נתיבות עולם/נתיב יראת ה'/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

יראת שמים היא המעלה שהיא עיקר כל המעלות, וכך אמר הכתוב ראשית חכמה יראת השם, ור"ל כמו שפרשנו למעלה כי יראת שמים מה שהאדם הוא עלול אל השם ית' והוא ראשית החכמה כי החכמה היא ראשונה אל הכל והוא העלול הראשון וע"י יראת ה', ואין עלול בלא יראת ה' כמו שהתבאר למעלה. והנה יראת ה' קודם אל החכמה עצמה, כי יראת ה' במה שהוא עלול אל העלה וזה בודאי קודם החכמה עצמה שהיא עצם העלול הראשון. ולהודיע מעלת יראת שמים אמר הכתוב (משלי, לא) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, פירוש דבר זה חן נקרא כאשר האדם נראה שכל מעשיו ישרים וטובים מאוד, והבל היופי הוא החכמה שנקרא יופי משום שהיופי מאור והחכמה מאירה דכתיב (קהלת, ח) חכמת אדם תאיר פניו ואין צריך ראיה על זה, ואמר כי אם האדם הוא ישר במעשיו עד שהוא נושא חן בעיני הכל עדיין אין לו בזה דבר שהוא עיקר הכל, וכן היופי היא החכמה ג"כ אין החכמה עיקר ושורש לאדם כמו שאמרו באבות (פ"ג) כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, ור"ל כי החכמה אינה עיקר והדבר שאינו עיקר אין לו קיום בעצמו, אבל יראת השם ית' המדה הזאת היא עיקר ושורש ולכך אמר אשה יראת ה' תתהלל, כי אשה ר"ל שהאדם הוא עלול ולכך נקרא אשה כי האשה נחשבת עלול יותר בזה תתהלל כי יש לו דבר שהוא שורש ועיקר:

ובגמרא בפרק כהן גדול (סנהדרין דף כ.) שקר החן זה יוסף והבל היופי זה בועז אשה יראת ה' היא תתהלל זה פלטי בן ליש. וביאור זה, כי יש יראת ה' למעלה מיראת ה', וזה כי אע"ג שיוסף לא שמע אל אשת פוטיפר אין זה רק יראה במה ואין זה אמיתת היראה, והיראה הזאת היא כמו החן כי החן הוא בעיני הרואה בלבד כמו שנא' (אסתר, ב) ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה, יהיה כן לפי האמת או לא יהיה כן לפי האמת, מכל מקום החן אינו דבר במקבל עצמו רק שהוא חן בעיני הרואה, וכך היה היראה אצל יוסף שלא היה רק לפי שעה שבא המעשה לידו והיה הוא בבגדיו. והבל היופי אע"ג שהיופי הוא יותר במקבל, מכל מקום גם היופי אינו דבר שורש ועיקר רק שיש לו יופי ואין דבר זה גוף ושורש, ולכך אמר והבל היופי שאין דבר זה ממש ועיקר, לכך אמר זה בועז דאף על גב שודאי דבר זה הוא יותר מיוסף שהיתה עמו במטה והיה ערום, מכל מקום ג"כ דבר זה אינו אמיתת יראת שמים כי לא היה זה רק לפי שעה ואינו נחשב עיקר י"ש רק י"ש במה. אבל דבר זה אמיתת י"ש כאשר האשה ביראת השם תתהלל, וזה כאשר האדם מושל על יצרו אשר מסית אותו לרע, וזהו פלטי בן ליש שהיתה תמיד עמו ועם כל זה היה גובר על יצרו וזהו אמיתת היראה, והיראה הזאת הוא שורש ועיקר הכל, ולכך אמר שקר החן והבל היופי כלומר כי ראוי אל האדם שיהיה לו עיקר י"ש אבל לא י"ש במה, ודברים אלו מבוארים:

ובמדרש (דב"ר פי"א) אמר ר"א איזה היא הברכה שברך משה בתורה תחלה בא"ה אמ"ה אשר בחר בתורה הזאת וקדשה ורצה בעושיה, ולא אמר בעמליה ולא אמר בהוגיה אלא בעושיה באלו שעושין את ד"ת בעשיה, אדם אומר למדתי חכמה ולא למדתי תורה מה אעשה אני שם, אומר הקב"ה לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא כל מי שמתירא אותי ועושה דברי תורה כל החכמה וכל התורה בלבו שנא' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם יראת ה' טהורה עומדת לעד, יראת ה' היא חכמה ע"כ. בארו בזה, כי כאשר האדם נמצא אצלו יראת שמים בזה עצמו קונה התורה ג"כ, ולפיכך אם יאמר האדם אל הש"י למדתי חכמה ותורה לא למדתי א"כ מה אעשה אני שם בעוה"ב כאשר אין לי חכמה ותורה, ומשיב לו השם ית' הלא התורה דבר קל הוא שאם יש לו בעוה"ז י"ש בזה יש לו ג"כ החכמה, כי כאשר יש לאחד דבר שהוא ראשית כמו י"ש היא ראשית היראה עם זה יש לו ג"כ דבר שהוא ראשית אליו כי היראה היא ראשית החכמה וכאשר יש יראה יש חכמה. ולכך אמר בני חייכם כי כל החכמה וכל התורה דבר קל שאם הוא י"ש יש לו בכלל הזה לעוה"ב החכמה והתורה, אף כי בעוה"ז יש לאדם מונע מן החכמה שלא יוכל האדם להשיג אבל לעולם הבא אין מונע לו, וכאשר קנה בעוה"ז מדריגת היראה יש לו החכמה ג"כ עם זה לעוה"ב:

א"ר חנינא משמיה דרבי ומטו בה משמיה דר' יהודה מאי דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש וגו' אותם שיראים להזכיר שמי (נדרים דף ח:), ר"ל כי השמש אשר על ידה הנהגת העולם והיא מקיימת העולם היא זורחת אל יראי שמי, אבל אותם שאינם יראים שמי אין ראוים שתזרח עליהם השמש שהיא הנהגת העולם. ועוד יש לך לדעת כי השמש בפרט מכל הנמצאים היא מקלסת אל הקב"ה, וכן אמרו במדרש (תלים קי"ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' השמש מזריחתה עד שקיעתה הולכת ומקלסת שנא' ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. וראוי דבר זה אל השמש כי הוא המושל בצבא השמים ואם לא היה קלוס זה אל השמש אף רגע אחד היה נראה ח"ו כי יש בממשלתה יציאה מן רשות השם יתברך, ולכך תמיד הולכת ומקלסת להקב"ה ומעתה אין יציאה כלל מן ממשלת הקב"ה, ודבר זה בארנו למעלה אצל תנועת השמש שהשם ית' זורק בה חצים. ולפיכך אותם שאינם יראים להזכיר שמו, הם הפך השמש שהולכת תמיד ומקלסת להקב"ה, ולפיכך אין ראוי שתזרח השמש רק ליראים להזכיר שמו. וכך אמרו במדרש (פדר"א פ"ו) כי על השמש כתובים ג' אותיות משמו של הקב"ה, וכל זה מפני כי השמש מקלסת שמו תמיד ולכך שם ה' עליה. גם מן הטעם אשר אמרנו, כי השמש הוא מלך בצבא עליונים לכך שם ה' עליה שלא יהיה נראה כאלו ח"ו אין כאן מלך מלכי מלכים לכך שם ה' עליה, ולכך הירא להזכיר שמו לבטלה ראוי שתזרח עליו השמש, אבל מי שאינו ירא להזכיר שמו לבטלה אין שייך לו השמש שעליה שם ה':

ובפרק עושין פסין (עירובין דף יח:) אמר ר' ירמיה מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנא' כל הנשמה תהלל יה. ור"ל כי העולם הזה אינו כדאי כאשר חרב בהמ"ק לשם במלואו, כי לא נזכר שם במלואו רק כאשר היה העולם מלא וקודם שהיה העולם מלא לא הזכיר שם בן ד' אותיות, וכאשר היה העולם מלא אז הזכיר שם מלא על עולם מלא. ולפיכך כאשר היה חורבן בהמ"ק ולא שייך לומר שיהיה כאן עולם מלא, אין לעולם להשתמש בשם מלא רק בב' אותיות. ויש לדעת כי בשתי אותיות נברא שני עולמים שנא' כי ביה ה' צור עולמים, ואלו תולדות שמים וארץ הם נבראו בשתי אותיות אחרונות מן השם וזה שכתוב אלה תולדות השמים והארץ וגו' ביום עשות ה' אלקים הזכיר שם המיוחד, ומפני כי התולדות הם בכח התחלה, ולפיכך בכח השם של שתי אותיות הם כל ד' אותיות דהיינו יו"ד ה"א במספרו כ"ו כמו השם כולו, כי בכח ההתחלה הם התולדות, ושתי אותיות אחרונות הם סוד הברכה, ולפיכך ע"י שתי אותיות אחרונות התולדות באים לעולם ע"י ברכה. וכאשר היה בהמ"ק בעולם היו התולדות בעולם בברכה, וכמו שאמרו בסוטה (דף מח.) שמיום שחרב בהמ"ק אין כאן ברכה בתולדות רק עצם העולם הוא נמצא, ואין ראוי להשתמש רק בשתי אותיות ולא יותר. וזה שאמר כל הנשמה תהלל יה, פי' כי הנשמה היא עצם האדם בלבד מבלי תוספת ברכה כלל אין ראוי שישתמש רק בשם י"ה, כי אין ראוי להזכיר השם בן ד' אותיות רק כאשר העולם בשלימות ובברכה ואז ראוי להזכיר שם מלא. ולא באו חכמים רק להגיד עונש המזכיר שמו בחנם, כי אם אין העולם כדאי רק לב' אותיות ועתה מה עונשו של מי שמזכיר שמו בחנם, לפעמים מזכיר אותו בשתי אותיות ולפעמי' ביותר אשר כל העולם אין ראוי להשתמש רק בשתי אותיות בלבד:

ובספרי (האזינו) כי שם ה' אקרא נמצינו למדין שלא הזכיר משה שמו של מקום אלא אחר אחד ועשרים מלות ממאן למד ממלאכי השרת למד שאין מזכירין מלאכי השרת את השם אלא אחר ג' קדושות שנא' וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש אמר משה די שאהיה בפחות משבעה במלאכי שרת והרי הם דברים קל וחומר ומה אלו שהן מוקדשין לשמים אמר המקום לא יחול שמו עליהם עד שיקדשו המזכיר שמו של מקום חנם ובמקום בזיון על אחת כמה וכמה. ופי' זה כי המלאכים מזכירין שמו אחר ג' קדושות, כי הוא ית' נבדל מהם לגמרי ועל ידי ג' תיבות יש כאן הבדל, כי התיבה השלישית יש לה חבור אל השנים שהשלשה הם מתקשרים ומתחברים יחד. ודבר זה תמצא בכל מקום שהשלשה מתחברי' ונקרא מספר שלשה אגוד, ולפיכך ברכת זמון הוא בשלשה שמתחברים יחד לברכה ופחות משלשה לא, ודבר זה בארנו אצל שלשה שאכלו על שלחן אחד (אבות פ"ג), ולפיכך אמר שאין המלאכים מזכירין שמו רק עד אחר ג' תיבות, שאם היו מזכירין השם אחר שנים היה כאן חבור כי שלשה מתחברים יחד, וכאלו היה אל המלאכים ח"ו חבור וצירוף אל השם ית', ולכך מזכירין השם אחר ג' תיבות ומעתה אין להם חיבור וצירוף אל הש"י, ודבר זה הוא עוד מבואר במקום אחר ואין להאריך בזה כאן. כלל הדבר מה שמזכירין שמו אחר ג' תיבות מורה שהשם ית' נבדל מן המלאכי' כי זהו הקדושה שהוא קדוש נבדל מן הנמצאים. ולפיכך אין להזכיר השם בפרט בקדושה רק אחר ג' תיבות שאז מורה כי הוא ית' לגמרי אין לו צירוף וחבור כלל אל המלאכים, וזה לא היה אם מזכירין שמו בקדושה אחר ב' תיבות. ואמר משה די שאהיה בפחות משבעה מן המלאכים, וזה מפני כי המלאכים מן העליונים והאדם מן התחתונים, ויש כאן שבעה מחיצות שנבדלים התחתונים מן העליונים, כי כל מקום שהם רוצים להזכיר שנבדל דבר מדבר יאמר שיש כאן שבעה מחיצות מפסיקות כי זה מורה על הבדל גמור, דבר זה תמצא בכל מקום כאשר רוצים להזכיר שדבר זה נבדל מזה ודבר זה ידוע למשכילים. ואין להקשות הרי מצינו כמה פעמים שהזכיר שמו ית' ולא המתין כ"א תיבות, זה לא קשיא כי לא היה הדבר ההוא מיוחד אליו כמו שהיא שירת האזינו שאמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, ומפני כי השירה היא למשה ולפיכך לא רצה ליתן לו מעלה יותר ממדרגתו הראויה אל משה וזכר השם אחר כ"א תיבות. ואמר שם רשב"י אומר לא נאמר לה' עולה לה' מנחה לה' שלמים אם לא שהזכיר מנחה או עולה תחלה, כי היה זה הזכרת שם שמים חנם כי אפשר להתחרט ולא ירצה להקריב קרבן וכיון שאפשר להתחרט היה זה חנם, ולכך אמר הכתוב עולה לה' שלמים לה' וקל וחומר מי שמזכיר שמו בחנם ובמקום בזיון על אחת כמה וכמה, ובודאי חומר זה אי אפשר לפרש, אבל בעונותינו הרבים אין הבריות נזהרים מזה:

ובמסכת נדרים פרק ראשון (ז', ב') אמר ר' השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהיה בנדוי שכל מקום שהזכרת השם מצוי שם עניות מצוי ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים וגו', ותניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו או מיתה או עוני. במאמר הזה בא לבאר עונש הזכרת שם שמים שהוא פורק מעליו יראת שמים. ויש לפרש כי מי שמזכיר שם שמים אין לו יראת שמים כי איסור הזכרת שם שמים בחנם אנו לומדין מן את ה' אלקיך תירא (דברים, ו), לכך מי שמזכיר שם שמים אין לו יראת שמים וכמו שהתבאר לפני זה מן הכתוב וזרחה לכם יראי שמי שמש, ולכך מביא השם ית' עליו עניות שכל עני הוא נכנע כמו שהוא לשון עני, כי כל אשר אינו ירא אינו נכנע ולכך מביא השם יתב' עליו עוני להכניע אותו. אך מלשון דברי חכמי' שאמרו שכל מקום שהזכרת שם שמים מצוי שם עניות מצוי, והמוחש מעיד על דברי חכמים שאומרים שכל מקום שהזכרת שם שמים מצוי שם עניות מצוי, דלא שכיח ואין מצוי שיתן הש"י עושר אל מי שרגיל בהזכרת שם שמים, וידקדק האדם על זה וימצא הדבר שהוא כך. נראה הפירוש כי מי שמזכיר שם שמים בחנם ראוי לעניות, בשביל כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ולא נתן לאדם שום קנין ואין ראוי לאדם שום קנין כי הכל הוא אל השם ית', רק בשביל כי השמים שמים לה' ומצד הזה נתן הארץ ואשר בה לאדם, וזה שמזכיר שם שמים כאלו אין השם ית' נבדל מן האדם והוא ית' משותף עם התחתונים ודבר זה גורם עניות עד שאין לאדם שום קנין, לפי שאין ראוי שיהיה נמצא לאדם העושר והקניינים הגשמיים רק מפני שהוא ית' לא ישתתף עם האדם והשמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ולפיכך כל מקום שהזכרת שם שמים מצויה שם עניות מצויה, ובפרט העושר לאדם אין לו מציאות עם השם יתברך כי אין לנמצאים שום מציאות עמו ית' ואיך יעמוד העושר שהוא תוספת על האדם עם שמו ית', ובקל דבר כמו הממון מסולק מאתו. ויותר מזה כי עם השי"ת אין נמצא דבר כמו שיתבאר עוד, ולכך כאשר מזכיר שם שמים לבטלה יש כאן העדר לממון בפרט שהוא קל להיות נעדר מן האדם כאשר אין לדבר מציאה עם הש"י. ואף האדם עצמו ראוי אל ההעדר, וזה שאמר ועניות כמו מיתה, כלומר שגם האדם עצמו המזכיר שמו לבטלה אין ראוי לו מציאות עם הש"י ולכך מקבל העדר היא המיתה, שראוי שלא יהיה נמצא שום דבר עם הש"י ועניות נחשב כמו מיתה, ולכך מי שמזכיר שם שמים לבטלה ראוי אליו המיתה כי לא נמצא דבר עם השם ית'. ומה שהעניות היא כמו מיתה ג"כ זה ענין מופלג מאוד בחכמה בארנו אותו הרבה, כי החיים שהאדם מקבל נחשב כמו ברכה שהרי נאמר (תלים ל"ו) כי עמך מקור חיים שהש"י הוא מקור החיים מאתו משפיע החיים לכל חי, ונמצא כי החיות הם השפעה כמו העושר והפרנסה שהם השפעה מן השם ית', וזה אמרם (מועד קטן דף כח:) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא, ור"ל כי אלו השלשה בפרט הם השפעה מן הש"י אם הבנים אם החיים ואם העושר, כל אלו הם השפעה שמשפיע השם ית' אל האדם הן החיים הן הבנים הן העושר, ואין אלו ג' תלוים בזכותא אלא במזל כי כן מלת מזל שהוא מלשון שפע בלבד מן המשפיע ולכך אין זה תולה בזכותא, כי המשפיע משפיע מצד עצמו לכל מי שהוא מוכן לקבל השפע הזה מן המזל שעל ידו ההשפעה הוא מקבל ולכך בני חיי ומזוני שהם השפעה לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ויש להבין את זה מאוד. וזה שאמר כי העוני שהיא מניעת השפע הוא כמו מיתה שהוא סלוק שפע החיים הבא על האדם. גם לפי פשוטו כי הפרנסה הוא חיותו של אדם כמו שנמצא בכתוב (ויקרא, כה) וחי אחיך עמך ובדברי חכמים אתה מצווה להחיותו וכן בכל מקום, לפי שהפרנסה מחיה את האדם, וכל מי שהוא חסר חיות והוא הפרנסה אז אין לו החיות שראוי אל האדם ונחשב כמו מיתה, ודבר זה מבואר גם כן. ועוד ראוי מי שמזכיר שמו לבטלה אל עוני שהוא כמו מיתה, כי מפני שהוא מזכיר שמו על דבר בטלה עושה את המזכיר בטל ונעדר, כמו שהזכיר השם על דבר שהוא בטל ואין בו ממש כך הוא עצמו נעשה בטל ונעדר כמו שהוא עושה וזה מבואר. ומה שחייב לנדותו מפני כי אף לכבוד החכם מנדין ומכל שכן לכבוד השם ית', כי זה שמזכיר שמו לבטלה הוא נגד כבוד [השם] ית'. וזה שאמר שאם לא נדה אותו הרי הוא עצמו בנדוי, ודבר זה מפני ששמע ח"ו בדבר שנוגע בכבוד עליון ואינו מוחה ולכך נהפך הנדוי עליו, ואף בזילותא דת"ח אין ראוי לשמוע מכל שכן מי ששומע בדבר כמו זה. ויש מפרשים כי עתה מפני שרוב בני אדם שוגגים בזה וכיון שהם שוגגים אין ראוי לנדותם, ועל זה ראוי לומר כי אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם כי דבר זה חלול כבודו, ועל כל פנים יש לנו לחרפו ולגדפו כמו שאמרנו שאף בכבוד הבריות יש למחות ומכל שכן בכבוד המקום. והתבאר לך עונש הזכרת שם שמים לבטלה שהוא חוטא ביראת שמים לגמרי. ויש עוד כיוצא בזה ודומה לזה כאשר האדם רגיל בשבועת אמת, וזה שאמרו בפרק הניזקין (גיטין דף נז.) ששים עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכולם נחרבו בשביל שבועת אמת, כי היו רגילים ביותר בשבועת אמת ולכך היו נחרבים, ודבר זה יש להבין ג"כ כי מפני שמו ית' נדחין כל הנמצאים הגשמיים, כי הוא ית' אין משותפים עמו הנמצאים התחתונים עד שהוא מחריב את הישוב שבו נמצאים התחתונים לגמרי ובלתי נמצא דבר בו:

ואמרו במדרש (במד"ר פ"א) בחדש השלישי באו מדבר סיני לנשיא שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו מלפניו נכנס לשניה ברחו מלפניו נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו אמר הנשיא זו העיר טובה היא מכל המדינות כאן אני בונה במסיאות וכאן אני דר, כך כשבא הקב"ה לים ברח מלפניו שנאמר הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור וכן ההרים רקדו כאילים, במדבר חורבה קדמו אותו וקלסו אותו שנאמר ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע אמר זו העיר טובה לי מכל המדינות כאן אני בונה במסיאות ודר בתוכה התחילו שמחים שהקב"ה דר בתוכן שנא' ישושום מדבר וציה, וביאור מדרש זה, כי הישוב מפני שהוא מיוחד אל הדברים הגשמיים ולכך הם נדחים מן הש"י שהוא נבדל מן הגשמי לגמרי, והמדבר שהוא מסולק מן הדברים הגשמיים לכך המדבר הוא מיוחד אל הש"י. ולכך כאשר ראה הים וינוס כי כולם היו נדחים מפני שמו הגדול כי אלו כולם הם דברים גשמיים ולפיכך הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור ההרים רקדו וגו', אבל המדבר היה מקבל כבוד השכינה מצד שאין בו דברים הטבעיים הגשמיים לכן ראוי ומוכן המדבר לקבל כבוד השכינה. וזה שאמר ס' עיירות היו לינאי המלך בהר המלך וכולם נחרבו בשביל שבועת אמת שהיו רגילים שהיו נשבעים בשמו, אף כי באמת נשבעו מכל מקום בשביל כי הוי רגילים בזה יותר מדאי יש כאן חורבן משמו. כלל הדבר כי הזכרת שמו בחנם אף ע"י שבועת אמת הוא מחריב את הנמצאים. ואיך לא יהיה הדבר הזה, כי משמו הגדול הנמצאים חלים וזעים וחרדים עד ששמו מחריב את הישוב והיה לשממה, כי הוא יתב' בשמים והארץ נתן לבני אדם וכאשר שמו בארץ בחנם בעבור כי לו יתב' שתוף אל התחתונים נעשה הכל חרב משמו. רק כי יש להזכיר שמו כאשר ראוי, כי במה שברא התחתונים בזה כבודו משותף עם התחתונים ולכך תקנו ברכה על הכל ואז יש להזכיר שמו, אבל שלא לצורך או שרגיל בשבועות אין חבור אל הש"י והרי שמו מחריב הכל, וזה מבואר. ודבר זה בשבועת אמת ואיך יהיה בשבועת שקר אשר עליו אמרו במסכת שבועות (דף לט.) דברים שאין אש ומים מכלים אותו שבועת שקר ומכלה, ואין לדבר מזה ולהזכיר האדם אותו בשפתיו החטא הזה, כי אם היה כל העולם מזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא איך לא יזדעזע האדם כאשר מזכיר ומפרש החטא, והרי התבאר ענין שבועת חנם ועונשו, השם ית' יצילנו מזה, וכבר בארנו חומר זה במקום אחר:

ואף כאשר נשבע באמת וטעה, אמרו במסכת גיטין (דף לה.) אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר ואמר לה הבי לי דינרי אמרה לו יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה מי שנשבע באמת כך הנשבע על השקר עאכ"ו, ומאי טעמא איענשה דאישתריש לה מקום דינר ומאי מי שנשבע באמת כמי שנשבע באמת. והקשו בתוספות מהא דאמרינן בפ"ג דשבועות האדם בשבועה פרט לאונס ותירצו דהכי גבי פקדון היה לה להזהר והיה לה לשמור היטב והוה לה לאסוקי אדעתא שתבא לידי שבועה. ונראה שאין דעת התוספות שמפני שהיה לה להזהר הוי כמזיד דודאי ממעטינן בהאי גונא בפקדון כיון שהאדם אנוס פטור, אלא דכאן שהיה לה להיות נזהר ולשמור יש עליה עונש מה. ויותר נראה דבהאי גונא שנהנית ממנו לא ממעטינן מן האדם בשבועה, רק היכי שאין נהנה דכיון שלא נהנה הוא פטור ואפילו עונש ליכא, אבל היכא דנהנה אף על גב שנקרא אנוס ופטור מקרבן מכל מקום יש עונש, והיינו דקאמר אלא אמאי נענשה וקאמר בשביל דאשתריש לה מקום דינר ובשביל זה שנהנתה יש כאן עונש, כך נראה: