נתיבות המשפט/ביאורים/רג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אם אין המקנה מקפיד:    עסמ"ע ס"ק כ' שכתב דבאומר שזהו דמי תשלומין אפי' בלא חליפין קנה דדמי להא דסי' קצ"ט בהיה בידו מעות בלא מנין ע"ש משמע מדבריו דאם קונה מטלטלין ונותן לו שאר מטלטלין בדמי מכירתו בלא שומא דאף שנותן לו המטלטלין בתורת דמים ולא בתורת חליפין דקנה ולפענ"ד הוא תמוה מאוד הא בקידושין דף ז' סבר רב יוסף דשיראי צריך שומא אמר שם הטעם משום דאיתתא לא בקיאה בשומא משמע דגברי אמרינן דבקיאי בשומא וכיון דא"ל בכל דהו יש לנו לו' דודאי קפיד עליה ושם אותו בדעתו ונתרצה בשוויו ולא דמי כלל לאחד בידו מעות ואמר מכור לי באילו דשם א"א בשומא דמאין ידע זה כמה מעות יש ביד השני משא"כ במטלטלין שרואה אותן ויכול לשומן בדעתו ומה שכ' רש"י בב"מ דף מ"ז בד"ה מכור לי באלו דגם אם נתן לו חפץ קנה מיירי בפירות אכסר' שאין רואה אותן כלל ובב"מ דף מ"ו גבי יש דמים שהן כחליפין פרש"י שבשעת משיכ' הפרה התנה עמו שיתן לו חמור ותמה עליו הריטב"א הא דבר זה שכיח ולכך פירשו כל הפוסקים שכבר נתחייב לו דמים בעד הפרה ואח"כ הקנה לו השור בדמי הפרה ואי כדברי הסמ"ע היה לו לאוקמי בפשיטות שהחליף השור בפרה בתורת דמים ולא הקפיד בשומתן אלא ודאי דאף בכה"ג לא קנה דכל שהוא בתורת דמים לא קנה וגם אין לומר דקונה בכה"ג מטעם דלא שייך נשרפו חיטיך דהא אם לא יקנה יאמר הלוקח נשרפו החיטין שמשכתי דזה אינו דלא פלוג רבנן וכל שנותן בתורת דמים לא קנה:

וט"ה לאו ממון:    עש"ך ס"ק א' שהקשה דהא סתמא דש"ס דקידושין דף כ"ו אמר דמתורת אגב הקנה להן ע"ש ולפמש"ל סי' ר' סק"א דבקדושין ממעשר עני שהקנה לר"ע מוכיח ומיירי שהקנה אותו בטבלו וכמ"ש הש"מ שם ל"ק דבמעשר עני ממון גמור איכא כיון דהנאה של כילוי מותר בה ושפיר יכול לקנות להם בתורת אגב ועוד נראה דאף דקי"ל כהך תירוצא דמטלטלין אג"ק ונקנה באג"ק מ"מ כיון דקי"ל דט"ה אינו ממון אינו נקנה בחליפין דהא מטבע ושטר ממון גמור הוא לענין קידושין ומ"מ לא מיקני בחליפין מטעם דאין גופו ממון כמ"ש הנ"י בסוגיא דמטבע נעשה חליפין מכ"ש בט"ה דלאו ממון הוא לשום ענין אינו דין דלא ליקני בחליפין וכן כתב השטה מקובצת בהדיא דלענין חליפין ט"ה אינו ממון והא דקאמר בש"ס בב"מ י' ולא היא חליפין דרך מו"מ וכו' דשם רצה לחלק אפילו למ"ד ט"ה ממון אבל לדידן דקיי"ל דט"ה לאו ממון נראה דלא מיקני בחליפין:

דאם העריכו:    והוא הדין אפי' לא העריכו לשיטת ר"ת דס"ל דבחליפין שוה בשוה קונה אף בפירות ועב"י בד"ה כתב רי"ו אך קשה דהא המחבר גם כן ס"ל כר"ת דהא כתב בסעיף ג' דלשונות של זהב קונין זא"ז בהחלפה ובסי' קצ"ה סעיף כ' כתב בהדיא דאין קונין אלא בכלי וכתב שם הרמ"א בהדיא דשאר מטלטלין שאינן כלי דאין קונין בהם וע"כ צריך לחלק כמ"ש ר"ת דבחליפין שוה בשוה א"צ כלי ובסעיף ג' היה לו להרב בהג"ה לציין עצמו דיש חולקין וס"ל דכל המטלטלין אין קונין זא"ז בהחלפה רק כלים או בעלי חיים דעשויין למלאכה והויין ככלים וכן מטבע שנפסל משום דראוי לתלותו בצואר בתו דלדעה זו חליפין שוה בשוה וק"ס שווין הם ומה שאינו מועיל בק"ס אינו מועיל ג"כ שוה בשוה והנה לדיעה זו דס"ל דבחליפין שוה בשוה קונה בכל מילי נראה דלאו דוקא כשמשך האחד נתחייב זה בחליפיו אלא אפי' נקנה להאחד באחד משאר קניינים כגון שהחליפו שור בפרה הקנה בעל השור לבעל הפרה השור בק"ס או באג"ק נקנה הפרה לבעל השור דבהדיא קתני במתני' בקידושין דף כ"ו כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ומשמע דכל שזכה באיזה אופן שיהיה נתחייב זה בחליפיו. והנה הא דחליפין שוה בשוה קונה ולא שייך גבי' החשש דנשרפו חיטיך תירצו התוס' בב"מ דף מ"ו בד"ה ש"מ מטבע דלא שכיח שיתן המוכר חפצו בחליפין מעות שאינן שווין דמי המקח דדרך חליפין שאינן שווין מעות המקח וכו' ע"ש והרמב"ן והר"ן תי' הביאם השטה ב"מ דף מ"ז דבחליפין לא שייך לתיקוני דלא יקנה משום חשש דנשרפו חיטיך דאם יתקנו דלא ליקני א"כ אותו שמשך יכול לומר לחבירו נשרפו חיטיך שמשכתי בעלי' ע"ש. ונראה דשני התי' צריכין דבתי' הרמב"ן והר"ן לא סגי דמ"מ תקשה למ"ד מטבע נעשה חליפין ותנינן במשנה כל הנעשה דמים באחר ומשמע דאפילו במעות ומטלטלין קונה בחליפין ושם ודאי יקשה דמה"ת יקנה המעות להמטלטלין בחליפין הא גבי המטלטלין ודאי שייך נשרפו חיטיך משא"כ במעות דאין טורח להצילן כמ"ש התו' בעירובין דף פ"א בד"ה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך א"נ כספים אין להם שמירה אלא בקרקע כמ"ש התוספות בב"מ דף מ"ג ובשטה ב"מ דף מ"ז וע"כ צ"ל כתירץ התוספות ב"מ דף מ"ו בד"ה ש"מ מטבע דחליפין שוה בשוה לא שכיח דדרך חליפין שאינו שוה כ"כ וגם בתי התוספות לחוד לא סגי דמ"מ תקשה במטלטלין שהעריכו זה כנגד זה ע"פ שומת בקיאין דלא שייך תי' התוספות וע"כ צ"ל כתי' הרמב"ן והר"ן הנ"ל ואפשר לדעת התוספות דכיון דדרך חליפין שאינן שווין דמי המקח ולא שכיח שיהיו שווין ממש כדמי המקח לא עשו תקנה בחליפין אף שהוא שוה בשוה וכן לתי' הרמב"ן והר"ן אפי' אם החליף עם לשונות של כסף אף שאין להם שמירה אלא בקרקע או שהתנה עמו שיתחייב באחריות אונסין דשוב שייך החשש דנשרפו חיטיך אפ"ה קני בחליפין כיון דברוב חליפין לא שייך החשש דנשרפו חיטיך:

קנה בחיטים כנגד דמי הפרה:    ע"ל בסי' קס"ב סעיף ח' ובסי' ר' סעיף ז' מ"ש בזה:

החליף עם שמעון ולוי:    אין דין זה שייך למ"ש המחבר כלל דדין זה הוא מתה"ד סי' שי"א ושם מיירי שהחליף ראובן עם שמעון ולוי עם כל אשר להם וכתב שם דאם היה בק"ס עם כל אחד דקנה ואף שמחל אחד מהן הקנין לא נתבטל נגד השני ובסוף סי' זה מביא הרב דעתו ע"ש ולא כתב בת"ה שם דאם נתבטל נגד אחד נתבטל גם נגד השני רק כשהיה בלא קנין רק בקנס לצדקה ופסק שם כיון דנתבטל נגד אחד שנתפייס עמו נפטר מהצדקה ע"ש:

המייחד מעות:    בטור כתב הטעם משום מדלא סמכא דעתיה כיון שאם אבדו אין חייב באחריותן ותמה הסמ"ע דהא בכל חליפין אינו חייב באחריותן ותי' דאבידה לא שכיח משא"כ פסול מטבע שכיח ואבדו שכתב הטור כוונתו פסול מטבע ע"ש ותמוהין לי דבריו מאוד דמה"ת יהיה סמכ' דעתיה יותר כשלא ייחד מייחד דהא אף אם לא ייחד אם התנה לשלם לו במעות או במטבע היוצא דוקא ונפסל נותן לו ממטבע שהיה יוצא באותו שעה כמבואר בסי' ע"ז וכ"ש כשהתנה לתת לו ממטבע פלונית דוקא דאף כשנפסל' נותן לו המטבע שנפסל וא"כ מה לי ייחד ומה לי לא ייחד והנה בעיקר הדין שכתב הטור דבמייחד מעות דמשמע מדבריו דאפילו אמר בפי' שמייחד לו בתורת דמים שלא בתורת חליפין דאפי' משך המטלטלין לא קנה נ"ל להביא ראיה לדבריו מהש"ס ב"מ דף מ"ו דמוקי למתניתין דהזהב קונה את הכסף בדמים ותני מחייב מקשה הש"ס מברייתא דקתני נקנה הכסף בכל מקום שהוא ומשני כמות שהוא דאם אמר לו מארנקי חדשה דא"י ליתן לו מישנה משום דאמר לישן קא בעינא ואי נימא דאפי' במייחד מעות מהני א"כ אפי' מחדשים לחדשים א"י לשנות דהא נתחייב לו ליתן אותן מעות דוקא והי' לו לו' כפשוטו דנתחייב ליתן לו מ"מ שהוא דהיינו ממקום שייחד אלא ודאי דבכה"ג לא קנה כלל והטעם נ"ל כעין מ"ש הט"ז כיון דבכל מוכר בתורת דמים צריך שיהיה על הלוקח שום ענין חיוב וכשייחד לו המעות ואמר לו מכור באילו משמע שלא יהיה על הלוקח שום חיוב לענין אבידה ושום דבר רק שאילו המעות יהיו של המוכר ומשום הכי אף אם אמר לו בתורת דמים מ"מ עינינו רואות שזה חליפין הוא ולא דמים ומטבע אינו נקנה בחליפין וממילא גם המטלטלין לא קנה אבל אם קנה סתם במעות וייחד לו דמים ואמר לו בפי' שמתחייב עצמו ליפרע דוקא מדמים אילו או שייחד לו מטלטלין והתחייב עצמו שישלם לו ממעות אילו דוקא חל החיוב דיכול אדם לחייב עצמו ומ"מ לא מצי לאוקמי ברייתא דנקנה הכסף בב"מ שהוא בכה"ג שחייב עצמו בפי' דהבריי' לא מיירי רק מסתם מכירה ולא מחיוב וכן אם הלוקח אמר להמוכר שלא יהיה לו פרעון אלא מאלו המעות נראה דמהני דדוקא באמר לו מכור לי באילו אין שום חיוב על הלוקח כלל דמשמעות לשונו של לוקח הוא שאין עליו שום חיוב אפי' לפרוע רק שאילו המעות הן שלך והמוכר יקחנו בחזקת שלו אבל כשלא אמר רק לא יהיה לך פרעון אלא מזה יש עליו חיוב הגוף לפרוע ויכול ג"כ לסלק אותו בזוזי אחריני כמו באפותיקי מפורש ולכך קנה ובקצה"ח כתב כאן הטעם דאף דאדם יכול לחייב עצמו מ"מ אם מחייב עצמו בחפץ ידוע ואינו מקבל אחריות כיון דליכא חיוב על גופו לא נתחייב ולפענ"ד הוא תמוה דלפ"ד אפילו אם ייחד לו הלוקח מטלטלין בתורת דמים לא מהני משיכת המטלטלין ולא משמע כן מהפוסקים וכן ברש"י ב"מ מ"ו בד"ה כיצד החליף דמי שור מוכח דקני בכה"ג ע"ש וגם עיקר דינו בחיוב תמוה דבסי' ס' מבואר דיכול לחייב עצמו בדשלב"ל ומשמע דמחייב עצמו שיתן לו פירות דקל שיבואו לעולם שהוא דבר ידוע דג"כ חייב ועוד דהבעה"ת למד דין חיוב משיעבוד ושיעבוד מהני אפילו בדבר ידוע וכן הוא מעשים בכל יום ומה שמוכיח המהרי"ט חלק ח"מ סי' פ"א לא מוכח כלום דשם קאי על הקושיא דיכיר למה לי הא נאמן במיגו דיכול לחייב עצמו ובזה תי' שפיר דכיון דהאב ודאי דא"ר לחייב עצמו שיתן להבן תיכף הנכסים כשיבואו לעולם דאולי יצטרך לאוכלם או למוכרם רק רצונו שיתנו לו בניו פי שנים כשישארו הנכסים ובניו א"י לחייב ועל עצמו לא קיבל שום חיוב משא"כ כשמחייב עצמו ליתן לו אפי' דבר ידוע החיוב חל על גופו ליתן לו אותו דבר הידוע גם מה שהביא הקצה"ח בשם בית יעקב קושיא על המהרי"ט במ"ש לענין אם יכול לחייב עצמו ע"מ שלא אתחייב באחריות במה דלא מקשה מר"ה דף ו' דאמר דבהדיא הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה ל"ק לפמ"ש דשם עכ"פ יש חיוב עליו כשהיא בעין להביאה לעזרה אף שלא נתחייב באחריות דגניבה מ"מ חל החיוב כמו מי שמתחייב עצמו ליתן לפי כשיהיה בעין דחל החיוב אף שאינו מקבל אחריות וכמש"ל והמהרי"ט לא כתב דלא מהני רק כעין האי דב"ב ביכיר שאין מתחייב עצמו שיתן הוא להבן רק שאחר מותו יתן היורש וזה ודאי דלא הוי שום חיוב הגוף עליו משא"כ מהא דמנחות מקשה שפיר כיון דהתנה שיכול להקריבה בב"ח דהוי כהורגה וכיון דהתנה שיהיה הרשות בידו להורגה א"כ אין שום חיוב עליו אפילו להביאה לעזרה והרי התנאי סותר ממש להמעשה ממה שאמר הרי עלי דמשמע דיש עליו שום חיוב וכשהתנה שיהיה הרשות בידו להורגה פוטר עצמו מכל חיוב והוי כתנאי ומעשה בד"א ועל זה מתרין דאפי' בכה"ג אין התנאי סותר להמעשה דמ"מ חל עליו חיוב כשלא יקריבנו בב"ח שהוא מחוייב להביאה לעזרה ואפילו בגניבה חייב ולא פטר עצמו רק כשיהרגנה ע"י הקרבה בב"ח ואף אם ישרף הב"ח הרי הוא מחוייב בכל החיובים ע"ש וכאן באמר מכור לי באלו שייחד לו המעות שלא קנה הוא מטעם שכתבתי לעיל דליכא שום חיוב עליו והוי חליפין מש"ה במטבע לא קנה ובמטלטלין כה"ג קנה מטעם חליפין וברש"י דף מ"ו דמשמע דקנה בתורת דמים מיירי שאמר בלשון חיוב על עצמו ליתן כגון שאמר מכור לי בשר שור ובעד הדמים אתן לך פרה זו והוי כאומר אפרע לך בזו דמהני וכמש"ל:

אם חדשים חדשים מזה למד הנ"י דאם פי' בשעת מכירת מטלטלין ליתן לו כור חטים ומשך המטלטלין חייב ליתן לו חטין דוקא ומשמע מדבריו דאפי' לא היה ברשותו בשעת קנין המטלטלין חייב ליתן לו הכור חטין כיון דמשיכה במטלטלין מחייב ליה כשנגדו כדאמרי' בהזהב דף מ"ו דהזהב מחייב את הכסף וחיוב מהני אפי' בדבר שלב"ל ואח"כ הגיע לידי ספר מחנה אפרים וראיתי שכתב כן בהדיא בה' דשלב"ל אך הקשה שם מלק' סי' של"ב בהבטיח ליתן לו חפץ בשכרו דיכול ליתן לו דמים ותי' דפעולתו הוי כנותן מעות על החפץ ומעות לא קנה ע"ש ומ"מ תמוה לפענ"ד דהא בסי' של"ב משמע דיכול ליתן דמיו אפי' לכתחלה ואי שכר הפעולה נחשב לנתינת מעות א"כ יהיה חייב לקבל מי שפרע כשא"ר ליתן לו החפץ ולכן נלפענ"ד דודאי אם היה או' לו עשה עמי כפועל ויהיה הפץ זה שלך ודאי דחשיב כנתינת מעות על החפץ וחייב לקבל מי שפרע כשא"ר ליתן לו החפץ דהא בקידושין כה"ג אם אמר עשה עמי כפועל ואתקדש אני לך מקודש' וכן בזונה נכרית שקונה בכסף אם אמר לה תבעלי לי בטלה זה קנתה אותו בביאה כמבואר כע"ז ר"פ השוכר את הפועל וא"כ ה"נ כפועל ישראל קונה למי שפרע בשכר פעולה רק שבסי' של"ב מיירי שאמר עשה עמי כפועל ואתן לך חפץ זה בשכרך דאתן לאו קנין הוא הוי כאומר לו לוה לי מעות ואפרע לך בחפץ זה דיכול ליתן לו דמיו ואפי' אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה או רק מזה אפרע לך יכול לסלקו בזוזי אמנם עדיין קשה באם עשה קנין להפועל בק"ס שאין הפועל יכול לחזור בו כמבואר בסי' של"ג מה"ת לא יתחייב לו במה שהבטיח לו כמו הקנה מטלטלין לכ"נ דבפועל אין שום קנין חל על גופו וע' ש"מ פ' האומנין דרק עבד עברי גופו קנוי אבל פועל אין גופו קנוי והקנין שמועיל בפועל אינו רק על התחייבות שהפועל התחייב עצמו לעשות מלאכה בקנין ומש"ה לא דמי להזהב מחייב את הכסף דשם יש קנין בגוף הזהב וכך הוא דינא דאורייתא דכשקנה דבר אחד מחבירו נתחייב במה שהבטיח לשכנגדו דעל אופן זה נעשה לו הקנין בשל חבירו משא"כ בפועל שלא נקנה לו הפועל רק נתחייב לו לעבודתו כנ"ל:

וי"א דכל הקנין קיים נראה דלא פליגי רק בק"ס אבל כשקונה קרקע בחזק' אין קנין של האחד תולה בחבירו כלל דבביטול האחד לא נתבטל חבירו לחוד לא שייך לומר מגו דקנה זה קנה זה משא"כ בק"ס דבחליפי שניהם מקנה לו הסודר אמרינן מגו ובזה אפשר ליישב קושי' המרדכי מאג"ק די"ל דמשכחת לה כגון שקנה קרקע בחזקה אך קשה להך דיעה דס"ל דקנה הכל מהא דמקשה בב"מ למאן דס"ל דמטבע נקנה בחליפין מהך להיה עומד בגורן וא"כ עדיין קשה אפי' למ"ד דמטבע אין נקנה בחליפין מ"מ ליקני לו המעות עם דבר אחר בקנין סודר דיקנה הכל: