נתיבות עולם/נתיב הפרישות/א

נתיבות עולם · נתיב הפרישות · א · >>

בספר משלי (משלי, ד) באורח רשעים אל תבא ואל תאשר בדרך רעים, פרעהו על תעבור בו שטה מעליו ועבור. שלמה המלך הזהיר לאדם שאל יהיה לאדם צרוף וחבור לרשע כי אולי ילמד מן מעשיו הרעים, ואמר באורח רשעים אל תבא כי האורח הוא קצר ואינו נמשך כמו הדרך שהוא מעיר לעיר אבל האורח קצר, והזהיר את האדם שאפילו לשעה ולזמן מה אל יתחבר לרשע. ואח"כ אמר ואל תאשר בדרך רעים כי אף שאינו רשע רק שהוא רע אבל אינו רשע גמור על זה מזהיר כי בדרכם לא ילך, ואם שאינו מזהיר שלא לצרף עליהם לזמן מה אבל לא יתחבר לרעים. ואף כי ידמה האדם כי חזוק ואשור הוא לו אם יצטרף אל הרעים עם כל זה אל יעשה דבר זה. ואמר פרעהו ר"ל אף אם הוא מבטל הדרך לגמרי שאין יכול לילך אח"כ, עם כל זה יהיה מבטל הדרך ולא יתחבר לרשע בדרך. ויותר מזה שאם בא בדרכם והיה מצטרף לרשעים יהיה סר מאתם ולא ילך בדרך רשעים, כך יש לפרש. אמנם עיקר האזהרה הזאת על מעשה הרשעים שלא יעשה כמעשיהם, וזה נקרא באורח רשעים אל תבא, וכמו שפרשנו פסוק זה שר"ל דרך ממש כך יש לפרש הכתוב האורח והדרך היינו מעשיהם של הרשעים וזהו דרכם. ובא להזהיר את האדם על הפרישה וההרחקה שיעשה האדם שלא יבא לידי עבירה, שאם לא יעשה האדם פרישה והרחקה, במה שאין האדם שכלי אבל הוא גשמי, ואף אם השכל מבדיל בין דבר לדבר אבל אין האדם שכלי לגמרי שיסמך כי יהיה מבדיל בין דבר לדבר. ולכך כאשר החטא מתיחס אל הגשמי כמו שהוא ערוה וזנות, שדבר זה מעשה בהמה חמרית, צריך שיעשה האדם הבדלה ופרישה יותר שלא יבא לידי חטא לגמרי, במה שהאדם נמשך ביותר אחר החטא הזה:

ובפרק כיצד (יבמות דף כא.) אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין שנאמר כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ האל קשות מכלל דאיכא תשות, רב יהודה אמר מהכא אזן וחקר ותקן משלים הרבה, ר' אושעיא אמר מהכא פרעהו אל תעבור בו. ר"ל כי האדם יעשה הרחקה לעצמו אף שלא נצטוה מן התורה ובפרט בעריות ולאסור אף שניות, כי האדם באיסור הזה שהוא איסור שניות, אם לא ירחיק עצמו ביותר הוא בא לידי ערוה, כאשר פעל זה הוא פעל בהמה חמרית ואינו פעל שכלי שהשכל מבדיל בין דבר לדבר, אבל החמרי אינו מבדיל לכן צריך לעשות הרחקה יתירה, ולכך למד ר' אושעיא מן הכתוב הזה שאמר פרעהו אל תעבור בו שיהיה מרחיק עצמו ביותר. ועוד כי פרישת הערוה הוא קדושה שהוא מבדיל עצמו מן הגשמי ומתקרב אל המדריגה הנבדלת בקדושה, ולפיכך אמרו בספרי (תו"כ קדושים) א"ר יהושע בן לוי מפני מה נסמכה פ' עריות לפרשת קדושים ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ואית לן קריין סגיאין אשה זונה וחללה וגו' וקדשתו כי את לחם וגו' אשה זונה וחללה לא יקחו כי קדוש הוא ולא יחלל זרעו בעמיו וגו' והדין דבר אל כל עדת בני ישראל. ור"ל כי כל דבר ערוה הוא ענין גופני שהאדם נוטה אחר הגוף, ולכך כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כמו שהתבאר. כי אין הקדושה רק שהוא נבדל מדברים הגופנים ויהיה לו מדריגת העליונים שהם קדושים מן הגוף, והזנות הוא מעשה בהמה חמרי, וכאשר אתה מוצא פרישה מן הזנות כתיב אצלו לשון קדוש כלומר שתהיה קדוש וקרוב אל העליונים שהם קדושים שהם בלא גוף. ומאחר שאין הקדושה רק פרישה והבדלה מן הגשמי החמרי, לכך ראוי אל האדם להיות מתקדש עוד יותר ולהרחיק עצמו עוד מדברים האלו, וכל אשר מרחיק יותר הוא יותר קדוש ויותר נבדל כאשר פירש עצמו יותר. וזה שאמרו שם אמר אביי מאן דמקיים מילי דחכמים נקרא קדוש, אמר ליה רבא ומי שאינו מקיים מילי דרבנן קדוש הוא דלא מיקרי אבל רשע נמי לא מקרי, אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך. פי' דאביי סובר כי נקרא המקיים מילי דרבנן קדוש, מפני שהקדוש הוא הפרוש מן החטא ואינו נמשך אחר החמרי, וזה דמקיים מילי דרבנן נקרא קדוש שהרי מרחיק עצמו מן החטא שהוא בגוף אף שאינו מן התורה ולכך נקרא קדוש. ואינו דומה למי שהוא מקיים מצות הש"י אשר גזר עליו, אף כי כל המצות שבאו בתורה כלם שיהיה קדוש מן החטאים, אבל אין נקרא שמו קדוש רק זה שהוא פורש עצמו מן הדבר שהוא חטא מצד הגוף אף כי אינה מצוה בתורה הוא נקרא קדוש בעצמו, כי מילי דרבנן הם פרישה וקדושה. ורבא הקשה דזה משמע שנקרא קדוש קדוש שהוא מקדש עצמו מרצונו, ולכך נקרא זה האדם קדוש, ודבר זה אינו כי מאחר שחכמים גזרו נקרא העובר דברי חכמים רשע כי אינו מקיים דברי רבנן. אלא קדש עצמך במותר לך, כלומר שהתורה אמרה שיהיה האדם קדוש והיינו פרישה מדבר המותר, כי הערוה בעצמה אין זה מצד הפרישה בלבד רק שהוא מצות התורה, אבל כאשר פירש עצמו מדבר המותר דבר זה נקרא קדושה ופרישה, ולכך נקרא השניות איסור קדושה מפני שהוא פרישה יותר ובפרט איסור שניה כי היא פרישה מן הערוה שהוא דבר חמרי:

ובמדרש (ויק"ר פכ"ד) ר' אבין אמר בה תרתי, רבי אבין אמר משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בה המלך שומרין מהן נזירין ומהם שכורים לעת ערב בא ליתן להם שכרם נתן לשכורים שני חלקים ולנזירין חלק אחד, אמרו לו אדונינו המלך הלא שמרנו כאחת מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד, אמר להם אלו שכורין הן ודרכן לשתות יין אבל אתם נזירים ואין דרככם לשתות יין ולפיכך אני נותן לאלו שני חלקים ולכם חלק אחד, כך העליונים שאין היצר הרע מצוי ביניהם קדושה אחת להם שנאמר ובמאמר קדישין שאלתא אבל התחתונים לפי שיצר הרע מצוי בהם הלואי יועיל שתי קדושות הה"ד והתקדשתם והייתם קדושים, רבי אבא אמר חורי משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך מה עשה המלך הניח בראשו אחת ובראש בניו שתים כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה שלש קדושות לומר קדוש קדוש קדוש מה הקב"ה עושה נותן אחת בראשו ושתים בראשן של ישראל הה"ד כי קדוש אני והתקדשתם והייתם קדושים. במדרש הזה בא לבאר אף כי התחתונים הם בעלי גשם יש לישראל קדושה על המלאכים. וביאור זה כי הקדושה שנתן השם ית' למלאכים שהם נבדלים מן החמרי, אבל לא נתן להם רק קדושה אחת אבל לישראל נתן להם שתי קדושות, מפני שהאדם בעל חומר ולפיכך נחשב האדם כמו שכור שהוא גשמי לגמרי שאין עמו השכל כך האדם הוא גשמי בעל חומר, וכדי להרחיק את האדם מן החמרי נתן לו שיהיה קודש קדשים שלא נמצא דבר זה במלאך. אף על גב שתמצא אצל המלאך קדושה כדכתיב ובמאמר קדישין שאלתא, אבל שיהיה קודש קדשים דבר זה לא נמצא בהם. אבל האדם נמצא אצלו שהוא קודש קדשים והיינו שיש באדם סלוק הגשמי על ידי התורה ובזה האדם קודש קדשים כי התורה היא קודש קדשים. ובודאי המלאך יש לו מדריגה זאת שנמצא קדושתו בפעל אצלו ודבר זה לא נמצא אצל האדם כי הוא גשמי, אבל מצד שהאדם דבק בקודש הקדשים היא התורה השכלית העליונה שאין המלאכים מגיעים שם, וזה שאמר שהוא כמו השכור אשר השכור בעל גשם ומפני שהוא בעל גשם יש כנגד זה לאדם התורה האלקית ובזה האדם הוא קודש הקדשים, כלומר המדריגה העליונה שהיא קדושה על קדושה:

ואל תתמה איך אפשר שתהיה לאדם הגשמי קדושה עליונה יותר קדושה מן המלאכים, כי דבר זה בודאי ובבירור כי על ידי התורה נכנס האדם לקודש הקדשים למקום שאין נכנסים מלאכי שרת, ולכך אמר במסכת אבות (פ"ג) חביב האדם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, ולשון חביב ר"ל כי חביב אף מן המלאכים בשביל שנתן לו כלי חמדה שבו נברא העולם, וזה שאמר כאן שנתן לו שתי קדושות. ומה שאמר גם כן רבי אבין משל למלך שעשו לו ג' עטרות נתן שתים בראש בניו ואחת בראשו, פי' ג' קדושות אלו כי השם יתב' נבדל לגמרי והם ג' מדרגות, האחד שאינו גשם, והשני שאינו כח בגשם, והשלישי שאין לו שום חבור כלל אל הגשם. ותדע כי הם ג' מדריגות, שהגוף הוא גשם והנפש כח בגשם והשכל יש לו הקשר עם הגשם והוא קשר מציאות. ולפיכך אומרים ק' ק' ק', קדוש הראשון שאינו גשם, קדוש השני שאינו כמו הנפש שהוא כח בגשם, קדוש השלישי שאינו כמו השכל שהוא קשור עם הגשם, אבל השם יתב' נבדל לגמרי. ומדריגת ישראל מעלתם מדריגה זאת שאין מדריגתם גשמי ואינו כח בגשם, אבל שלא יהיה למדריגה זאת צירוף וחבור אל הגשם, דבר זה בודאי אין לומר שהרי ישראל הם בני אדם וקדושתם יש להם צירוף אל הגשמי, ולפיכך שתי עטרות נתן בראש בניו ואחת היא השלישי נתן בראשו. אמנם כל זה כאשר האדם מקדש עצמו בדבר המותר שזה הוא הרחקה והבדלה לגמרי מן הגשמי, לכך ראוי לאדם לכנוס במדריגה הקדושה לקדש עצמו אף מן הדברים שאינם אסורים מן התורה רק הם קדושה לאדם מן החמרי ובזה יש לו קדושה גמורה עד שנקרא קדוש:

בברכות בפר' א"ד (נ"ג, א') אר"י אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש אני זה שמן ערב אני ה' זו ברכה ע"כ. ור"ל כי האדם בעת אכלו ראוי שיתקדש ולא יאכל בזוהמת ידים, כי דבר זה היא אכילתו חמרית לגמרי כמו הבהמה, ולפיכך תקנו נטילה ראשונה. וכן מים אחרונים גם כן בשביל קדושה שלא יהיו ידיו מסואבות מן האכילה, ובשביל כך היה האכילה שלו בתעוב לגמרי כמו הבהמה, וזה שתקנו מים אחרונים. כי קדוש אני זה שמן ערב שדבר זה קדושה על קדושה כאשר יסוך בשמן ערב והוא נקיות לגמרי. ובזה תראה כי יש לאדם להתקדש עצמו באכילתו, כמו כאשר האדם המתקרב לשמש עם אשתו שאז יהיה מקדש עצמו שיהיה בקדושה, שאם לא כן יהיה נעשית חמרי לגמרי על ידי פעל זה, וכך האכילה הוא ג"כ ענין חמרי בודאי יהיה פעל זה שיהיה בקדושה ואם לא כן נעשה פעל זה חמרי גשמי וכמו שהתבאר למעלה. ולכך יש לאדם ביותר לקדש עצמו במעשה שבו נוטה האדם אל החמרי שלא יהיה הפעל הזה נעשה גשמי חמרי לגמרי, ודבר זה נתבאר אצל נטילת ידים:

בפרק ידיעות הטומאה (שבועות דף יח:) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הוויין לו בנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע ריב"ל אמר הוויין לו בנים זכרים ראוים להוראה דכתיב להבדיל ולהורות, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבת הוויין ליה בנים זכרים דכתיב להבדיל בין הקודש ובין החול וכתיב התם ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע וגו', ריב"ל אמר בנים ראוים להוראה דכתיב להבדיל ולהורות אמר רבי בנימין בר יפת אמר ר"א כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין לו בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר ע"כ. ויש לשאול במדרש אף על גב דאסמכינהו אקרא מכל מקום צריך טעמא, דמה ענין זה כאשר הוא פורש מאשתו סמוך ללוסתה הויין לו בנים זכרים או ראוים להוראה, וכן כאשר מבדיל על היין שיהיה לו בנים זכרים או בנים ראוים להוראה. אבל פי' זה כי הפורש מאשתו סמוך לוסתה, עושה פרישה והבדלה בין דבר לדבר, כי ראוי שיהיה הבדל בין הטומאה ובין הטהרה, בפרט טומאה כמו זאת שהיא ווסת האשה שמא תראה דם בשעת תשמיש, ולפיכך הפורש מאשתו סמוך לוסתה עושה הבדל כמו שראוי להבדיל ולפיכך הויין לו בנים זכרים. כי הזכר נמשל בצורה בכל מקום אשר הצורה הוא שמבדיל בין דבר לדבר, כי אין הבדל בין דבר לדבר מצד החומר כי החומר משותף לכל הדברים, רק ההבדל הוא מצד הצורה בלבד שמצד הצורה יוכר הדבר מה שהוא. ולפיכך שני אנשים אסורים לישא אשה אחת מפני שכל אחד נמשל בצורה ויהיו משותפים ביחד כאשר יהיה להם ביחד אשה אחת, ודבר זה אי אפשר כי כל צורה נבדל לעצמה, אבל שתי נשים מותר שיהיה להם איש אחד, אע"ג ששתי נשים אלו הם משתתפים ביחד שיש להם איש אחד ביחד, הרי אין ההבדל רק מצד הצורה ואין ההבדל מצד החומר. ומפני כך הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, הזכר הוא הצורה המבדיל בין דבר לדבר, כי מפני שהוא מבדיל בין טומאה ובין טהרה זוכה לזכר אשר נחשב הזכר צורה אשר הצורה מבדיל בין דבר לדבר. וריב"ל סובר שיהיו לו בנים ראוים להוראה, כלומר שיהיה לבנים מעלת שכל של הוראה, אשר השכל מבדיל בין דבר לדבר, וכמו שאמרו חכמים ג"כ (ברכות דף לג.) למה קבעו הבדלה בחונן הדעת מפני שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר, ולפיכך אמר כאשר הוא מבדיל בין דבר לדבר דהיינו בין הטומאה ובין הטהרה שראוי להבדיל, יהיו לו בנים בעלי שכל אשר בשכל שלהם יהיו מבדילים בין דבר לדבר שזהו ענין ההוראה:

ואמר ר' יוחנן המבדיל על היין במוצאי שבתות הוויין לו בנים זכרים, והוא הטעם אשר אמרנו, כי מפני שהוא מבדיל בין הקודש ובין החול ודבר זה הוא הבדלה, ראוי שיהיה לו בנים זכרים אשר הזכר יש לו מדריגות הצורה שעל ידי הצורה יוכר הדבר ויש הבדל בינו ובין דבר אחר. ואמר ריב"ל גם כן שיהיה לו בנים ראוים להוראה כמו שהתבאר, כי יהיה לבנים השכל העליון שעל ידו ההוראה. ומה שאמר המבדיל על היין דוקא זה כי הבדלה ראוי שתהיה על היין דוקא, וזה כי כל הבדלה הוא שמבדיל בין שני דברים שנראים שוים, ודבר זה הוא על ידי הדעת והשכל כמו שהתבאר כי לכך הבדלה קבעו בחונן הדעת, ואמרו ז"ל (יומא דף עו:) חמרא וריחנא פקחין ועל כן עיקר הבדלה הוא על היין שזה ראוי אל הבדלה, והוויין לו בנים זכרים כי הזכר הוא הצורה אשר בו ההבדלה. ורבי בנימין בר יפת סבר כי סמיכת הפרשיות לומר המקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין לו בנים זכרים, ודבר זה נתבאר בנתיב הצניעות, כי הצניעות מורה על פרישה מן החמרי כמו שאמר המקדש עצמו בשעת תשמיש, לפי שתשמיש בעצמו כאשר הוא עושה שלא בצניעות הוא מעשה בהמה, אבל אם מקדש עצמו דהיינו כאשר עושה מעשה זה בצניעו' ואז דבר זה הוא קדושה ולפיכך ראוי שיהיו לו בנים זכרים, כי הזכר אינו חמרי כמו שהיא הנקבה שהיא חמרית, ולכך ראוי לזכר. ועוד מטעם הצניעות, כי הזכר בא ממקום צנוע נסתר שהרי הוא במספר ברכה שכל ברכה הוא ממקום נסתר, וכאשר מקדש עצמו בצניעות ובהסתר זוכה לדבר שהוא כן שיהיה הולד זה זכר שהוא בא ממקום צנוע נסתר: