועצמותיו יהיו טמאים, בא לידי טעות שנבילה חשובה ממנו, הואיל שסדר הבדלות אינו מונה, דלפי חיבתן טומאתן, והלא הוא הדבר שאמר אדונינו דוד, טוב טעם ודעת למדני. היינו למדני טעם הדברים, ודעת לשקול באותו טעם ביניהם, כי המצות בכללותן האמנתי, וצריך אני בבחינתן ובפרטותן הבחנה ושיקול דעת. ובילקוט משלי, נפש שבעה תבוס נופת, מה נפה זו מוציאה קמח בפני עצמה, סובין בפני עצמו, קיבר בפני עצמו, כך יושב ומברר ד"ת ושוקלן וכו'. ובמס' י"ט דף י"ד ע"א אמרי' כל הקדירות צריכין מלח וכן כל המוחין, ואם לאו מוח זה לא מעלה ולא מוריד. והכי איתא בפ' הקומץ רבה במנחות דף כ"א, במלת המלח, יכול תבונהו, מאי תבונהו, א"ר אשי יכול ליתן טעם כבינה וכו'. פירש"י כבינה באדם. והר"ן בפ"ק דחולין בסוף גמרא דמתניתין, השוחט בשבת וביוה"כ. פירש"י ז"ל יכול ליתן טעם וכו'. כלומר שישהה בו מלח עד שיתן בו טעם בבשר, כבינה שנותנת טעם באדם, ת"ל תמלח. הרי שבאדם צריך טעם במוח, ורוח מבינתו יעננו. וזהו ממש שאמר דוד טוב טעם ודעת. דהיינו בינה שנותנת טעם כנז'. וגם בזה מתבאר המדרש הנ"ל, כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. כי בנבלה כתיב או מכור לנכרי. ובגמ' דפסחים אליבא דמאן דברים ככתבן, ואילו מי שאין בו מלח הבינה הנותנת טעם, הרי אמרי' בפ"ג דנדה, פוץ מלחא ושדי בשרא לכלבא. פירש"י השלך המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי. ואנטונינוס לימד לרבי שהנשמה ניתנה לאדם משעת פקידה, דא"א לבשר ג' ימים בלא מלח ואינה מסרחת. נמצא שהחסר דעת וסרת טעם, ועמו טפילה בלא מלח, הוא ת"ח שסרח, ונבילה טובה הימנו, ודעה חסר מה קנה, דעה קנה מה חסר. זכה נעשית לו זר. וכן כתוב במאמרי דיוגי"ני, אין הון עתק כמו הדעה, ואין חוסר כמו הסכלות, ואומר אין ראוי אל הקרוב לבטוח, ולא לרחוק להתייאש, כי תחילת הדעה המבחן, והפילוסוף פיטאגו"רא במוסריו לתלמידיו א"ל, אל תשאו נפשותיכם לעשות שום מעשה בלא בחינה ובלא הבחנה. ומה נמלצו לחיך דברי הרשב"א בפ"ד דנדרים על מאמר, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול, שכתב שהנכבד בבעלי חיים המין האנושי, מפני שהוא בעל שכל, ולהבדיל בו בין המתוק והמר, זו מפעלות הטבע שכל בעלי חיים משתתפין עמו בזה, ורק יתכוין השכל להבדיל האמת והשקר. כי זה כל האדם. ובזוהר מקץ דף קצ"ט ע"א, וסור מרע בינה. ברירו מפסולתא ע"כ.

ואתם גם אתם עת ומשפט תדעו לשתוק במקום שיפה שתיקה, ולדבר בעת לדבר, עתים חשים עתים ממללים. כי במשל הלא ידוע שמוציא דבה הוא כסיל, ואין מדה מגונה מזו, כמו שהוא ברור בגמ', וזיל קארי בי רב הוא, ועכ"ז הוא פועל טוב כשעושה לתקן, וז"ל מהרי"א אברבני"ל במלכים א' א', בפ' וטוב תבשר. ואין ספק שאין מהגנות לאיש המעלה שיספר מה שידע, אעפ"י שתהי' בשורה רעה, בשיתכן לקחת עליה עצה לתקן האפשר, ומזה הצד מתהפך לפועל טוב עכ"ל.