נתיבות המשפט/ביאורים/שלג
דאם משך בעה"ב: עש"ך סק"ג שכתב שא"י לחזור בשום ממון וא"ל דמאי קמ"ל בש"ך דהא ע"כ המשיכה הוא קנין שא"י לחזור לגמרי דאי שיהיה רק ידו עה"ת א"כ מה נ"מ שא"י לחזור הא עדיין אין מגיע להפועל שום שכירות וגם הכלי אומנות כבר החזיר כמ"ש הסמ"ע די"ל דקמ"ל דהוי אמינא דלא עדיף מדבר האבוד דאינו שוכר עליהן רק כדי שכרן קמ"ל דא"י לחזור בשום ממון והנה מה שהוכיח הש"ך דין זה מפ' הזהב נלפענ"ד דאדרבה משם מוכח דהמשיכה אינו קונה ולא מוכח משם רק דמעות קונות דהיינו אם הקדים שכר אפי' לא נתן רק פרוטה לפועל לקנין קנהו וא"י לחזור דהא בב"מ דף מח לא בעי משיכת תספורת רק לר"ל דס"ל משיכה קונה אבל לר' יוחנן דס"ל דמעות קונות לא בעי משיכת תספורת ואנן קי"ל כר"י ואף דר"י מודה דמדרבנן מעות קונות היינו דוקא במקום דל"ש לומר נשרפו חיטיך בעליה אבל בשכירות מטלטלין דלא שייך החשש דנשרפו חיטיך מעות קונות כמבואר בסי' קצח סעיף י' ומכ"ש בשכירות פועל ועוד דפועל דמי לקרקע כמבואר בסי' רכז ובכמה דוכתי' ודאי דנקנה בכסף וכן מוכח מהרמב"ם פ"ו מה' מעילה דגבי קנה חפץ מחלק שם בין ישראל לנכרי אלמא דס"ל כיון דעקרו חכמים קנין מעות הפקר ב"ד הפקר ולא מעל והא דמעל בנתן לנכרי אפשר דס"ל כשיטות ר"ח שהביא התו' בב"מ דף מח דאפי' נכרי קונה במעות משא"כ בישראל דעקרו חז"ל קנין מעות פסק דלא מעל וגבי נתנו לא' מבעלי אומנות פסק סתם דמעל ולא מחלק בין נכרי לישראל ולא הוצרך משיכת תספורת אלמא דס"ל דשכירות פועל נקנה במעות אפי' מדרבנן והא דהוצרך בב"מ שם למשיכת תספורת אליבא דר"ל אף דפועל נקנה בכסף לד"ה דהוא כקרקע כנ"ל נראה דהוא מטעם שכתב הש"מ שם בשם הריטב"א וז"ל האיך קנה זה באומן שלא יחזיר במשיכת כלי וכו' והא דאמרי' והא קאי בעי למימשך תספורת היינו לענין שכירות כלי דלשכירות הכלי בעי משיכה עכ"ל בשינוי לשון קצת וכוונתו נראה דשוכר פועל עם כלי אומנות דמי לשוכר פועל עם סוס המבואר בסי' רכז סעיף לג ומשמע שם דכ"א הוא קנין בפ"ע ובעי משיכה לקנות הכלי אומנות ובלא משיכת הכלי אומנות יכול לחזור אפי' מהאומן עצמו אף שרוצה ליתן לו כלי שלו לספר בו דדמי למוכר שני דברים בסך א' ודבר א' אינו נתפס בקנין דמקח הב' ג"כ בטל כמבואר בסי' רטז ע"ש אבל לר"י דמעות קונות ד"ת רק משום החשש דנשרפו חיטיך בעלי' ובשכירות מטלטלין קונה בכסף לחוד כמבואר בסי' קצח וכן שכירות הפועל נקנה בכסף לחוד מטעם הנ"ל ופסק הרמב"ם שפי' דבנתנה לא' מבעלי אומנות מעל אפי' בלא משיכה ובקנה חפץ פסק דלא מעל בישראל ומטעם כיון דעקרו חז"ל קנין מעות הפק' ב"ד הפקר ולא מעל ולא קשה שוב קושיית הכ"מ ברמב"ם שהקשה על הרמב"ם דמוכח שם דל"צ משיכה לר"י ולפמ"ש א"ש דשכירות שאני ולפ"ז שפיר כתב הרמ"א בלשון וי"א דמש"ס פ' הזהב לא מוכח מידי דשם בנתינת מעות מיירי אבל משיכת תספורת בלא מעות מבואר בש"מ דאין שום סברא שיזכה בהאומן מכח משיכת הכלי ומהרמב"ם מוכח ג"כ דהעיקר הוא מכח נתינת המעות וגם הר"ת אפשר דמיירי בנתינת מעות עם משיכת הכלי וסובר דשכירות מטלטלין בעי ג"כ משיכה ושפיר כתב בלשון י"א דמסתברין דברי הש"מ והא שהסכים הרמ"א עם הך דיעה הוא רק לענין שאבאר בסמוך ובשוכר עכו"ם אומן ודאי דקונה בכסף דהא יכול לקנות עכו"ם למעשה ידיו כמבואר בגיטין בסוגיא דעבד שנשב' ואם שכרו עם כלי אומנות או עם שורים תליא בפלוגתא המבואר בסי' קצד דלמאן דס"ל דבעכו"ם קונה משיכה דוקא בעינן ג"כ משיכת החפץ ואם משך האומן הכלי שנתנו לו לתקן לכ"ע קנה ואין שניהם יכולין לחזור בהן כמ"ש הריטב"א בפ' האומנין והנה הד"מ כתב דג' ששכרו מלמד דא"צ קנין דכל מילי דרבים א"צ קנין ומהתימא שלא הובא זה בכל פועלים דג' ששכרו פועל דא"י לחזור ואפשר דדין זה אינו רק במלמד שהוא דבר מצוה ודמי קצת לנדר שהודר ברבים וע"ד רבים:
יכול לעכב: עש"ך ס"ק ה' דהנ"י לא כ"כ אלא לדעת הרשב"א והר"ן וכו' ולפענ"ד דאף הרשב"א והר"ן והמרדכי לא כתבו רק שיכול לעכב המספרים עד שיספרנו בו והיינו דס"ל כמ"ש בסמוך בשם הש"מ דשכירות המספרים ושכירות האומן הן שני קניינים וי"ל דס"ל כמ"ש הט"ז בסי' רטז דאיכא דס"ל דבקונה ב' דברים בסך א' אף שדבר א' לא נקנה מ"מ קנה הב' וכיון שקנה המספרים ממילא יכול לעכבו עד שיספרנו דיכול לומר שכרתי המספרים שיהיה בידי עד שיספרנו בו אבל שיהיה יכול למכור המספרים ולשכור אחרים בדמיו לא שמענו מהם וראיה לזה דהא מדמין פועל לעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא וע"ע ודאי דאין יכול לכופו אף שכלי אומנתו בידו ואפשר דהרמ"א ג"כ כוונתו כך שיכול לעכב הכלי אומנות ולשכור אחרים היינו שישכור אחרים בממון שלו שיעשה מלאכה בהכלי אומנות של הפועל וישלם להפועל מהשכר של כלי האומנות דסובר שקנה הכלי אומנות אבל למכור המספרים מודה דא"י דאי לא תימא הכי היה לו לרמ"א לכתוב למכור המספרים ולשכור אחרים ומדכתב בלשון לעכב המספרים משמע כמ"ש כנלפע"ד וז"ב:
ה"ז כדבר האבוד להם: המהר"ם שי"ף בסוגיא זו הקשה למאן דס"ל דאפי' בדבר האבוד של ממון כשלא שכר אחרים אין משלם ההיזק א"כ הכא בפועלים כשלא שכר אחרים דמיא ואמאי משלם כאן דמים מכיסו ולפענ"ד ל"ק כלל דהא הא דשוכר עליהן עד כדי שכרן ע"כ לאו דינא דאורייתא הוא וע"כ הוא מצד תקנת חז"ל או שאמדו חז"ל דעתן שבכך מחייבין עצמן זל"ז להשלים ההיזק עד כדי שכרן ועל תק"ח ואומדנא שלהם אין להקשות כלל תדע דתק"ח הוא דהא ודאי במוכר סחורה ולא קני מידו אף שהפסיד הסוחר עי"ז אפ"ה פטור וכאן חייב אלא ודאי דתק"ח הוא בפועל ואף שהתוס' כתבו לזה לר"מ דמשלם מדינא דגרמי משמע לכאורה מדבריהם דדין גמור הוא לפעד"נ דא"א לומר בכוונתם דדין גמור הוא דודאי לא דמי להדקי' באנדרונא דבטלו ממלאכתו דהא אלו הדקי' באנדרונא על חצי יום ודאי דא"צ לשלם מה שהזיקו במה שא"י להשכירו על חצי יום האחר ואין משלם לו רק הזמן ששכרו ובפועל שהשכיר עצמו משלם לו בעד כל היום א"ו דאין זה בדין שבת דכל שלא נתכוין להזיק אינו משלם לו ארבעה דברים רק כוונתם כיון שתקנו חז"ל דבדבר האבוד חייב כאילו מזיקו בידים א"כ ה"נ כיון דגרם להם היזק והוא דבר האבוד להם אין לחלק בין פועל שחוזר בדבר האבוד לבעה"ב החוזר ולומר דפועל החוזר חשיב מזיק טפי ובעה"ב החוזר הוא רק גורם דלר"מ גורם ומזיק שוה:
רק מלאכה כבידה: וכ"ה בסי' של"ה בהג"ה ע"ש ומשמע מדברי המרדכי דאפי' חוזר בו הבעה"ב ויכולין להשכיר עצמן למלאכה אחרת כבידה ורוצין להוסיף בשכרן אין הבעה"ב חייב לשלם אך ק"ל דא"כ בסי' שטז בשכירות בית דאם רוצה לצאת דא"י להשכיר לאחרים כשב"ב הן מרובין יותר ע"ש נימא ג"כ הכי דכשרוצין להוסיף בשכירות שא"י לתובעו ונראה דשא"ה שלא נעשה קנין רק שמשלם לו מטעם מזיק מתק"ח וכשמוצאין להשכיר עצמן למלאכה כבידה בתוספת שכר ויש אומדנא אילו לא שכרם זה והיה מזדמן להם מלאכה בתוספת שכר היו משכירין עצמן אין זה נחשב מזיק כלל ופטור משא"כ בשכירות בית שקנה אותו וחייב בהשכר מדינא ולא קנה אותו לענין שיהיה יכול להשכירו לאחר שב"ב מרובים דלכך א"י להשכירו ומ"מ חייב לשלם:
וכל אלו הדינים כשלא ביקר נראה דמיירי דוקא כששכר חמרים להביא תבואה ממקום שבו התבואה ובבוקר תיכף לא מצאו תבואה שלא היה להם הפסד רק מה שאין מוצאין להשתכר משכר פעולה שאין להם מה לעבוד בזה אין הבעה"ב משלם כשאינו פושע אבל שכר חמרים להביא תבואה ממקום רחוק והלכו לשם ולא מצאו תבואה שיש להם היזק בשכר פעולה שכבר עשו אף שנאנס הבע"ה צריך לשלם כפ"ב דמה שעשו חייב לשלם אף שנאנס הבעה"ב כיון שהן יכולין לגמור המלאכה והבעה"ב נאנס ודמי לספינה סתם ויין זה ונטבע המבואר בסי' שי"א דחייב לשלם החצי דרך שהלכו לכ"ע:
ואין בידו לשלם בקצה"ח כתב דלהנך פוסקים דס"ל דהא דפועל יכול לחזור הוא מטעם דלא גרע מעבד עברי דיוצא בגרעון כסף בעינן כסף דוקא ומה"ט כתב ליישב מה שתמה הש"ך בס"ק י"ט אהא שפסקו דבפועל החוזר כשהוזל שנותן לו ששה דמה"ת יתן לו יותר ממה שעשה וע"ז כתב דכיון דהוא מטעם גרעון כסף ובגרעון כסף מבואר בקידושין דאם הוזל מחשב עמו ע"פ שנים הנותרות ע"ש ולפנד"נ שדבר זה הוא מחלוקת אמוראים בירושלמי וז"ל הירושלמי על המשנה דכל החוזר בו ידו עה"ת רב אמר כי לי בני ישראל עבדים אין ישראל קונין זה מזה אמר ר"י ע"ע הוא ע"ד דרב בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור ע"ד דר"י פועל יכול לחזור ולא בעה"ב עכ"ל הירושלמי וכתוב אצלי פי' הירושלמי מכבר דרב סובר דליכא קנין כלל מדאורייתא בפועל ישראל רק בע"ע בזמן שיובל נוהג וממילא הבעה"ב ג"כ יכול לחזור וא"צ לשלם רק מדינא דגרמי ולכך א"צ לשלם לו רק מה שהזיקו ואם נאנס הבעה"ב ודאי דאין הבעה"ב חייב מדינא דגרמי וא"צ לשלם רק מה שעשה ומכ"ש כשחוזר הפועל ומזיק את עצמו שא"צ לשלם לו רק כפי מה שעשה אף אם הוזל ולא יצטרך הבעה"ב ליתן בעד החצי הנשאר רק פחות מחצי הסך מ"מ מה לו לפועל בכך ור' יוחנן סובר דע"ע הוא ויש בו קנין והא דיכול לחזור בו הוא מטעם כיון דאפי' ע"ע יוצא בגרעון כסף מכ"ש שכיר וכמ"ש בתשובת מיימוני לס' קנין סי' ל"א וממילא אף אם הוזל מחשב עמו ואינו מנכה לו רק כזולא דלקמיה וכיון דבש"ס דילן פסקו להלכה כרב דאמר פועל יכול לחזור בו וכיון שתפסו בלשון חזרה משמע דקיי"ל דאין לו דין ע"ע בדין חזרה הוא דלא דמי לע"ע שיש לאדון בו קנין הגוף וצריך לקנות עצמו בגרעון כסף ולכך צריך ליתן כסף דוקא אבל שכיר אין קנין בו בדין חזרה קאי וכיון שיכול לחזור ולכך אפילו אין לו מה לשלם המעות רק חוב עליו כמו בחוזר במקח שלא נקנה בו ומה"ט נמי כשהוזל אינו נותן רק כפי מה שעשה וכן כמה פעמים מסיק הש"ך בסי' זה דאין להבעה"ב קנין הגוף בפועל:
ובעה"ב החוזר בו דינו כקבלן משמע שאם הוקרה שהבע"ה יצטרך ליתן ביד הגמר ו' דינרין שנותן להפועל ד' דינרין בעד החצי כמ"ש הטור הביאו הסמ"ע ס"ק ט"ז ולכאורה תימה דאמאי לא קאמר שאם אין להפועל פעולה א' לעשות דצריך לשלם לו כל דמי מלאכתו רק לנכות כפ"ב כמו בפועל בסעי' ב' ואפי' אם נאמר דמיירי כאן שמצוי עוד לקבל שאר מלאכות ומבעלי בתים אחרים דבכי האי גוונא בפועל דהיינו שאפשר להשכיר עצמו לאחר פטור וקמ"ל כאן בקבלן דידו עה"ת מ"מ קשה דנראה דלא דמי לפועל דבשלמא כפועל שנשכר ליום ועבד חצי יום כשאפשר להפועל להשכיר עצמו לאחר חצי יום הב' אין להפועל שום היזק דאילו היה עובד לזה לא היה אפשר לעבוד לאחר אבל בקבלן שאין קצבה לגמור מלאכתו א"כ מה בכך שיכול לקבל עוד מלאכה בקבלנות אצל אחר מ"מ יכול לומר אף שהיה מלאכתך אצלי הייתי יכול לקבל מלאכה זו אצל האחר ולעשותה אח"כ בעת שאהיה פנוי ממלאכתך ואם הוא נותן לו משלו או שלקח הבעל הבית בעצמו אצל אחד מלאכה כיוצא בו ונותן להפועל א"צ ליתן לו רק שכירות ולכ"נ דהא דמבואר בסי' של"ה סעיף א' יכול ליתן לפועל דכוותיה ולהרבה פוסקים אפי' דקשה מיניה כשמוסיף לו בשכרו היינו דוקא כשהפועל תובע אותו שיתן לו כל שכרו מטעם מזיק אז כיון שנותן לו דכוותיה או דקשה מיניה בהוספת שכירות א"י לתובעו ממנו דמי היזקו דלא נקרא מזיק כיון דאיכא אומדנא אלו לא שכרו זה היה משכיר עצמו לאחר והרי לא הפסידו אבל כשהפועל אינו תובע שכר רק על מה שעשה מחויב ליתן לו שכירותו על מה שעשה ואינו יכול לכופו שיעשה אצלו אפי' מלאכה כיוצא בו ומכ"ש דקשה מיניה כיון שהשכירו בפי' ואמר לו מלאכה זו א"י לשנותו למלאכה אחרת ומחוייב ליתן לו השכירות ממה שעשה וידו עה"ת כנ"ל:
משרתת עש"ך ס"ק כ"ג שכ' שת"ה מסיים זה בצ"ע ולפענד"נ שהת"ה לא נסתפק רק אם חשוב כדבר האבוד של ממון ולענין שיהיה יכול לשכור עליהן אפי' לא באה חבילה לידו דכך הדין בדבר האבוד של ממון כמו שאבאר אבל ודאי דחשוב כדבר האבוד שאינו של ממון דודאי יש דברים שא"א להבעה"ב לעשות בלי משרתת:
רק מה שעשו והיינו דוקא כששכר לגמור הדבר שנהנה הבעה"ב במה שעשו אף שהוצרך להוסיף על המקצת מ"מ חשיב נהנה כמבואר בסי' ש"י לענין השוכר חמור ומת אבל אם לא מצא פועלים ונאבד שלא נהנה במה שעשו א"צ לשלם להן כלום דומיא ששלח שליח ומצאו תגר המבואר בסי' של"ה סעיף ב':
או מטען עש"ך ס"ק כ"ט שכ' בשם הרא"ש דבקבלן אפי' אינו דבר האבוד מטען ולכאורה הוא תמוה דלכאורה לא תני מטען רק בדבר האבוד ואפי' התחיל במלאכה אינו נראה שיהיה יכול להטעותו כיון דיכולי' לחזור רק שידם עה"ת יכולין לומר אלו לא הטעיתנו לא היינו עושין מלאכתך כיון דלא תני במשנה ומטען בזה מה"ת לחדש מדעתינו דין שלא נזכר במשנה לכ"נ דהרא"ש ס"ל כהריטב"א הובא בשיטה דהא דבארג חציה יכולין לחזור רק ידן עה"ת הוא דוקא בשלא משך רק חצי צמר מה שארג וחוזר ממה שלא משך עדיין אבל אם משך כל הצמר שוב א"י לחזור בהן לא הבעל הבית ולא האומן דמשיכה קונ' בפועלי' ע"ש ובעובדא דהרא"ש מיירי כשמשך שפיר כתב דהרא"ש דיכול להטעותן כיון שא"י לחזור בהן דמי לדבר האבוד:
ואם מצא פועלים עש"ך ס"ק ל' שהקשה על הרא"ש בתשו' מהא שכ' הנ"י ודבריו תמוהין מאוד דשם דמיירי שהפועלים פי' שאינן רוצין רק בכך וכך והבעה"ב פייסינהו בסתם שיכול לומר אדעתא לאטפויי לכו אכילה ושתיה כדאמר בש"ס אבל אם הבעה"ב פי' ג"כ שיתן להם כך וכך ודאי דצריך ליתן להם פסיק' אחרונה וכן תמה בקצה"ח:
פועל שעושה בחנם עש"ך ס"ק ל"א דאם נותן לו שכר דחייב ולכאורה קשה דהא המהרי"ק כתב הטעם משום דאיהו דאפסיד אנפשיה דהיה לו לאסוקי אדעתא דלמא הדר ביה וע"ש מה שחילק שלא תיקשי הא כל פועל אפי' בשכר יכול לחזור בו ע"ש ולפי טעם זה אפי' רוצה ליתן לו שכר פטור כיון דאיהי אפסיד אנפשיה ולכ"נ דהש"ך כת' זה אליבא דהג"א שכתב דאם אמר הריני שאול לך דחייב ומ"מ הוצרך הש"ך שיתן לו שכר מטעם כיון דאינו חייב בדבר האבוד רק כשהיה מוצא פועלים לשכור ובודאי לא היה מוצא פועלים (בלא) נתינת שכר:
דוקא שתפס כלי אומנתן עש"ך ס"ק לח ויש ט"ס וכצ"ל עד ארבעים וחמשים אלא עד כדי שכרן אבל בעלמא אפי' דבר אחר יכול לתפוס כדלעיל סי' ע"ב וע"ה (ואפי' דבר אחר יכול לתפוס עד כדי שכרן הוא ט"ס):
ודוקא בדבר האבוד שאינו ממון משמע דבדבר האבוד של ממון אף דחייב לשלם כל ההיזק מ"מ אינו שוכר עליהן רק כדי שכרן בלא באה חבילה לידו דהא חשיב בסעי' ה' ג"כ להעלות פשתנו ממשרה דבר האבוד של ממון ועלה קאי דאינו שוכר עליהן רק עד כדי שכרן בלא באה חבילה לידו והוא תמוה מאד כיון דאם יופסד הפועלים צריכין לשלם כל ההפסד מדינא דגרמי ודאי דיכול לשכור עליהן עד מ' ונ' כדי להצילן מההפסד וראיתי בהג"א ר"פ האומנין שהקשה קו' זו ותי' דמיירי שהפשתן היה שרוי כבר ובשעה שהשכיר לא היה מוצא פועלים אחרים ע"ש ולפ"ז תמוה דהמחבר פסק דבדבר האבוד ג"כ אינו חייב רק כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור ואפ"ה פסק דאינו שוכר עליהן רק כדי שכרן בלא באה חבילה לידו וא"כ האיך אפשר לומר שיתחייבו לשלם כל ההפסד מדינא דגרמי והרי אחז החבל בתרי ראשין לכ"נ דיוקא שכתב הרב בהג"ה מוסב על הוי"א שהתחיל הרב בהג"ה וכוונתו שאף בזה פליגי הוי"א אהמחבר דלהמחבר אין חילוק בין דבר האבוד של ממון או שאינו של ממון ובכולם אינו שוכר עליהן רק עד כדי שכרן בלא באה חבילה לידו והי"א חולקין וס"ל דבדבר האבוד של ממון חייב לשלם כל ההיזק מדינא דגרמי וממילא שוכר עליהן אפי' בלא באה חבילה לידו עד כדי שינצלו הפועלים מההיזק:
אמר לאומן עשה לי קשה למה הוצרך שיהיה דוקא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד דהיינו דבר האבוד ובסי' של"ו מבואר דאפי' בציוה לו לעשות דבר של הפקר ואמר שכרך עלי חייב לשלם וא"י לומר טול מה שעשית בשכרך ולכ"נ דוקא בשכירות פועל דא"צ קנין חייב דמזה מיירי בסי' של"ו והכא מיירי שלא א"ל שיעשה בתורת שכירות רק שא"ל שאחר שיעשהו לעצמו יקנהו ממנו בתורת קנין לפי שוויו דאז לא נעשה שלוחו להתחייב תיכף רק בדבר האבוד חייב מטעם גרמי:
אם עמד עמהן בשתיקה עש"ך ס"ק מ"ד עד דאל"כ לא היה לו להניח לדור בביתו ע"ש וא"ל דא"כ אם הוזלו שכירות בתים דצריך לשלם השוכר כפי הפסיקה הראשונה שהיה ביוקר ואמר השוכר להמשכיר להכי שתקתי דמה היה לי היזק שהנחתי אותו לדור בביתי דז"א דדוקא בבית יש בי' משום גזל כשדר בלא שכירות להכי אמרי' דודאי הי' דעתו אשכירות ומדלא פסק אמרי' דאדעתא דפסיק' הא' דר משא"כ בש"ץ דאין בו משום גזל כששומעין אותו בשעה שמתפללין יכולין לומר מה היזק היה לנו:
ניחא ליה במה שעשה האב עש"ך ס"ק מ"ה מש"כ דבתשו' הרמב"ן מבואר דמיירי בידע הבן בקציצתו ולפ"ז אפי' אחר נמי כיון שידע בקציצתו ונתרצה ונכנס במלאכה מסתמא ניחא לי' ע"ש והנה בתשו' הרמב"ן מבואר בהדיא דדין זה הוא דוקא בבן ע"ש ונראה דהנה בלא"ה קשה למאי נ"מ במה שנוטל קצבת האב עד שעה שיחזיר דהא קודם שיחזור אפי' אי נימא דלא נתקיים קצבת האב מ"מ לא יהא אלא בלא שכירות הא אינו נוטל אלא כפחות שבפועלים וע"כ צ"ל דמיירי שקצב בזול יותר מפחות שבפועלים ולפ"ז יש נ"מ רבתי דבאחר כשידע שקצץ עמו האחר ולא ידע בקצבתו אף שיעשה עמו מלאכה על סמך קצבתו של זה מ"מ הא לא עדיף האחר משליח גמור שאם נתאנה שהמקח בטל ואפי' בכל שהוא דיכול לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון שקצבתי נתבטל והוי כעשה עמו בלא קצבה ממילא נוטל כפחות שבפועלים משא"כ באב אמרי' דמסתמא מינח ניחא לי' על כל מה שיעשה האב והוי כהתנה עם אביו בין לתקן ובין לעוות והקצבה קיימת ואינו נוטל רק כקצבת האב:
יוכל בע"ה לחזור עש"ך סקמ"ו שמביא בשם מהרשד"ם לחלק בין אמירה לכתיבה והיינו ע"כ מטעם הא' של הרשב"א שכ' דהדין כן בכל פועל הביאו הש"ך בסקמ"ז משום דפועל גופו קנוי ולא מהני בלא קנין ולזה כ' מהרשד"ם דכתיבה מהני דלטעם הב' שא"י למחול שיעבודו של נער ודאי דאפי' כתיבה לא מהני וע"ז השיגו הש"ך וס"ל הלך מעמדי לשון גרוע הוא ואפי' כתיבה לא מהני ובקידושין דף ט"ו דאמר התם לימא ליה באפי בי תרי זיל ופי' התוס' שם דאפי' גופו קנוי מהני בשטר היינו דוקא לשון הרי את לעצמך הכתוב בשחרור ע"ש ובל' גרוע אפי' כתיבה לא מהני כדמוכח בהכותב ול' א"א בך הוי ל' הפקר אפי' בפה מהני כמבואר בכריתות ובסי' רמ"ה סעיף י' ע"ש ואפי' בשכירות בית מהני כשאמר השוכר אי אפשי בהבית וזוכרני שכן הוא בס' מחנה אפרים וכעת איננו תחת ידי: