נתיבות המשפט/ביאורים/שלב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · נתיבות המשפט · ביאורים · שלב· >>

אין דעתם אלא שיתן עסמ"ע ס"ק ח' בהג"ה מ"ש בשם ת"ה סי' שכ"ג ובת"ה שם מבואר דאפי' המנהג בעיר שכל השוכרים נותנים שכירות חוץ ההוצאה מ"מ אמרינן הדמים מודיעים ובקצה"ח סי' של"א תמה ע"ז מהא דמקום שנהגו לזון יזון אף דטפא להו אאגרייהו ולא אמרינן הדמים מודיעין ע"ש ויפה הקשה לזה נראה דהת"ה מיירי דאף לפי דברי הפועל יש בו שינוי מהמנהג שכולם מפשרין עצמן על ההוצאה ונותנין קודם השליחות כדמשמע לשון התשו' שם ע"ש והכא שלא תבע ליתן ההוצאה קודם ולפי דברי שניהם יש בו שינוי מהמנהג לזה אמרינן הדמים מודיעין:

אין להם אלא ג' בקצה"ח הקשה דמ"ש ממרחץ דסי' שי"ב סעיף טו דמשום ספיקא חייב לשלם מטעם דקרקע בחזקת בעלים עומדת וה"נ הפועל מוחזק בעצמו ותי' ויכוין דהפועל עשה מעצמו המלאכה כו' הוי כאילו התפיסו להבע"ה ברשות משא"כ במרחץ שנכנס בחודש הי"ג בחצר חבירו שלא ברשות ולזה המציא באם ראובן עשה שליח לשכור לו בית משמעון בנ' והלך השליח ואמר להמשכיר במ' ואמר המשכיר כמו שאמר השוכר דחייב לשלם כיון דנכנס להחצר ברשות חייב לשלם משום ספיקא ע"ש ויפה כוון אמנם נ"ל דזה דוקא כשהודיעו השליח לראובן השוכר שהמשכיר אמר כמו שאמר השוכר וכבר ידע מהספק קודם שנכנס דמי למרחץ ששניהם ידעו מהספק וכיון שנכנס להמרחץ שלא ברשות הוי כתפיסה מספיקא דחייב להחזיר וה"נ דכוותיה אבל אם השליח לא הגיד דברי המשכיר להשוכר ולא אמר לו רק ששכר במ' ונכנס אדעתא דמ' נהי שנאמר שהמשכיר לא נתרצה רק אעילויא דהשוכר מ"מ כיון דהשוכר לא היה לו פיסוק דמים גמור עם המשכיר ודמי לדר בחצר חבירו בלא פיסוק דמים אינו נותן רק שוויין:

צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם:    עש"ך ס"ק ט"ו שתמה ע"ז דכיון דבעה"ב לא נתרצה ליתן רק בד' א"כ נהי דהפועלים ג"כ לא נתרצו רק כמו שעשו חבריהם מ"מ הוי כאילו לא שכרו כלל זא"ז ונותן להם כפחות שבפועלים ולפעד"נ דטעמא דהרשב"א הוא כיון שאמרו הפועלים כמו שעשו חברינו ובכיוצא בזה דהיינו כשהפועלים אמרו כמו שאמר בעה"ב איבעיא דלא איפשטא הוא בש"ס אי דעתם אעילויא או דמהימנת לן הוא דאמרי והנה אי היה פשיטא לן דדעתייהו אעילויא ודאי דהכא היה חייב ליתן להם כמו לחבריהם אף שאמר להן ג"כ בנ' הטעם דכיון שהפועלים לא אמרו רק כמו שעשו חברינו הרי לא נתרצו רק בסך זה והבעה"ב נתן להם מלאכתו על אופן זה נתחייב להם כמו שאמרו הן כמו שאמר בעה"ב דאי היה פשיטא לן דדעתייהו אעילויא היה חייב ליתן להם ד' רק משום דהוא איבעיא דלא איפשטא אינו נותן להם רק ג' והוא מטעם שכתב הרשב"א במלמד בסי' שי"ב סעיף טז והובא בקצה"ח סי' שי"ב דכיון דלמד בעצמו הוי כתפיסה ברשות וה"נ עשו הפועלים המלאכה בעצמן כמ"ש בקצה"ח ס"ק ב' ע"ש ולפ"ז הכא דהטעה אותן הבעה"ב בשיווי המקח ובשאר שכירות פועלים אונאה הוא תדע דאילו היה בקבלן ובשתות היה בו דין אונאה ואונאה בכלל גזל הוא כדמוכח בר"פ א"נ דאמר התם ל"ל לאו בגזל לאו באונאה וכיון דגזל הוא הוי כתפסן שלא ברשות לעשות מלאכתן וחייב לשלם כמו במרחץ דה"נ הפועל הוא מוחזק בעצמו משא"כ בשליח שהטען ושינה בדברי הבעה"ב מה לו להבעה"ב בכך שהוא לא הטען וסמכו עצמן על השליח לא הוי כתפיסה שלא ברשות ועוד דמה שהטעה אותן שליח באמירת בעה"ב אין הטעות בענין שיווי השכירות ואפשר שאפילו היה יודעין שהבעה"ב אמר ד' והשליח לא היה רוצה לשוכרן רק בג' היה ג"כ משכירין עצמן דהבעה"ב שאמר ד' היה כוונתו שאם לא ימצא בפחות יתן ד' וסמך עצמו אהשליח משא"כ כאן כשהטען בשיווי השכירות וסתמא דאינשי שאין נשכרין בפחות מחבריהם ובודאי מחמת שהטען עשו מלאכה ולכך חייב להן כמו שעשו חבריהם וזהו כוונת הרשב"א כמ"ש דדעתיה אעילויא והיינו משום דהפועל הוא מוחזק וכמש"ל:

כפחו' שבפועלים:    עש"ך ס"ק ט"ז שתמה בזה ועוד ק"ל דאטו במקח כה"ג אם ימכור דבר ששוה ד' בה' ויאמר לו שהוא שוה כך או שהשער כך או שכולם מוכרין כך לא יתחייב לשלם רק כפי השיווי ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן מסתמא רוב אונאות כך הן שאומר לו שכך שיווי אי כך השער ועוד דמ"ש מהא דסי' רכ"ז סעיף ל"ד באמר זרעתי בה זריע' הראוי בה דאמר התם דבדין אונאה היא לכן נלפענ"ד דל"מ בדין הירושלמי דהיינו באמר בואו עמי כדרך שעשו חבריכם ושאלו בכמה ואמר בד' בזה ודאי דיפה תמה הרשב"א דהא עיקר השכירות ופסוק דמים היה על המקח שעשו חבריהם רק אחר ששאלו אותו בכמה הטעה אותם וכיון דבגוף השכירות נגמר הפיסוק על המקח של חבריהם נתקיים המקח כן ומה בכך שהטעה אותן אח"כ י"ל שסמכו עצמם שיבררו אח"כ ועוד נראה דאפילו בלשון שכתב בהג"ה בד' כמו ששאר פועלים נשכרים נראה של' השכירות מוסב ע"ז ג"כ ששוכר אותן על הסך שנשכרו שאר פועלין והוי כאומר שתי לשונות דסתרי אהדדי בסך פיסוק השכירות ושייך בהו הספק דאי תפס לשון ראשון או לשון אחרון וכיון שהטעה אותו בסך השער הוי כאונאה בשיווי המקח דבכלל גזל הוא וכמש"ל וכתפס שלא ברשות דמיא דחייב ליתן להם כפי תפיסת הלשון שהוא לטובתם כמו במרחץ וכן הדין במקח שאם אמר להלוקח הריני מוכר לך בד' כפי השער דלשון פיסוק דמים מוסב על שני הלשונות תופסין הכל לטובת הלוקח אף שכבר נתן הדמים לפי שתופסין המעות ע"י אונאה וגזל ומכ"ש כשאמר הריני מוכר כפי השער ושאלו הלוקח אחר כך בכמה השער והשיב בד' ונמצא בפחות שאינו נותן לו רק הפחות כיון שהמקח נגמר רק כפי השער וע"ז משך הלוקח אבל אם בשעת פיסוק אמר לו רק בד' רק שאח"כ שאל לו על השער ואמר לו שהשער הוא ג"כ כך או שכולן מוכרין כך אין זה רק בדין אונאה ובעינן שתות ותלוי בראות עיני הדיין אם הלשון היה מוסב על הפסוק דמים אם לא רק שאמר לו כן כדרך אונאה למען יקנה או ימכור לו ואז יש לו דין אונאה. ולפמ"ש יש לקיים דברי שניהם דינא דרמ"א כשאמר דברים אלו בתוך פיסוק דמים ודברי הש"ך בלא אמר לו בפיסוק דמים רק בד' ובפיתוי השכירות שישכיר עצמו בסך זה אמר לו שגם שאר פועלים משכירין עצמן בסך כזה אז אין לו רק דין אונאה ופועל אין בו דין אונאה כמבואר בסי' רכז ושפיר כתב הש"ך דאינו נותן להם רק ג' אף שהטען:

ליתן לו חפץ בשכרו:    עקצה"ח ועמש"ל סי' ר"ג ס"ק ז' ולפמ"ש נראה דדינו כאפותיקי מפורש שאף שיכול לסלק בדמים אם נשרף פטור מליתן דמים אחרים ועש"ך ס"ק י"ט שכתב דבשט"ח יכול ליתן לו שיווי שט"ח ועקצה"ח מה שתמה בזה ולפי ענד"נ דודאי באופן שכתב בקצה"ח דהיינו שהבטיח לו בעד טרחתו מה שיגבה דמי השטר חוב ודאי דא"י ליתן לו מה שהיה שוה השט"ח קודם גוביינא וזה לא יאמר אדם רק כוונת הש"ך באם שהמלאכה בהשט"ח עדיין בגמר פעולה שעשה הוא ג"כ עדיין מחוסר גוביינא כגון ששכרו לטרוח בהקיום ורוצה ליתן כפי מה ששוה שט"ח בשעת גמר פעולה אז יכול ליתן לו ולעולם צריך ליתן שיווי דמי החפץ מה ששוה החפץ בגמר פעולה ומ"מ בדשלב"ל שכתב בקצה"ח דצריך ליתן לו מה ששוין כשיגדלו הפירות לפענ"ד לא נראה כן רק שנותן לו כפי מה שווין למכור בשעת גמר פעולה דאז הוא פרעון השכירות: