סבא אליהו/חלק א/פרק ח
איברא דאמור רבנן בפ׳ האשה שנפלו (כתובות עט, ב) ובשאר דוכתי, "מיתה לא שכיחא". וכן כתבו התוספות בפ׳ הכותב (כתובות פו, א) ד״ה לאשה. וכן פסק בעל המפה בי״ד סי׳ רכ״ח. ומרן הב״י כתב דאפי׳ בחולים הוי כמו נולד, דאין פותחין בנולד, משום דרוב חולים לחיים, אבל איהו גופיה כתב ועמד על זה בתשובותיו בא״ה הל׳ יבום סי׳ ד׳, וכתב שאי אפשר להכחיש המוחש, והעלה דבערך טומאה הוא דלא שכיחא, וגם בספרו הגדול סי׳ הנ״ל האריך למעניתו, ועלה בהסכמה שהיא רוח מצויה וקלה, וכ״כ מהר״י הלוי בתשובה סי׳ א׳, וע״ע בב״י א״ח סי׳ שי״ח. והנה במשנה ז׳ פ״ג דגיטין תנן מתו צריך ליטול רשות מן היורשין. ואמרינן בגמרא (גיטין ל, ב) מיתה שכיחא עבדו תקנתא, עשירות לא שכיחא, כדאמרי אינשי חברך מית אשר, אתעתר לא תאשר, לא עבדי תקנתא. ובפ״ט ד(נדרים סד, ב) אמרי׳ פותחין בנולד. אמר רב חסדא דאמר קרא כי מתו כל האנשים (שמות ד, יט). שהיה נשבע ליתרו וכו׳. ופתח לו המקום בנולד דמיתה, ורבנן קאמרי דמתו דקרא הוא עוני, מאי מתו שירדו מנכסיהם. וכתב התי״ט בפ״ק דעירובין כתבתי, דאמרו רז״ל דמיתה שכיח, מ״מ למות שונאיו בחייו לא שכיח טובא, שהרי דוד צווח ואמר ואויבי חיים עצמו (תהלים לח, כ). א״נ כל כך שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא, דאע״ג שזה בחור וזה זקן, הא כמה גמלי סבי טעיני וכו׳. וכיון ששקולים הם לא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה שכיחא, ע״כ. ומ״ש התי״ט בפ״ק דעירובין, לא ידעתי אכנה, כי נהפוך הוא. וראיתי להר״ב פרי צדיק בחידושיו על י״ד סי׳ רכ״ח סי״ב שכתב כדברי הסמ״ע, דבזקן מיתה שכיחא, וגם מחלק בין איסורא לממונא עי״ש. ואני בעניי הארכתי ונשאתי ונתתי בפרט זה, בפסק מיוחד שעשיתי בדין החסרונות של מצות בה״כ, שבעל המצוה מת בתוך הזמן ששכר המצוה מהקהל, במעשה שהיה בעיר המעטירה טורי״ן, בקשוהו ממקומו. ושוב מצאתי להרב המופלא הנודע בשערים המצויינים בהלכה, מהר״ר אפרים כ״ץ ז״ל בשו״ת דברי יוסף סי׳ ל״ה דף ס״ח, דמיתה שכיחא ולא שכיחא, ממ״ש התוס׳ בכתובות דף ב׳, אכלו ארי לא שכיח כלל עי״ש.