נתיבות עולם/נתיב יראת ה'/ה
כבר בארנו, כי אהבת החכמים נמשך אחר אהבת הש"י כי מי שאוהב את הש"י אוהב את החכמים גם כן, וכך גם כן מי שהוא ירא הש"י הוא ירא את החכמים שהם עם הש"י:
ובפ"ב דקידושין (דף נז.) תניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו כל אתין שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה עד שבא ר' עקיבא ולמד את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח ע"כ. וכבר בארנו זה בנתיב תלמוד תורה שלא הוקשה לו רק את ה' אלקיך תירא אבל לא ואהבת את ה' אלקיך, כי עם האהבה נוכל להרבות הרבה דברים ולא יהיה בזה שתוף אלהות דאין האהבה אלקית, אבל היראה היא אלהות שהרי כל לשון אלהות הכתוב במקרא תרגם אונקלוס דחלתא ובלשון חכמים ג"כ הוציא יראתו מחיקו, כי זהו ענין האלהות מה שהוא ירא מפניו. לכך אמר שאם יהיה מרבה דבר מן את ה' אלקיך תירא יהיה כאן רבוי אלהות לכך היה פורש שהרי הוא יתב' אחד באלהותו עד שבא ר"ע ולמד את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח, ואין זה רבוי ואין כאן שום שיתוף, שאילו היינו מרבין שום ענין היה זה שתוף אבל לרבות ת"ח שחלק הש"י מחכמתו לחכמים הכל הוא הש"י כי הת"ח הוא דבק בו ית' וטפל אצלו:
ובגמרא בפרק הרואה (ברכות דף נח.) הרואה חכמי אומות העולם מברך ברוך שנתן מחכמתו לב"ו הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. ועתה הבן ההפרש הזה כי אצל חכמי אומות עולם מברך ברוך שנתן מחכמתו לב"ו, כי הנתינה הוא משמע שאין מקבלי' עצם החכמה האמתית, אבל אשר חלק מחכמתו ליראיו שאומר על חכמי ישראל, דבר זה מורה שהתפשטה אל החכמים מן חכמת הש"י החכמה העליונה, ולפיכך מצטרפים החכמים אל הש"י במה שהשפיע להם עצם החכמה שכך משמע אשר חלק מחכמתו, כי החולק עם אחר חולק עמו גוף הדבר ואם לא כן לא נקרא שחולק אליו מה שאין כן בלשון נתן, ומפני כך יש דבקות וחבור גמור לחכמים עם הש"י. ולכך ראוי שיהיה הרבוי בלשון את כי כל מקום לשון את בא לרבות דבר הנמשך אל דבר וטפל אליו, כמו ורחץ במים את בשרו דרשו ז"ל (בבא קמא דף מא.) את הטפל לבשרו והיינו השער, ולא יאכל את בשרו את הטפל לבשרו והיינו עורו, והרי לך הרבוי של את בא על דבר הנמשך אחר הדבר ונטפל עמו. וטעם הדבר כי לשון את כמו שפירשו כל המפרשים שבא על עיקר עצם הדבר ואין עצם בלא מקרה כי העצם נושא המקרה ואין המקרה נושא למקרה, ולפיכך כאשר יש כאן עצם הדבר יש כאן רבוי דבר שהוא טפל ומחובר עמו, ואין ח"ו הש"י נושא לדבר מקרה עד שיהיה אל הש"י ערוב עמו, כי דבר זה אינו כי הוא יתב' עיקר יסוד הכל ואין לו עירוב עמהם. ואין צריך לפירוש הרמב"ן ז"ל שפי' כי לשון את הוא מלשון אתא שבא לאתויי עוד דבר, כי הוא כמשמעו כמו שפירשו כל המפרשים שבא על עצם הדבר ומפני שהש"י השפיע לחכמים מן חכמתו, ואל יהיה קטן בעיניך דבר זה שאמרו שחלק מחכמתו ליראיו כי היא התפשטות החכמה מאתו ית', והבן מה שאמר ליראיו כי מצד היראה קונים החכמה וכמו שאמר תחלת חכמה יראת ה' כמו שמבואר, ובשביל כך כאשר הזהיר על יראת חכמים בלשון את ה' אלקיך תירא כיון שהתפשטות חכמת הש"י על ת"ח ובשביל כך הם דבקים בו יתב' והבן זה מאוד:
ובפרק ב"מ (שבת דף כג:) אמר רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן דמוקיר רבנן הוו ליה חתנותא רבנן דדחיל מדרבנן הוא גופיה הוה צורבא מרבנן ואם לאו בר הכי הוא משתמעין מליה כצורבא מרבנן. דבר זה צריך ביאור מה ענין החלוקים האלו, הרי ידוע כי כל מדות הש"י מדה כנגד מדה, ולפיכך מי שאוהב רבנן קשורה נפשו בתורה ובת"ח כי מי שהוא אוהב את אחר נפשו קשורה בו, לכך זוכה שיהיה לו בנים ת"ח והתורה קשורה עמו, כי אין ספק שנפשו של אדם קשורה בבנו לגמרי, וכמו שהוא עושה שהוא אוהב את החכמים ונפשו קשורה בתורה והיה לו קשור לגמרי אל התורה זכה שיהיה בנו ת"ח. ומאן דמוקיר רבנן, בשביל שמכבד את התורה הראוי שיהיה מכובד מן התורה כמו שכתוב (שמואל א', ב) כי מכבדי אכבד, ומפני זה יהי' לו חתנותא רבנן שחתניו הם כבודו בלבד, ואין דומה דבר זה לבן שהוא עצמו ובשרו של אדם אבל חתנותא אינם עצמו רק הם כבודו שהכבוד דבק עם האדם בלבד ואינו האדם עצמו, וכן חתניו הם כבודו בלבד שהם דבקים בו ודבר זה ידוע. ומאן דדחיל מרבנן הוא עצמו יהיה צורבא דרבנן, וזה מפני שהירא מן אחר מבטל עצמו לגמרי נגד אותו מי שהוא ירא ממנו, שמחשיב אותו והוא אינו נחשב לכלום שאם לא כן לא היה ירא ממנו כלל, אבל יראתו מורה שהוא מבטל עצמו אל החכמים וכאלו אינו נמצא, ולפיכך מי שהוא ירא מרבנן ואין מחשיב עצמו לכלום ומוסר עצמו להם לגמרי נעשה ג"כ צורבא מרבנן. ואינו דומה אל שני אוהבים אף שהם דבקים ומתחברים זה לזה יש לכל אחד ואחד מציאות בפני עצמו, ומאחר שיש לכל אחד ואחד מציאות בפני עצמו הרי אינו אותו שהוא אוהב אותו ומחולק בדבר מה ממנו, אבל מי שהוא ירא מאחר הוא מבטל עצמו לגמרי אל אותו שהוא ירא ממנו שהוא טפל ובטל אצלו, ולכך הוא עצמו יהיה צורבא מרבנן מאחר שהוא בטל אצלם לגמרי. ואי לאו בר הכי הוא לשתמע מליה כמו צורבא מרבנן, כי זה שהוא דחיל מרבנן הוא מתקרב אל השכלי וכאשר לאו בר הכי שיהיה ת"ח הוא קרוב אל מדריגה זאת ויהיו נשמעים דבריו. ויש מקשים על זה הרי האהבה גדולה מן היראה כמו שהתבאר למעלה שהרי שכר האהבה היא עד לאלפים דור ואלו שכר היראה עד אלף דור בלבד, וכאן היראה שכרה יותר כי בשביל היראה הוא עצמו צורבא מרבנן ובשביל האהבה יהיו בניו צורבא מרבנן. ולפי הדברים אשר אמרנו שכל אחד לפי הטעם אינו קשיא כלל, אבל נראה כי הפרש יש בין אהבת הקב"ה ובין אהבת ת"ח שהוא אדם, כי בשביל אהבה עובד הש"י בשמחה ובטוב לב ודבר זה רוצה הש"י כמו שהתבאר למעלה שהוא רצונו יתב' ולפיכך האהבה אצל הש"י יותר, ואין טעם זה באהבת חכמים ולפיכך היראה גדולה. ועוד כי היראה שבכאן הוא יראה מתוך אהבה שהיא יותר גדולה ודבר זה ג"כ ברור, ויראת רבו הוא מתיחס אל יראת אלקים שהרי אמרו מורא רבך כמורא שמים, וכבר התבאר זה למעלה במקומו, וכן אשר פורק מעליו יראת רבו פורק מעליו יראת שמים:
ובפרק חלק (סנהדרין דף קי.) אמר רב חסדא כל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה', ואמר ר' חמא בר חנינא כל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם שכינה שנא' המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', אמר רבי חנינא בר פפא כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי על ה', אמר ר' אבהו כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר שכינה שנא' וידבר העם באלקים ובמשה. ד' דברים הזכירו אלו חכמים ובכולם אמרו שהעושה כאלו עשה לשכינה, ור"ל כי יש לרב אל תלמידו דמיון לשכינה, כי הרב שהוא עלה לחכמתו הרי הוא דומה אל העלה במה, ובשביל כך יש כאן שתוף במה לשכינה, ואף באביו ואמו אמרו כך (קידושין דף לא.) שהוקש כבודם לכבוד המקום, וכך הוא ברבו שהשלים אותו בתורה כי אין האדם נחשב מציאות שלם רק בתורה, והרי הרב מביא אותו לעולם הבא, וכמו שאמרו (בבא מציעא דף לג.) לענין מציאה מציאת אביו ומציאת רבו מציאת רבו קודמת שזה הביא אותו לעולם הזה וזה מביאו לחיי עולם הבא. ולכך אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה. וידוע כי החולקים נחלקים לגמרי כמו שעשה קרח שלקח עצמו לצד אחד והיה חולק עליו לבטל כל ענין משה, לכך הוסיף רבי חמא לא המחלוקת בלבד כמו שעשה קרח על משה ואהרן שהיה נחלק לגמרי ממנו, אלא אף העושה מריבה שנכנס עמו בריב בלבד ואינו נחלק ממנו רק שהוא נכנס בריב כאלו עושה מריבה עם השכינה. והוסיף עוד לומר המתרעם על רבו אף שאינו נכנס בריב כלל נחשב זה כאלו היה זה על השכינה. והוסיף רבי אבהו לומר לא המתרעם בלבד אלא אף המהרהר אחר רבו והוא בהרהור בלבד ג"כ, ומכל מקום הוצרך לאשמועינן כי כל אחד חמור יותר ובכל אחד צריך לאשמועינן שיש אל הרב חומר השכינה מצד השתתפות שניהם בשם, כי הרב נחשב בשם עלה. ויש לך לדעת להבין ולהעמיק בענין זה כי הדברים האלו לא נאמרו בהרחבת הלשון, שמי שחולק על רבו או אחד מכל אלו כאלו עושה דבר זה לשכינה, אבל דברים אלו נאמרו בביאור לגמרי. וזה כי תמצא גם כן לענין הכבוד הפך זה כדאמרינן במסכת סוכה (דף כז:) חייב אדם להקביל את פני רבו ברגל שנא' מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת מכלל דאי הוי חודש ושבת בעי למיזל ע"כ. ובודאי דבר זה כי כמו שחייב להקביל פני שכינה ברגל, חייב ג"כ להקביל פני רבו מפני כי רבו שהוא עלה לו יש לו דמיון אל השם יתב' שהוא עלת הכל, הנה המתנגד אל רבו כאלו הוא מתנגד אל השכינה כיון שעל שניהם נקרא שם עלה ויאמר כי הוא מתנגד אל עלתו, וכן הקבלת פני רבו במה שכל קבלת פנים הוא לאמתת עצמו של רבו, ויאמר על זה שהיה מקבל פני עלתו, וכל הדברים שהם מגיעים אל אמתתו כמו שהוא דבר זה החולק על רבו שהוא רוצה לדחות את רבו שזהו עושה לאמיתת רבו, וכן כאשר מקבל פני רבו שהפנים הוא הכרת אמתת עצמו ולכך מקבל פני רבו נחשב כאלו הוא עושה לשכינה ודבר זה ענין עמוק מאוד, ועוד נתבאר זה בנתיב גמילות חסדים ע"ש אצל הכנסת אורחים. וכן כאשר פורק מאתו יראת חכמים, הן לבזות את החכם בעצמו או לבזות אדם אחר בפני חכם שדבר זה מה שאינו מקפיד על כבוד החכם ואינו חושש לו וזהו מעוט היראה דבר זה נחשב אפקורוס ופריקת יראת שמים, ונתבאר למעלה בנתיב ת"ת ע"ש כי שם הוא מבואר, וכל ענין זה כי החכמים אשר הם דבקים עם השכינה הן לענין אהבה והן לענין היראה הכל נחשב כאלו נעשה לשכינה ואין להאריך יותר: