סבא אליהו/חלק ג/פרק ז
וחלילה לכם מרשע, להבזות ולנהוג קלות ראש זה לזה, רק תהיו כל ימיכם בלב א' קשורים יחד באהבה וריעות, כי אנשים אחים אתם, ואל נא תהי מריבה ביניכם אפי' כחוט השערה, כי גדול השלום וסימן לחכמה הנהגה של שלום, כי המריבה שוכנת בין הכסילים, שאין להם הנהגה טובה, וגם אינם מכירים כחו של שלום וגודל הנזק של המחלוקת, ככתוב וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום בין חירם ובין שלמה. ודעו כי המריבה והדאגה אחים, והעוז והחדוה ישכנו לעד בשלום, וכתב הרלב"ג ז"ל בפ' וליועצי שלום שמחה במשלי י"ב ז"ל, וליועצי שלום, תמצא תמיד שמחה בלבם. ולזה יהיה בלב הרעים הרע תמיד, ובלב הצדיקים שמחה תמיד ע"כ. ובהכי ניחא מ"ד בפ"ק דחגיגה דף ה' ע"ב, שאני חרבן בה"מ, דאפי' מלאכי שלום מר יבכיון. ובזוהר שמות דף י"ח ע"א, מארי דרחמנותא דלית בהו דינא כלל, אילין אתקרון מלאכי שלום ע"כ. וא"כ קשה דודאי שהם יבכיון מרחמנותא דלהון, ומאי אפי' דקאמר תלמודא, וגם האור המופלא האר"י ז"ל העיר קושיא זו באוצרות חיים, ותירץ שהם המלאכי' הקרובים אל הנשמות, שהם מפנימיות העולמות, ויותר פנימיים מן השאר, עיין הרמ"ז פ' וישב דף קפ"ב, אך על דרך הפשט הריבותא הוי לפי שבמקום שלום אינו מצוי צער ודאגה, והם צרות זו לזו, ואינם יכולים לדור כא', ואעפ"כ מר יבכיון לחרבן בה"מ, כי ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה כתיב.
וקשה המחלוקת ויותר בין האחים, וכמו שהעיפוש של פת בהיותו חשוב וטוב מכל מאכל, הוא עיפוש קשה שבעיפושים, יעלה באשו ותעל צחנתו (יואל ב'). כמ"ש איפוקר"טי באפורי"זמי. כן עיפוש האחוה אין למעלה ממנו לרוע, וכ"כ בעל העקידה פ' תולדות שער כ"ג, שהעול המגיע מהקרוב והאח, הוא יותר רע ומגונה מהנעשה בין הרחוקים, כי על כן שמו מסדרי הדתות העונשים יותר קשים לחוטאים אצל הקרובים. וכ"כ הזוהר פ' ויצא דף קנ"א ע"ב, אבאיש עלוהי דבר נש זעיר מקריבוהי מדאחרא סגי ע"כ. ונ"ל שמרדכי הצדיק היה מתעצם על דבר זה, ומזהיר ונזהר עליו, כמ"ש ודובר שלום לכל זרעו. ואאע"ה אמר אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו' כי אנשים אחים אנחנו. והנביא עמוס הכביד נחשתו על אדום, וקולו כנחש ילך, על אשר לא שמר ברית אחים ושחת רחמיו, וכתיב ביחזקאל ל"ה. דם שנאת ודם ירדפך. כפירש"י שם, וכתיב בעובדיה, מחמס אחיך יעקב תכסך בושה וכו'. ומ"ש תכסך בושה, יש לפרשו עם מ"ש בפ' מציאת האשה דס"ו ע"א, בייש עני בן טובים, אית להו זילותא לכל בני משפחה עי"ש. וכפי הנראה נקט עני בן טובים משום ארחא דמילתא, דבעשיר אינו כ"כ מצוי מי שיערב לבו לגשת אליו לביישו. אבל התוס' כתבו דעני בן טובים אית להו זילותא לבני משפחה, שעליהם לשמרו מן המכים אותו, אבל עשיר בן טובים, שאין עליהם לשמור אותו, אין מתביישין עליו בני משפחה, וגבי אחיך יעקב, ממה נפשך תכסך בושה. והרבה הזהירו חכמים לקרב את קרוביו, וחשבוהו בפ"ו דיבמות, הוא באחד מאותם שעליו הכתוב אומר, אז תקרא וה' יענה. וכבר בכורסייא שלי פ' פנחס, ביארתי כל התקשרות אותם העניינים בקשר אמיץ וחזק מתחילה ועד סוף עפ"י סוגיות אחרות, מוסבות משבצות שם, ועכשיו בזה כפי פשוטו מבואר, שכמו שהוא מקריב קרוביו, כן קרוב ה' לכל קריאותיו, אז יקרא וה' יענה, וק"ו בין איש ובין אחיו, ואם תרע עינו באחיו תכסהו בושה, ועל כל פשעים תכסה אהבת האחוה מחק הטבע האנושי, כדאמר ר' אבא בפ' מקץ דף ר"א ע"ב לההוא ב"נ דהוה עביד טב לדעביד ליה ביש, יתיר עובדוהי דדין מיוסך, יוסף הוו אחוי ודאי והוה ליה לרחמא.
והרי מצינו בפ"ב דתענית ביאושע בן שמוע, שעפ"י עצת אותה המטרוניתא באו בטענת אחוה לעורר את האהבה ולבטל הגזירות קשות ורעות שגזרה עליהם מלכות הרשעה, ועמדו והפגינו בלילה, ואמרו אי שמים, לא אחים אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו. ואני בעניותי פירשתי בס' אליהו בארבע שלי האי לישנא דאי שמים, כמו אין שמים, דומיא דפ"ג דתענית גבי חוני המעגל, אי נקי, דור שלא היה נקי וכו'. וכן פי' רד"ק בשמואל א' ד', אי כבוד כמו אין כבוד, וכלישנא דאי אפשר, אינו אפשר, לא אפשר, וכך היתה כוונתם, אי שמים כלומר חוץ מן השמים, ובלי מה שהוא רוחני, דבזה אין לנו עסק ואחוה עמכם, ואינן בדידן כי ה' בדד ינחנו, ואנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו, אבל בלא שמים, וחוץ ממה שנוגע לאלו, סוף סוף במה שנוגע לגופיי וארציי, לא אחיכם אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו, אל א' בראנו, לא בני אם א' אנחנו, דהיינו בני הארץ הנקראת אם, כמ"ש ערום יצאתי מבטן אמי, שהרצון מהארץ. והרומיים היו מסכימים לזה שהארץ היא האם, כמו שספרו באינון קפסירי דעלמא, לשון הזוהר בהעלותך דף קנ"ב, פי' המד"ל דברי הימים. מדילפו ברוט"ו שהלך עם בני המלך טרק"ויניו הגאה. וכשמעו שמי שיבוא אחרי המלך ליטול השררה על הרומיים, יהיה האיש שישק ראשון לאמו, וכל השרים היו נחפזים לחזור לביתם אצל אמם, אבל דילפ"ו ברוט"ו הפיל עצמו לארץ ונשק את הרצפה, ואמר שהארץ היא האֵם ככתוב בספריהם. ובפ' חלק אמרי', יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף, ונמצא מכוון יפה אי שמים, חוץ מהשמים, דהיינו מה שנוגע אל הנשמה, שאין לנו אחוה עמהם.
והשתא ברי תמהי"ן אתון בשביל פירש"י, שיראה לכם רחוק כרחוק מזרח ממערב מפירושי זה שפירשו כך, אי שמים דרך צעקה, כמו אהה ה' יע"ש. אמנם הנראה רחוק הדר קרוב למעיין היטב, שהרי מה שכתבתי הוא מוכרח, כי לפי האמת במה שנוגע לנפש, אין לנו התייחסות עמהם, וקרא כתיב לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, אלא שרש"י פי' כן כלפי מלכות הרשעה, כי רש"י הרגיש בקושיא, איך אפשר שיאושע וחביריו יוציאו מפיהם כדברים האלה המרגיזים יותר ומחזקים לבבם שלא לרחם עליהם, ולכך פירש שיש במשמעות הלשון ג"כ לשון צעקה, והוא לישנא דמשתמע לתרי אנפי, ותפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על ב' אופנים, ומאמר משותף כעין מ"ש מההרי"א בדברי אנשי יבש לנחש מחר נצא אליכם, הם כיוונו להלחם ועמונים סברו להשתעבד, וכמו בפ' שבועת העדות, במ"ש דניאל מרי חלמא לשנאך ופשרא לערך. וכדברי הרמ"ע במאמר אם כל חי ח"א פ"ז בפסוק דנחמיא, ואתפלל אל אלקי השמים ואומר אל המלך אם על המלך טוב ואם יטב עבדך לפניך אשר ישלחני אל עיר קברות אבותי ואבננה. שהוא כמו באסתר אם על המלך טוב, על המלך הקדוש, וכן בסוף פ' הנזיקין, גבי רב כהנא א"ל שלמא למר, שהיה מתכוין לרבו כפי פירש"י שם, ומ"ש התוס' דצ"ע שלא יהיה בזה גונב דעת הבריות, ודאי דמשום אימתא דמלכותא, או משום דרכי שלום הוא דשרינן ולא בעלמא. וזה לפע"ד שאמר דהע"ה, ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה. לא אחרים עמו ולא הוא עם אחרים, שלא יצטרך לבוא לידי כך. והכוונה האמיתית היתה כמו שפירשתי, אבל כלפי הרומיים השומעים, הוה משתמע לשון צעקה, כמו אהה ה', באופן שלא היו באים לידי כעס, ואדרבה יכמרו רחמיהם עמהם. ובקונטריסי על מס' סנהדרין כתבתי שטעם הפגינו בלילה, משום שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה כנגדו, כדאי' בפ' חלק, וסימניך מילוי קול קול אחר כדלקמן פ' ל"א, וכמו כן פירשתי שמ"ש אי שמים, על המובן מפשוטו כלפי המלכות כנ"ל, לשון צעקה כמו אהה, אמור כן משום דאמרינן שם, כל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכים עמו, ולכן אמרו לשון צעקה כלפי שמיא.
והן עתה דינו לבקר משפט, ק"ן מעצמו של דבר, השתא ומה אחוה גופיית חומריית וארציית, עם החמור עם הדומה לחמור, היתה טענה מספקת לעורר את לבבם, אנחנו בני ישראל שאחוה שלנו כפולה ומכופלת למקום עלינו, מצד הנפש ומצד הגוף, בשמים ובארץ עאכ"ו, כי כמ"ש הר"י אברבני"ל בנבואת מלאכי, בפ' הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו. שתי קורבות היותר גדולות בין האנשים קורבת האחוה וקורבת הדת, ואחי יוסף באו בטענת שתי הקורבות הללו לחייבו על האהבה והסליחה, אנא שא נא פשע אחיך וגו' ועתה שא נא לפשע עבדי אלקי אביך וגו'. ואתם בני ידידי, בנים אתם לה' אלקיכם, בני יעקב בחירו, וה' אמר אלי בני אתם אשר ילדה לי אשתי, הלא תקחו מוסר שלומי עליכם, ועל כל פשעים תכסה אהבה שביניכם, ותנו כבוד לה' אלקיכם, והגם דשרש אח לחוד ושרש אחה לחוד, וא"ח חילק פניתי אני לראות לשון אח, שיש לו ב' משמעיות הפוכות ונגדיות כמ"ש רד"ק בשרש אח. הא' עניינו שמחה וגילה, כמו האח האח ראתה עינינו. והב' עניינו צער כמ"ש ביחזקאל ו', ואמור אח, וחז"ל בפ"ק דמגילה, אחשורוש שכל הזוכרו אומר אח לראשו, פירש"י אח הוי. וכן פירש"י בפ' חלק, אחאב אח לשמים, דכתיב אח לצרה יולד. ווי לצרה, אלמא אח לשון רעה, ווי עכ"ל. ובזה נתיישב לי הפסוק שבנבואת מלאכי, אהבתי אתכם אמר ה' וגו' הלא אח עשו ליעקב וגו'. דהרבה נתקשו המפרשים בהבנתו, וכבר בעל העקדה עמד עליו ומיישבו בדוחק, וגם זה ראיתי להמקובל גדול בעל מאיר לארץ, שהוסיף להקשות שהיל"ל הלא עשו ויעקב אחים, ולמה מזכיר האחוה לעשו, ומיישב עפ"י הסוד עיי"ש. וגם אני בעניותי יש לי במקומות אחרים דברים רבים, ועתה בשל עתה מובן לי בפשיטות שכך משיב הנביא, הלא אח עשו ליעקב, על משמעות ל' קושי ורעה הנז', וירצה לפ"ז הלא רע וקשה עשו ליעקב, כי שחת רחמיו ולא זכר ברית אחיו, ודין גרמא שאוהב את יעקב, ומדוקדק בתכלית במ"ש מהר"א אלגזי בס' מענה לשון, שאחר שהביא מדרש שוחר טוב בפ' אח לא פדה יפדה איש (תהלים מט), הצדיקים צווחים על אותו יום אח מה קשה כתב שנרמז בפ' באנו אל אחיך אל עשו, שבא בכפלים ל' קשה ורע עי"ש. ובעוונות גם זה ראיתי בימי הבלי, כמה אחים שנעשו צרים זה לזה, אח לשון רעה, ווי הוי אחים והוי אחות, וכדברי אביי בפ' עשרה יוחסין (קידושין) דף פ' (ע"ב), גבי כי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג, ז). לא מיבעיא בן אב דסני ליה ויעיץ ליה עצות רעות וכו'. וחלילה חלילה לזרעא דאבוכון לעשות כן, וא"ח לשירה הוא לבדו יעשה לכם, ובכן אהיה קורא אני עליכם קריאה נאמנה, עולו בני רחימין דילי, רחימין אילין באילין, כדקרי רשב"י להנהו חבריא בזוהר תשא דף ק"צ ע"ב, וקאמר דכל חבריא דלא רחמין אילין באילין, גרמין דלא ליהך בארח מישור, ועוד דעבדין פגימו בה, דהא אורייתא רחימו אהבה וקשוט אית בה ע"כ. וזה שהתורה נקראת אהבה, כדאמרי' בפ"ג דסוטה, גבי הלל ושבנא, יצתה ב"ק ואמרה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, שכן רחימו אית בה. ובתורת כהנים פ' קדושים, תניא ואהבת לרעך כמוך. ר"ע אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, כלל גדול מזה ע"כ. ויש לדקדק מהיכא משמע, ולמה נכנס בן עזאי לפלוגי בין קטן לגדול שלא דיבר ר"ע. וכתב בעל קרבן אהרן, וכוונת הכתוב לומר זה ספר התורה הוא מתולדות אדם הראשון, שכולם בני אב א' הם, ואהבת לרעך מחייב האהבה מצד הריעות לבד, אבל זה הספר מחייב אותה מצד האחוה שהוא חיוב יותר גדול עי"ש. ומר אבי ומורי זצוק"ל היה מפרש פ' זה ספר תולדות אדם וגו'. עם משחז"ל הובא ברש"י בפ' אלה תולדות נח נח איש צדיק. לימדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים תורה ומע"ט ע"כ. הרי שזה ספר התורה הוא עיקר תולדות האדם, וניחא לי עפ"י דרכו כל המשך הפסוקים, שיאמר אלו התולדות של תורה ומע"ט, הנה הנם בזה הספר, ועל האדם מוטל החיוב להוציא אלו התולדות, כי בתולדות הטבעיים ע"י פרי' ורבי', כבר הוא דבר מוטבע בטבע מן הבריאה, ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו זכר ונקבה בראם, ויברך אותם שיפרו וירבו. ותדע שהרי ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. וזה מובן במאי דתנן בפ"ה דנדה, תינוק בן יומו אחד מטמא בנגעים, דכתיב אדם כי יהי' בעור בשרו. וכתב רש"י במס' נדה דף מ"ד, אדם משמע כל שהוא, כדכתי' ונפש אדם מן הנשים (במדבר לא). ובקטנות משתעי קרא עי"ש. וא"כ ז"ש זכר ונקבה בראם, ומיד שנולדים ויקרא את שמם אדם, ביום עצמו בהבראם, דאדם כל שהוא משמע, ונמצא שאלו הן תולדות בטבע, שמיד נקראים אדם בהבראם ממני, אבל זה ספר שהוא עיקר תולדות האדם, אינם תולדות מיד כי אם אחר שיתגדלו ויעסקו בתורה ובמצות של זה הספר, ולפ"ז היינו דקאמר בן עזאי, דזה ספר וגו' הוא כלל גדול מואהבת לרעך, שזה מחייב האהבה מצד הריעות, וזה מקורבת התורה שיש בינינו. וע"ד מ"ש לעיל בשם מהר"י אברבני"ל, ונמצא כלל יותר גדול. ובין האחים איתא נמי מ"ש הקרבן אהרן, באופן שלכל הפירושי' האהבה יותר מחוייבת, וכלל יותר גדול מפ' ואהבת לרעך. ואגב גררא אביא פירוש שפירשתי דרך צחות על ברייתא זו דת"כ, כי ידוע שבן עזאי נשא בתו של ר"ע וגירשה, כדאי' בפ"ק דסוטה דף ד', וכשא"ל ביבמות דף ס"ג (ע"ב), שנאה דורש, שמי שאינו עוסק בפרי' ורבי' ממעט את הדמות וכו', ואין נאה מקיים, השיב ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, וגם שם כתבו התוס', שנשא בתו של ר"ע וגירשה, והשתא נ"ל שבא ר"ע בתוכחת מגולה באהבה מסותרת, וא"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ומעתה לא היה לך לגרש את אשתך, שהיא רעך כמשרז"ל (יבמות ל"ז ע"ב), אל תחרוש על רעך רעה (משלי ג). זה הנושא אשה ודעתו לגרשה. והבין בן עזאי תוכחתו שאמר לו ברמז, והשיב לו זה ספר תולדות אדם הוא יותר גדול, כלומר יותר עדיף עסק התורה, דעיקר תולדותיהם של צדיקים תורה ומע"ט, וזה כלל יותר גדול, ולכן נפשי חשקה בתורה שזה עיקר.
והן עתה יומתק מ"ש השלטי הגבורים בריש מס' גיטין, שהכותב גט משרטט י"ב שיטין כמנין גט, והביא משם רבינו סעדיה, משום דכתיב זה ספר תולדות אדם, הגט נקרא ג"כ ספר, וז"ה בגימט' י"ב עי"ש. והבן.