סבא אליהו/חלק ג/פרק ו
והן קדם אני מבקש מכם, ואומר לכם הזהרו בכבוד אמכם, בלב דיבור ומעשה, כולהו צריכי כמ"ש ס' החרדים דף ך', ולכו חזו בפ"ק דקידושין, עד היכן כיבוד אב ואם, ורב יוסף כד שמע קל כרעא דאימיה, הוה אמר איקום מקמי שכינה דאתיא, וכתב הר"ם ריקאנא"טי בפ' בראשית, שהאם דוגמת השכינה, כנודע בסוד שם הוי"ה, אב ואם בן ובת, וכן אמרי' אביו זה הקב"ה, ואמו זה כ"י, וגם איש ואשה שזכו שם י"ה ביניהם וכלא חד, ואין צורך להאריך בזה, כי חיוב כיבוד או"א הוא מושכל ראשון, ואפי' אומות נזהרי' בזה, ולא עוד אלא שכאשר שמעו כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו לדברות הראשונות, ובחידושי הארכתי בביאורו. נמצא כיבוד אב ואם יתד שהתורה תלויה בו, וכדאמר רבא שם, ראש דברך אמת ולא סוף דברך, אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת, וזה לפי שדרך המשקרים מתחילים באמת ומסיימים בשקר, וכדאמרי' בסוטה, כל לה"ר שאין אומרים אמת בתחילתו, אינו מתקיים בסופו, הרי שפותחים באמת כדי שיהא נשמע ומקובל השקר שבסוף, ולכן שקר מתחיל בחיבורא באות שי"ן, ואמרו בזוהר בהקדמה פ' בראשית דף ב' ע"ב, שי"ן אות קשוט וכו' מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט ע"כ. וכן איתא בזהר פ' שלח דף קס"א ע"א, ועל מכוון זה נ"ל פירושא דקרא שאמר דוד המלך ע"ה, פצני והצילני וגו' אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר. דיש לדקדק מהו ימין של שקר, אך ר"ל שימינם ויסוד דבריהם הוא הימין והראש של שקר, שהוא השי"ן אות אמת שפותחים באמת תחילה להעמיד שקרם, או לדרך זה שאפי' הימין של שקר שהוא אות קשוט, עושים שקר, שגם פותחים בשקר תחילה, כדאמרינן בנחש בזוהר בראשית דף ל"ו ע"א, דבכולא מליל שקרא, ואפילו בשירותא שקרא הוה, מתחילה ועד סוף עי"ש. ועוד לי דרכים אחרים בס"ד לקמן פי"א ע"ש. ולאו חדתא היא שמ"ש ברישא לצד ימין נקרא ימין, כמ"ש בתיקונים תיקון ס"ט דף ק"ד, בעתים דשלמה, יד ימינא רחמי, לטעת לרפוא וכו', יד שמאלא דינא, עת לעקור למות וכו'. וכיוצא בדבר במנחת שי בשירת האזינו, הובא ג"כ מבעל אמונת חכמים פכ"ד דף מ', שהפסוקים המדברים במעלתן של ישראל מתחילין לצד ימין, וזה לענ"ד שאמר בלעם, תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. ישרים הם האבות כדאי' בפ"ב דע"ז דף כ"ה, ואמר ותהי אחריתי כמוהו, כי השי"ן יסודא דקשוט רומזת לאבות, כמ"ש הזוהר בהקדמה דף הנ"ל, ובכמה מקומות, וכ"כ אליה רבא בא"ח סי' ל"ב, בשי"ן של תפילין של ג' ראשים, על ג' אבות ושל ד' ראשים על ד' אמהות, ובלעם שי"ן של שקר, שהוא אות אמת בתחילתו, היה לו בתחבולה, אבל הסוף של אמת לא היה לו, כי הקו"ף והרי"ש של שקר סופו ואחריתו, ולכן ביקש ותהי אחריתי כמוהו. וגם נ"ל שיש לפרש ע"ד הסוד, ותהי אחריתי כמוהו, שלא אמר כמוהם אלא כמוהו, של אותו אחרית, כי כתב בעל מצת שמורים הל' מזוזה דף ע"ח ע"ד, שבלעם לא השיג שי"ן עצמה דשד"י, שהם הג' אבות, שהם הג' קוין של אות שי"ן, אלא החילוף של שד"י בא"ת ב"ש אותיות בק"ם, גימט' בלעם, והוא ס"ת של ג' אבות, אברה"ם יצח"ק ויעק"ב, ס"ת בק"ם, וזהו שרומז בו השי"ן בר"ת ש"די יחז"ה נ"ופל, שהשיג הס"ת של האבות שרמוזים באות שי"ן ע"כ עי"ש. ויאמר לפי זה שמבקש למות מות ישרים האבות, ותהי אחריתו כמו שיש לו אחרית שמם, כאותו אחרית תהיה אחריתו, ופירושי הראשון הוא המצטרך לעניינינו, ואתנהו ענין לכאן, שהשהקרן מתחיל באות אמת, ברמאות לקיים השקר בסופו. אבל הקב"ה שכולו אמת אינו צריך לתחבולה זו, ואדרבה עושה שמן הסוף יתאמתו דבריו הראשוני', ומן הסוף של צווי כבוד אב ואם הודו לדברות הראשונות. וזה לענ"ד שאמר שלמה סוף דבר הכל נשמע, שמסוף דבר ניכר שראש דברו אמת, והכל הוא נשמע ומקובל. וא"כ איפה את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, שאין אתה יכול לומר לכבודו דרש, כי זה שצוה לעצמו צוה ג"כ בכל האדם, שאמר כבד את אביך וגו'. שצוה על כאו"א ב"ו, ומזה תוכיח אמיתות וחיוב שמיעה לו במה שצוה לנהוג בעצמו ובכל הדברות שלו, וזהו כי זה כל האדם. וז"ש חותמו של הקב"ה אמת, ואותיות אמת דוקא בס"ת של בר"א אלקי"ם א"ת, כי מהאמת שבסוף ניכר האמת של בראשית, ואף בו נרמז האמת שניכר בראשיתו, בראשי"ת בר"א אלקי"ם ס"ת אמת, וכן בר"א אלקי"ם לעשו"ת אמ"ת בס"ת, והיינו לע"ד מ"ד באותיות ר"ע, אל"ף א"מת ל"מד פ"יך שתזכה לחיי העוה"ז, פ"יך ל"מד א"מת שתזכה לחיי העוה"ב, שנדרש ישר והפוך, לומר שיהיה כולו זרע אמת, אמת בתחלה אמת בסוף, ולא שיאמר אמת בתחלה לקיים השקר בסוף, שזה אינו מהנהו כי אם בעוה"ז ומחייבו לעוה"ב, אלא ישוה מדתו של אמת גם בסוף, הפוך בו והפוך בו שכל האמת יהיה בו ויזכה גם לעוה"ב, וכן אמר הכתוב משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, ירצה צדקו יחדיו, שאין שינוי בהם תחלתם אמת וסופם שקר ח"ו, אלא אמת מלבן לבוני מתחלה ועד סוף, ושכולה מהאמת אין בהם ככתוב אצלי בארוכה בדרוש חג השבועות, ובכל הנזכר ביארתי בדרוש פ' תצא מ"ד בפ' חלק, אר"י א"ר ביקש דוד לעבוד ע"ז, שנא' ויהי דוד בא עד הראש וגו'. יצא לקראתו חושי הארכי וא"ל מלך שכמותך יעבוד ע"ז, א"ל מלך שכמותי יהרגנו בנו, מוטב שיעבוד ע"ז ואל יתחלל ש"ש ע"י, א"ל אמאי נסבת יפת תאר ולא דרשת סמוכים וכו' ע"כ. וכמה דקדוקים קושיות והערות מעצמן ניכרות במימרא זו שלאהבת הקיצור אשמיטם ויתלבנו מהפי' שאכתוב בקצירה תמצית מדברי שם, רש"י פי' מלך שכמותך, חסיד שכמותך, ונ"ל פי' לפירושו, לפי שמבחינת היותו מלך פרטי, האחד המיוחד שלא היה מתנהג כשאר המלכים שישנים עד ג' שעות, או שיושבים אגודות אגודות בכבודם, והוא לא כן עשה, לכך קרא נפשיה חסיד, ואמר לא חסיד אני וכו', כדאיתא בפ"ק דברכות. נמצא דמלך שכמותך שא"ל חושי, כיוון לומר על חסידותו, ודייק לישניה של מלך שכמותך, כלומר מלך מיוחד שמתחסד שלא כדרך שאר המלכים, והשתא ה"פ בקש דוד לעבוד ע"ז, ולבא עד הראש, ראש דברו שהודו על כל העולם מסוף דברו , אנכי ולא יהיה כמימרא דקדושין הנ"ל, וחשב לבא ולהגיע שם בחטאו, ובקש לעשות זה לפנים מן הרואה, מן השפה ולחוץ. וא"ל חושי אעפ"י שלבך כלבי, יודע שאין ממש בע"ז, ואתה בא לעשות כן לפנים ולצורה בעלמא, ולבך בל עמך, מ"מ חלילה לחסיד שכמותך לעשות כן, דלא משנת חסידים זו, והרי זו דרך החצונים, וא"ל דוד, מלך שכמותי יהרגנו בנו מוטב וכו'. ירצה הלא מציווי כבוד אב ואם נתאמת לכל דיבור ראשון של אנכי ולא יהיה לך, על איסור ע"ז שלא לכבוד עצמו דרש, והשתא שהעולם רואה מלך שכמותי, שבא בנו להרגו ובן מורד באביו, איש אשר כמוני ואין הקב"ה מוחה בידו, מה יאמרו העולם, שדיבור של כבד את אביך אף הוא נאמר דרך הערמה, כדי שיאמינו שדיבור ראשון לא לכבוד עצמו דרש. אבל מאחר שאינו מקפיד ואינו מקנא על ציווי כבוד או"א, שבא בנו להורגו, השתא יאמרו העולם שלכבוד עצמו צוה דבור ראשון על הע"ז, ואיכא חילול ה' בדבר, וא"כ מוטב שיעבוד הוא ע"ז לעיני הרואים, שאז יתלו האשמה בו, שבשביל שעבר על דיבור ראשון של אנכי, הניחוהו מן השמים ליענש בדיבור שני של כבוד אב שיהרגנו בנו. וז"ש מוטב שיעבוד ע"ז ואל יתחלל ש"ש וכו'. והשיב לו חושי שמה שמבקש בנו להורגו הוא בשביל שנשא יפת תאר, דלא נפיק מינה בר מעלייא, בן מכבד אב, שאינו מתייחס בתכלית ובשלימות אחר אביו כשאר בנים, ובכגון זה לא תברא לדיבור ראשון, שיבואו לומר דלכבוד עצמו דרש, שיצטרך לעבוד ע"ז חלילה להפיס דעת העולם, וליכא חילול ה' שהכל יודעים שבן יפת תואר הוא, ודין גרמא לנזקיו. וגם בפ' קדושים כתיב והתקדשתם והייתם קדושים וגו' ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו, הלא מלת כי איש איש היא נתינת טעם אל הקודם, והתקדשתם וגו' ושמרתם את חקותי. ומה ענין זה לזה, אך המכוון על האופן שאמרנו, שממה שגזר וצוה באו"א, נמשך ממילא חיוב והתקדשתם, זו פרישות ע"ז כמ"ש רש"י, ושמירת חוקיו ומצותיו. ומה טובו החידושי' שחידשתי ת"ל על ענין זה, באים בארוכה בדרוש מיוחד בכורסייא שלי אין כאן מקומם, כי עתה באתי בשל עתה על כיבוד אמכם, והוא מושכל ראשון, וכבר מוטבע בטבע שאינו צריך לפנים, וכ"ש להוסיף בה אהבה, שכ"כ אוהבת האם את הבנים כמ"ש התשכח אשה עולה וגו'. ובפ' חזקת הבתים דף ל"ו ע"א, אימא לא מנשיא ברא ומקרא מלא הוא כאמור. וכמה משבח אני את הפרסיים הראשונים, כפי מה שנכתב מהם פה אחד, שכל כך היו מחמירים בכיבוד אמותם, שלא היו יושבין לפניהן, ומאלכסנדרו מוקדון ידענו נאמנה, שאחר שכבש דריוש היה נוהג כבוד לאמו כאמו שלו, ולא ישב על כסא לפניה בהיותו חושבה כאמו, וישבי בנוב כד אדכרו ליה שמא דאימיה כחש חיליה, כדאי' בחלק דצ"ה, והביטו אל מקבת בור נקרתם ולא תחוללכם, חזו להנהו חדי דמציתו מנייהו, כדאמרה אמיה דרב ששת לרב ששת בפ' השותפין דף ט' ע"ב, שהראתה לו שמלבד החיוב שמחויב להעתר לקולה, להיותו לה בן והיא אמו, יש לו תוספת חיוב כמו שיש לכל בן להוריו, בשביל בחינה אחרת מצד הטובה והגמול שעשו עמהם בצער הגידול והפרנסה, ולדעת התוס' דאימיה דרב אחדבוי הות, ולדידה קרי תלמודא עולא משגש ארחתיה דאימיה, והיא היתה מנקתו של רב ששת, ומכח טענה זו שהיתה מנקתו חייבתו לבטל רצונו מפני רצונה, ואביי מרגלא בפומיה אמרה לי אם, ואמרי' בפ"ק דקדושין דל"א, מרביניתיה הואי, פירוש מינקת שלו. מינקת רבקה, תרגום ירושלמי מרבנייתא דרבקה. כמ"ש העירוך. וקרא כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו. הרי דקרי אם למינקת, וכ"כ הרמב"ן שם ז"ל, כל מינקת נקרא אם ע"כ. קומו שאו ק"ו בן בנו של ק"ו לאם ממש, דאית בה תרתי, והא קמן מ"ד בפ"א דר"ה, מאי והשגל יושבת אצלו. רבא בר לימא אמר כלבתא, ואע"ג דגמרא גמירי לה, היה הדבר קשה בעיני, כלבתא מאי בעיא התם, מי שניא הדא ביאה מכל ביאות. עד שראיתי ביוסיפון שכתב, שמניקה של כורש היתה כלבתא, אז אמרתי תנוח דעתי שירדתי לסוף דעתו של כורש, דהואיל שהיתה כלבתא המינקת שלו, לא זז מחבב הכלבתא, ומעמידה אצלו עד שהיתה חביבה עליו כשגל, או שהושיבה במקום שגל. שוב ראיתי בס' היוחסין בסדר הזמנים, שבסוף כתוב בזמן החמישי דף קל"ו ע"ב, דפוס קראקא ז"ל, וזה כורש המלך נקרא בן הכלבה, על שם שזקנו צוה להמיתו, והשליכוהו במקום אחד, וינק מחלב הכלבה ונתגדל והרג את זקנו במלחמה, ולזה היו מכבדין מלכי פרס את הכלבות, וז"ש ז"ל והשגל יושבת אצלו, כלבתא במס' ר"ה עכ"ל. ואתייא נמי מק"ו מארץ מולדתו של אדם, איש ואיש יולד בה, שיש לאהוב אותה ולספר בשבחה, וכל המזלזל בה אל חיקו תשוב כלימתו ובושתו, כאשר הגידו חכמי המוסר, וכ"כ במלאכת מחשבת פ' לך לך סי' ב'. וגם הר"ב העקידה כפי מה שזכורני. ובמ"ר פ' חיי שרה פ' כ"ט, אל ארצי ואל מולדתי תלך. א"ר יצחק חטייא דקרתך זונין, זרע מנהון ע"כ. והלא תדעו כי אמצע הדרך נקראת אם הדרך, קוטרא דאורחא, שהיא כמו אם לדרכים הפונות אליה, כמ"ש רד"ק בשרשים, והרב לב אהרן בשופטים ה' דף כ"ט ע"ב, בפי' דברי ר"י שר הבירה במדרש ש"ט מזמור ג', העיירות קטנות שחרבו בימי סיסרא, כיון שעמדה דבורה נעשו אמהות, כתב שהעיירות הגדולות יקראו אם המדינות, עיר ואם, לפי שממנה ינקו מדינות רבות, והיא כאם להם יע"ש. ועד"ז אמרי' יש אם למקרא ויש אם למסורת, ותלה הכתוב השכרי"ם בנקבות, דהני נשי במאי זכיין, שמגדלות את הבנים ומצילות מן החטא, והן הנה עיקר הנס, סבתא בביתא טבא בביתא, והטעם נ"ל לפי שמורגלת לישב בבית, וכשמזקנת אין שום שינוי וחידוש אצלה, ותמיד עיניה בו, אבל סבא בביתא שנשתנו עליו סדרי בראשית, וישיבתו בבית כלוא מחמת אונסו קשה הוא, פחא בביתא, ולשון בביתא דייקא, ואל תבוזו כי זקנה אמכם, ויהי ה' אלקיכם עמכם.