נתיבות עולם/נתיב יראת ה'/ד
בפרק בא לו (יומא דף עב:) אמר ר' שמועל בר נחמני אמר ר' יונתן מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל וגו' אוי להם לת"ח שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים מכריז ר' ינאי חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד א"ל רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תירתו תרתי גיהנם אמר ריב"ל מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות והיינו דאמר רבא זכה אית ליה סמא דחיי לא זכה אית ליה סמא דמותא אמר ר"ש בר נחמני א"ר יונתן כתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וכתיב אמרת ה' צרופה זכה משמחתו לא כזה צורפתו למיתה רשב"ל אמר מגופיה דקרא נפקא זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה. יראת ה' טהורה עומדת לעד א"ר נחוניא זה הלומד תורה בטהרה מאי היא נושא אשה ואחר כך לומד תורה. עדות ה' נאמנה מחכימת פתי א"ר חייא נאמנת היא להעיד בלומדיה ע"כ. המאמר הזה בא לבאר, כי פריקות עול יראת שמים שייך בת"ח יותר משאר בני אדם בעבור שהוא מכיר את קונו, ולפיכך דבר זה נחשב פריקת מורא שמים וגורם לאחרים גם כן שהם פורקים היראה מעליהם. וזה שאמר אוי להם לבריות שעוסקים בתורה ואין בהם י"ש, ר"ל כמה הם מפסידים, שהיו ראוים למעלה עליונ' גדולה ועכשיו המעלה העליונה נהפך להם לרעה, ולא לרעה כמו שהוא אצל אחרים רק יותר ויותר כמו שיתבאר, ועל זה שייך לומר אוי על הפסד גדול מאוד. ורבי ינאי מכריז גם כן והיה צועק על הפסד גדול מי שאין לו דירה ועושה שער לדירתו, הרי דבר זה פעל של בטלה שלחנם הוא ועל זה שייך לצעוק, כי כאשר יש לו תורה ואין בו י"ש הרי דבר זה בחנם, כמו מי שאין לו חצר ועושה לו שער כי אל מה הוא משמש השער הזה כיון שאין לו בית דירה, כך מי שיש לו תורה ואין לו יראת שמים התורה היא בחנם ודבר בטל. ועיקר המשל מה שמדמה את מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים למי שאין לו בית דירה ועושה שער, כי התורה והחכמה היא פתח ושער לכנוס לבית ולחצר אשר שם הדירה, ואם אין הפתח אז הבית נעול וסגור, וכך ע"י יראת השם דירת האדם אצל הש"י כמו שהתבאר למעלה, כי אין לך דבר שהוא עם הש"י רק יראת השם כדכתיב יראת ה' היא אוצרו לכך יראת שמים היא הבית, וע"י התורה יש לו פתח ושער לכנוס אל בית דירה ואם לא כן המקום סגור, כי האדם הגשמי יש לו מסך מבדיל ומחיצה בין הש"י ובין האדם הגשמי וע"י התורה יש לו פתח. וזה שאמר חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, כי אין האדם הזה דירתו אצל הש"י כלל והוא יותר רחוק מן הש"י מן אדם אחר ואין להאריך כאן. ובודאי דברי ר' שמואל ודברי ר' ינאי מה שאמר ר' שמואל אוי להם לת"ח היינו שאין בו יראת שמים לגמרי ובודאי לת"ח כמו זה אוי, ורבי ינאי מכריז על ת"ח שאינו נזהר במעשים, אף כי אינו חוטא לגמרי רק שאינו נזהר לגמרי ועל זה לא שייך לומר אוי מ"מ חבל על דלית דרתא ותרעא לדרתא עביד:
ופי' רבא עוד ואמר במטותא מנייכו שלא תירתו שני גיהנם, ורש"י ז"ל פי' אלו שני גיהנם אחד בחייהם שלא נהנו מעולם הזה ע"י שהיו עמלים בתורה וירשו גיהנם לעתיד. ואין נראה שנקרא הטורח והעמל גיהנם, אבל נראה פירושו כי מי שאינו מקיים המצוה, דבר זה הוא הגיהנם, ומה שהוא עתה בעל תורה וראוי לו לקיים המצות דבר זה גיהנם על גיהנם ולכך נקרא זה תרתי גיהנם, ופי' זה נראה ברור והוא דבר עמוק איך הוא תרתי גיהנם, וריב"ל דרש עוד וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם החיים לא זכה נעשית לו סם המות. ואף כי נראה דרש זה שדרש לשון שם מלשון סם הוא רחוק, אבל יש לך לדעת כי דרש זה דבר ברור, כי מה שלא כתיב וזאת התורה אשר למד לבני ישראל, אבל כתיב אשר שם לפני ישראל ולשון זה משמע דבר ממש ושייך בזה לשון שימה בדבר ממש, ללמדך כי התורה היא דבר ממש פועל באדם שכשם שמביאה לו החיים כך מביאה לו המיתה, ולפיכך דרשו זכה נעשית לו סם חיים לא זכה התורה נעשית לו סם המות, ופי' ענין זה איך התורה נעשית לו סם חיים כאשר זכה, שאם האדם יש לו זכות הנפש במצות אז קונה ע"י התורה עוד מדריגה עליונה כי התורה היא שכל העליון אלקי ראוי לאדם כאשר יש לו זכות הנפש, אבל כאשר הוא בעל חטא בעצמו ונפשו מלא זוהמא ויכנס למדריגה השכלית העליונה הנה הטמא שאכל מן הקדשים וכי אין זה גורם אליו המיתה, כך מי שלא זכה ונכנס למדריגה שהיא קרובה אל הש"י מביא לו דבר זה מיתה שקרב אל דבר עליון בטומאתו ובזוהמת נפשו, ואיך לא יהיה גורם דבר זה אליו המיתה, ולפיכך זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות. ואין ר"ל כאשר כבר חטא ועתה הוא נעשה בעל תורה ואין חוטא עוד, כי זה בעל תשובה נקרא, אבל הכונה שהוא בעל תורה והוא חוטא ולזה נעשית לו התורה סם המות. ועוד כי כאשר הוא חוטא אין ראוי לו המדרגה השכלית, וכאשר אין ראוי לו המדרגה השכלית הדבר אשר יוצא מן הסדר הראוי היא המיתה בעצמה ובפרט כאשר יוצא מן הראוי בדבר זה שהוא שכלי שיש בו המיתה, ודבר זה מבואר. ור' שמואל בר נחמני דרש זה ממה שכתוב פקודי ה' ישרים משמחי לב וכתיב אמרת ה' צרופה וגו', ואם הוא זוכה משמחתו היינו שנותנת לאדם שלימות על שלימות וזהו השמחה, שכל שמחה היא שלימות אל אשר יש לו שמחה כמו שמבואר בכל מקום, לא זכה מצרפת אותו כלומר התורה שהיא צרופה וזכה והיא מסולקת מכל רע, כאשר מתחבר לתורה החוטא שהוא רע אז התורה מצרפת ומסלקת הרע כאשר התורה היא הטוב והזכות הגמור, וזהו המיתה. ורשב"ל למד זה מגופיה דקרא כיון שהתורה היא מצרפת ומזכך הכל ולכך אם זכה התורה מצרפתו צרוף עד שהוא מצורף ומזוכך לגמרי, ולהפך ג"כ כאשר הוא חוטא שהוא רע התורה מצרפת ומסלקת הרע וזהו המיתה, ודבר זה מבואר. ור' נחוניא הוסיף לפרש כי ראוי שישא אשה ואח"כ ילמוד תורה שאז נאמר עליו יראת ה' טהורה, וכל זה כי אין מצורף אל התורה דבר מגונה אף הרהור רע אין ראוי שימצא עם התורה ולפיכך ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה. ואמר עדות ה' נאמנה שהתורה נאמנת להעיד בלומדיה פירוש שהתורה בעצמה מעידה על לומדיה, וענין העדות הזה כי התורה היא מוציאה הדבר אל הפעל כמו שהאור מוציא הדבר אל הפעל והתורה נקראת אור בשביל זה, וזהו עדות שמעידה התורה בלומדיה אם הוא צדיק התורה מוציאה צדקותיו אל הפעל שיקבל שכר על זה, ואם הוא רשע מוציאה את רשעות שלו אל הפעל ג"כ שיקבל עונשין, ויש לך להבין זה מאוד:
עוד שם מבית ומחוץ תצפנו. אמר רבא כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח אביי ואיתימא רבא בר עולא אמר אף נקרא תועבה שנאמר באיוב אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה ע"כ. אזהרה הזאת לת"ח כאשר נראה צדיק אל הבריות ואין תוכו כך, ועל זה אמר שאין זה נקרא ת"ח, כי השכל שהוא מדת ת"ח אין ראוי אל מדה זאת שלא יהיה תוכו כברו. כי ידוע שהשכל אין בו חלוק כלל, ולפיכך האדם שיש לו השכל ראוי שיהיה תוכו כברו ולא יהיה התוך מחולק מן הפנים כי דבר זה אין ראוי אל השכל. ולפיכך הארון שהיה מקבל הלוחות שהוא דומה כת"ח אשר הוא מקבל השכל, היה מצופה בזהב מבית ומחוץ ואין כאן חלוק שיהיה חלוק בפנים מן מה שבחוץ רק הכל אחד בלתי מחולק, וכך ראוי אל אשר הוא מקבל השכל שיהי' תוכו כברו. ואביי אמר שנקרא תועבה כאשר אין תוכו כברו, פי' כי הדבר שהוא מרוחק שהוא יוצא מן הסדר לגמרי, דבר זה הוא תועבה כמו שיקרא ע"ז תועבה מפני שהע"ז הוא זר מרוחק יוצא מן רשות הש"י להדבק באלילים. ונקראו עריות תועבה כאשר הוא דבר חוץ מן החוק אשר העריות נקראו חוק ושמרתם את חקותי, כלל הדבר מה שהוא מרוחק הוא מתועב, ועוד יתבאר בנתיב התפלה, ומי שיש בו חכמה כאשר אין תוכו כברו הוא מרוחק ומתועב לפי ערך מדריגתו אשר היה ראוי לה והוא יוצא מזה דבר זה הוא תועבה, ואין דומה לשאר חוטא שאינו ת"ח כי במדריגה השפלה ימצא חטא, אבל כאשר יש לו מדריגה בחכמה ואין תוכו כברו דבר זה תועבה הוא בודאי לגמרי בערך מדריגתו העליונה. ויש לך להבין פי' זה איך ת"ח שאין תוכו כברו הוא מתועב, ואם ברו גם כן בחטא אינו במדריגת ת"ח, אבל מי שברו במדריגת ת"ח ואין תוכו כך זהו מתועב, כי בבגד לבן אשר יש לו כתם הוא יותר נכר ומתועב מן אשר אינו לבן. ויותר מזה ת"ח שאינו נזהר במעשיו הוא מחלל שמו, וכמו מי שהוא מקדש שמו יתב' גרם שאחרים נמשכים אחר הש"י וכמו שנתבאר למעלה, כך חלול שם נקרא כאשר יש חטא במי שהוא קרוב אל הש"י, כי הת"ח הש"י קרוב אליו, וישראל ג"כ שמו יתב' נקרא עליהם ואם חוטא נקרא זה חלול השם נגד האומות בודאי וגורם דבר להתרחק מן הש"י, כמו קידוש שמו ית' שהוא גורם החבור והדבוק בו ית' כדאיתא בפ"ח דיומא (דף פו.) ואהבת את ה' אלקיך שיהא ש"ש מתאהב על ידך כמו שהתבא' למעלה, כי אותו שהוא אל הש"י ראוי שיהיה מקובל על הבריות והבריות נהנים ממנו ע"י שהוא מסודר במעשיו והסדר לאדם הוא נאה ומקובל על הבריות ולפיכך ע"י אדם זה ש"ש מתקדש, והפך זה ש"ש מתחלל ביותר כאשר מעשיו בלתי מתוקנים ומביא דבר זה להרחיק ממנו יתב'. ודרשו ואהבת את ה' אלקיך שיהא ש"ש מתאהב על ידך כדכתיב ואהבת את ה' אלקיך ולא כתיב ואהבת את ה' כמו שיתבאר בנתיב האהבה, ודרשו בשביל זה שיהיה מתאהב השם על ידך דהיינו כמו שאמרנו שיהיה הנהגתו כמו שראוי, וזהו ואהבת את ה' כלומר שתגרום אהבת הש"י בשביל שהוא אלקיך נקרא עליך שמעשיך נאים וזהו קדוש שמו ית'. והא דלא מפרש חלול השם בענין זה רק מפרש ה"ד חלול השם רב אמר כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר ר' יוחנן אמר כגון אנא דאזילנא ד' אמות בלא תפילין ובלא תורה רב נחמן בר רב דימי אומר כל שחביריו בושים משמועתו, ולא מפרשי דהא הוי חלול השם כגון שאין הנהגתו כראוי שאין דבורו בנחת עם הבריות, יראה בודאי דלא הוי זה חלול השם גמור רק שאין כאן קדוש השם שיהיה גורם זה אהבת השם אבל אין זה חלול השם:
ובמדרש (איכ"ר פתיחתא ט"ו) ויבא אל הגוים לא הוי צריך לומר אלא ויבאו כביכול בשעה שגלו ישראל לבין האומות היה הקב"ה מחזיר על פתחיהן לשמוע מה הם אומרים ומה היו אומרים אלקיהם של אומה זו פרע מפרעה ומסיסרא ומסנחריב וכיוצא בהן וחוזרים ואומרים כביכול הזקינו הדברים ומה הוא אומר אם עם ה' אלה למה מארצו יצאו ע"כ. ובמכילתא כי שמענו את אשר הוביש ה' מי ים סוף מפניכם אמר ר' שמעון בן אליעזר כשישראל עושין רצונו של מקום שמו מתגדל בעולם שנאמר ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' כי ה' אלקיכם הוא אלקים, ואומר כי שמענו את אשר הוביש וגו', וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום שמו מתחלל בעולם שנאמר ויבא אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. הרי לך כי שמו על ידי ישראל מקודש, והפך זה גם כן כי שמו ח"ו מחולל כאשר ישראל אינם נוהגים כראוי. ובמדרש (ויק"ר פכ"ב) שתים שאלתי וגו' פן אשבע וכחשתי ר"א שאל לר' חנינא ואית דאמרי ר' חנינא לר"א ואפשר כן רבי שאל לתלמידיה אלא לא בעי אלא למבדקיה, אמר ליה מה דין דכתיב שתים שאלתי ריש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי איזה מהם קשה הראשונה או השניה אמר ליה מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז ולא ויתר על חלול השם שנאמר ואתם בית ישראל איש גלוליו לכו עבודו וכתיב ואת שם קדשי לא תחללו ע"כ. ובודאי החומר הזה שיש לחלול השם על כל החטאים, וזה כי כאשר עובד ע"ז אינו חוטא בו יתב' בעצמו רק שעושה אלוה לעצמו, אבל חלול השם כאלו ח"ו אין אלוה כאשר שמו מחולל ח"ו ולפיכך העבירה הזאת הוא החטא החמור והקשה מכל, וכבר התבאר באריכות במסכת אבות אצל חיה רעה באה על חלול השם, והחטא הגדול הזה שהוא על כל חטאים עד שאמרו על החוטא הזה בפרט תשובה ויסורין תולין ומיתה מכפרת, ובארנו דבר זה בנתיב התשובה גם כן ע"ש החומר שי שבחטא הזה:
ובפ"ב דחגיגה (דף טז.) תניא ר' יהודא אומר משום ר"א נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא שנא' ואתם בית ישראל כה אמר ה' איש גלוליו לכו עבודו אחר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו ואף על גב דקאמר רבי יצחק כל העובר עבירה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי לא קשיא הא דמצי כייף ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה ע"כ. ופירוש זה כי המקום שהוא בפרהסי' הוא אל בני אדם, ולא שייך בזה דוחק רגלי שכינה כאשר חוטא בפרהסיא, אבל כאשר הוא עובר בסתר אשר כל דבר סתר אינו שייך לאדם והוא שייך אל הש"י ובזה דוחק רגלי שכינה, כי התחתונים נקראו הדום רגליו ואין הש"י עם העבירה ולכך הוא דוחק רגלי שכינה כאשר חוטא בעבירה בסתר. ומתרץ שם הא דמצי כייף ליצרו הא דלא מצי כייף ליצרו, כי כאשר מצי כייף ליצרו אינו נחשב מה שעושה בסתר כדי להציל עצמו מן חלול כבודו יתב' דהא מצי כייף ליצרו ולכך הוי כאלו דוחק רגלי שכינה, וחטא חלול השם אין אומה ולשון בעונש זה כמו שהם ישראל כמו שאמרנו כי הש"י נקרא עליהם, וכמו שעליהם מוטל שיתקדש ש"ש על ידם כמו שהתבאר למעלה אצל קדושת שמו כי זהו עצם ישראל, כך העונש הגדול ע"י חלול השם הוא בישראל כי הוא הגורם להרחיק את תורת משה עם שהכל מעידין כי דת תורת משה אמת, הם אומרים כי מעשה האומה שומרי הדת אין מוכיחים כך, ודי בזה משום כבוד אלהי ישראל, ברוך הוא וברוך שם כבודו לעולם אמן ואמן: