נתיבות המשפט/ביאורים/קצט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · נתיבות המשפט · ביאורים · קצט· >>

היה לו מעות בידו ואם המעות ידועים והפירות אינן ידיעום כגון שאמר מכור לי פירות אלו שאין מניינם ומשקלם ידוע במנה הוא מחלוקת הט"ז והסמ"ע בסי' רכ"ז סעיף י"ט דלהסמ"ע פירות אכסרה שכיח ולהט"ז הוא לא שכיח והעיקר כהט"ז דבהדיא כתב הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות מכירה דבין לוקח בדמים אכסרה דקנה בחליפין וה"ה לוקח פירות אכסרה בדמים ידועים כו' מוכח דתרווייהו כחליפין דמי אמנם זהו דוקא כשאין המדה ידוע שזה אין אדם יכול לכוין במחשבתו אבל בחמץ שאין שומתו ידוע לא דמי למעות אכסרה דשכיח הוא ועיין מ"ש לק' סי' ר"נ:

אבל אם היה עליו חוב עסמ"ע ס"ק ג' הטעם דבחוב הבא מחמת מכר עשאו חז"ל כאילו המכר האחד הוא בעין וכו' ונראה הטעם לממש"ל בסי' קצ"א בשם השיטה ובשם המחנה אמרים דכשמכר לו בעד מזומן ואינו רוצה לסלק לו במעות דהרשות ביד המוכר לבטל המקח ואין כאן מקח כלל וכיון שיכול לבטל המקח שפיר הוי כחליפין ולפ"ז נראה דבעינן שיהיה בעין החפץ הא' אמנם יש פוסקים ס"ל כדעת הרמב"ם דאפילו חוב שלא מחמת מכר קונה ותמהו עליו דהא בקידושין דף ו' אמרינן דאף במכר מלוה לא קנה וליישב קצת דברי הרמב"ם נראה דהרמב"ם היה לו הוכחה דמלוה קונה במכר מהא דב"מ ד' מ"ו שיש דמים שהן כחליפין כמ"ש מפרשי דבריו והא דקידושין דקאמר בפשיטות דמלוה במכר לא קנה לפעד"נ לחלק דהנה הא דמלוה לא קנה הטעם הוא דמלוה להוצאה ניתנה ואין לו במה לקנות ולפ"ז אפ"ל לאביי דס"ל בע"ח למפרע הוא גובה בפסחים ל"א ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה מוקדש ומכור אלמא דס"ל דהוי כאלו קנו ליה הקרקע להמלוה בשעת הלוואה כשנותן הכסף לידו והוי כאו' לו קנה מעכשיו ולכשאגבך וכיון שנתרצה להגבותו מזה קנה למפרע משעת נתינת המעות כיון דאדעתא דקנין נתן לו המעות בתחלה והגוביינא הוא רק כקיום התנאי דלא בעי קנין ואף דאנן קיי"ל כרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ בסי' ק"ג ס"ו פסק די"א שאם עבר הזמן שקבע לו לפרוע שיכול המלוה למוכרו וע' בבעה"ת שער מ"ג ח"ב שכתב דהנך רבוותא ס"ל דאפילו רבא מודה דאחר זמן פרעון למפרע הוא גובה וע' באו"ח סי' ק"ג ולכך שפיר פסק הרמב"ם דלענין מכר כשמגבה אותו הקרקע או המטלטלין בעד כל חובו דקנה והרמב"ם מיירי אחר זמ"פ כמ"ש הסמ"ע בסי' ר"ד ס"ק ט"ו לענין הרווחת זמן דמיירי אחר זמ"פ ואפשר דהרמב"ם ס"ל דאפילו תוך זמ"מ דמהני כיון שהלוה כאן ומחל לו הרחבת הזמ"פ הוי כאלו כבר הגיע הזמ"פ משא"כ בקידושי אשה דל"ש ביה גוביינא אינה מקודשת ובקידושין דאמר בפשיטות דמלוה אינה קונה במכר מיירי שאינו נותן המלוה שיש לו אצל חבירו רק לקנין כגון שקונה קרקע של מאה מנה ויש לו אצל חבירו חוב פרוטה נותן אותו להלוה בתורת קנין שיקנה בו השדה דהקרקע נקנית בכסף ואפילו בפרוטה ואפילו כשנותן לו הפרוטה במתנה ע"מ להחזיר כמבואר בסי' ק"ץ ובכה"ג ודאי לא קנה כיון דלאו גוביינא הוא וכסף לא הוי כיון דלהוצאה ניתנה ואין בעין כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם:

הקדש וצדקה בקצה"ח הקשה דהא התוס' מחלקין בין הקדש ליתומים דבהקדש מדאורייתא בכסף משא"כ יתומים דרק משום תקנה עשאו כהקדש וא"כ כיון דקי"ל דצדקה הוי כהדיוט לכל מילי לענין שבועה בסי' צ"ה ולענין ריבית ואונאה וכן לענין נדיב לב עולות בסי' רי"ב א"כ ה"נ לענין קנין מעות דינו כהדיוט ודין יתומים ממש להן ויכולין שניהן לחזור בהן אחר נתינת המעות ע"ש והנה מ"ש דלענין נדיב לב עולות קיי"ל בסי' רי"ב דהוי כהדיוט ליתא דבהדיא מבואר בי"ד בס"ס רנ"ח דצדקה דין הקדש יש לו לענין נדיב לב ואפילו לא הוציא בשפתיו חייב דהא סיים שם דהעיקר כדיעה א' ע"ש אך מ"מ טעמא בעי אמאי לענין שבועה וריבית ואונאה ה"ל כהדיוט לכן נראה דדוקא לענין גוף חלות הנדר והתפסת הקדושה ילפינן צדקה מהקדש דבקרא דבל תאחר ומוצא שפתיך הוקש צדקה להקדש והקרא לא מיירי רק לענין זה אבל לענין שבועה וריבית ואונאה דנתמעט הקדש מקרא דרעהו ודאי דעניים נמי רעהו מיקרי וא"כ הכא לענין קנין שיותפס קדושת הצדקה על המעות דין הקדש יש לו דלענין זה הוקש וא"ש:

יכול לחזור בו עש"ך ס"ק ב' שכתב אבל אם משך חמץ של הקדש א"י לחזור דלא יהא כח הדיוט וכו' ואי הוקר כו' ולכאורה קשה דהא התוס' בגיטין נ"ב ד"ה ואתו למימר הקשו בהא דמשוך פירי מיתמי וכו' הא רעה הוא דיאמרו להו הלוקחין נשרפו חיטיך ותירץ דהלוקחים נעשו ש"ש כיון דיכולים לאוכלם וכו' ולפ"ז קשה בהקדש דאין בו דין שומרים וגם לא שייך בהקדש לומר דיכולים לאוכלם דהא כ"ז שלא נתן דמים לא יצא ההקדש מקדושתו ומועלין בו קודם שנתחלל קדושתו על הכסף דהא אין מחללין הקדש רק על כסף א"כ יכול הלוקח לומר להקדש נשרפו חיטיך והרי רעה הוא להקדש לכן נלפענ"ד לתרץ דדוקא במשיכה בהדיוט שבין אדם לחבירו ששייך החשש דנשרפו חיטיך דיותר מטריח אדם בהצלה על שלו משל אחר דאדם בהול על ממונו משא"כ בהקדש שהוא ת"י הגזבר ומשכו אדם אחר ממנו דהקדש אינו לא של הגזבר ולא של האחר רק של גבוה ולא חשו חז"ל לומר שאולי יטריח הגזבר יותר מהאחר דכשיהיה ההקדש ת"י אחר האחר הוא גזבר עליו וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והא דאמרינן גבי משכו במאתים לא יהיה כח הדיוט כו' ואף דבהקדש לא שייך נשרפו חיטיך מ"מ כיון שכבר עשו משיכה לקנין גבי הדיוט אמרינן לא יהא כח הדיוט דלא פלוג רבנן תדע דאפילו במקום דל"ש נשרפו חיטיך כגון באומנים המבוארים בסימן קצ"ח ומ"מ משיכה קונה ועוד נראה לתרץ דבהקדש במשך ולא נתן דמים לא היו יכולין חז"ל לעשות תקנה שיהיה משיכה קונה משום חשש דנשרפו חיטיך כיון דמדאורי' אינו יוצא מרשות הקדש ואינו יוצא לחולין בלא מעות אין החכמים יכולין לעקור ד"ת בקום ועשה רק בשאו"ת כמבואר ביבמות דף צ' ע"ש: