נתיבות המשפט/ביאורים/קפג
אין לו עליו אלא תרעומת ודין זה מבואר בי"ד סי' קע"ז בסעיף י' דהנותן מעות לחבירו לקנות פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי דאין לו עליו אלא תרעומת ולכאורה ק"ל דהא מבואר בב"מ דף ע"ג בהאי דיהיב זוזי לחברי' למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה דמשלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזול שפיט ורב אשי פליג התם ופריך הש"ס ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ועיין בש"מ שם שפי' דפריך כיון דשם תיקנו כך היה להם גם כאן לתקן כך ומבואר שם דבהא דאם אוביר דאף אם לא נכתב חייב וכן מבואר לקמן סי' שכ"ח דאף אם לא נכתב הוי כנכתב ע"ש בסמ"ע ומשני הש"ס שם התם בידו והכא לאו בידו וכתבו התוס' שם בד"ה התם בידו וז"ל דהכא אין בידו בשער הזול דשער הזול דזול שפוט לא משוך כולי האי וכו' ועסמ"ע סי' ר"ז סקכ"ח כ"ט דדוקא במקום פ' מיקרי לאו בידו ע"ש ולפ"ז אם שולח לו לקנות חיטין אתרעא דמשיך ולא קנה ונראה משאר כל הסוחרים שקנו תבואה באותו מקום שהרויח שחייב לשלם מטעם אם אוביר ולא אעביד (ועמ"ש בביאורים בסי' קע"ו ובסי' ש"ו דשותף או פועל חייב על מניעת הריוח מטעם אם אוביר): ולכן נראה דשם בי"ד מיירי בנותן לו למחצית שכר על זמן וכיון דפועל יכול לחזור בו וכמבואר לעיל בסי' קע"ו במקבל עיסקא לזמן וכיון דיכול לחזור בו מלהיות פועל פטור מלשלם וכאן נמי הטעם כיון דשליח בחנם הוא יכול לחזור משליחותו כמבואר בסימן של"ג סעיף ה' בהג"ה ולכך אין לו עליו אלא תרעומות ולפז"נ בשליח בשכר ולא נתן לו לזמן רק בקבלנות על עסק לקנות בתרעא דמשיך ולא קנה חייב לשלם לו מניעת הריוח כדרך שהרויחו שאר הסוחרים מטעם אם אוביר הנ"ל:
הנותן מעות: ע' ש"ך ס"ק ב' עד דא"ל זיל זבין ליה צריך ליתן טעם כיון דבצבע לא קנה כמ"ש הרא"ש כיון שקונה במעות שלו והמוכר מקנה לו אין אדם יכול לזכות בשלו לאחר ואף דזכיה הוא מטעם שליחות מ"מ ל"א דעשה עצמו שליח לזכות לחבירו מיד המוכר א"כ קשה אמאי מהני כשאמר זיל זבין ונראה דיש לחלק דבשלמא באמר לו זבין לי במעותיך דתיכף שנתן לחבירו המעות על פיו נתחייב לו המעו' דהוי כאומר תן מעות לפ' ואתחייב לך דהא הכא הוציא ג"כ המעות על פיו ומש"ה כמאן דאיזפינהו דמי משא"כ כשלא נתן ע"מ. ומה שהקשה על הרא"ש מריש גלותא נראה שהבין קושיית הש"ס דשם דמקשה אלמא מיקניא קניא ליה דקאי אריש גלותא שפי' דאין כופין הריש גלותא למכור והוא של ריש גלותא והיה ס"ד דשם דלא הודיע למוכר רק לעדים ופריך אלמא מיקנא קניא ליה פי' דריש גלותא כו' וכן משמע בתשו' הרא"ש כלל צ"ו סי' ג' ולזה מקשה הש"ך שפיר על הרא"ש אכן לפ"ד כל המפרשים קאי הקושיא על הלוקח והלוקח ודאי דיכול לזכות לעצמו וע' באסיפת זקנים ב"ק ובקצה"ח והוא פשוט:
בקרקע מיוחד: נראה אפילו ליכא עידי שליחות דיש לו מיגו דקנה המשלח דהקרקע קיימא בחזקת המשלח תיכף כשקנאה וא"י להוציאה מחזק' במיגו ובמטלטלין כה"ג צ"ע אם יש לו מיגו אי נאמן כיון דהוי להחזיק ומיגו מהני אפי' במקום דמשים עצמו רשע והא דא"נ כאן אף בלא מיגו דהא לפטור מממון נאמן אפי' במקום דעושה עצמו רשע מ"מ שליח שאני כיון דהוא רמאי וחזקה שליח עושה שליחותו חזקה אלימתא הוא ומ"מ במקום מיגו צ"ע דהא אפי' במקום חזק' אמרינן מיגו להחזיק אח"כ מצאתי בתומים סי' פ"ג שכ' בהדיא גבי מגביה מציאה דנאמן במגו לומר לעצמי כוונתי ודין זה מדמין אותו הפוס' למגביה מציאה כמבואר בסעיף ד' בהג"ה ובט"ז א"כ ה"נ נאמן כשיש לו מיגו ע"ש:
י"א דקנה לעצמו טעם ב' הדיעות דמאן דס"ל דקנ' לעצמו ס"ל דכיון דנעש' גזלן על המעות ועמדו ברשותו לענין אונסין נעשה בעל המעות וכיון דדעת המוכר להקנות לבעה"מ וכיון דהשליח כבר גזל המעות הוי השליח בעה"מ וקנאו השליח ומאן דס"ל דהמשלח קונה ס"ל דאף שנעש' גזלן על המעות מ"מ נהי דקנה לענין חיוב אונסין מחמת שנעשה גזלן מ"מ גוף המעות לא נעש' של השליח והמעות של המשלח לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות והמשלח נקרא בעה"מ ודעת המוכר להקנו' לבעה"מ ואפי' אם הודיע למוכר שקונה לעצמו מ"מ קנאו המשלח כדמוכח בסמ"ע ס"ק י"ב דדוק' ייחד מעות אחרים מהני אבל זקפן במלוה לא מהני אבל כששינה כגון מחיטין לשעורין כתבו הסמ"ע והש"ך דמהני אף דקי"ל כר"י דשינוי אינו קונה נראה דבמתכוין לגזול ולקנות לעצמו מודה ר"י לר"מ דשינוי קונה וכמבואר כ"ז בש"מ ב"ק ובחי' רשב"א (ולפז"נ דמ"ש הסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק ל"ז דמשמע מדבריו שם דבמתכוין לקנות לעצמו דשינוי קונה מיירי בשותפין על עסק ידוע כגון בשותפין לקנות חיטין וקנה שעורין אז מהני שינוי אבל בשותפין בכל עסקיהם לא מהני שינוי וכמ"ש שם) אך לכאורה קשה הא דבלא שינה דקנאו המשלח הא השליח חזר משליחותו וביטל שליחותו ונתכוין בהמשיכ' לקנות לעצמו וא"כ נהי דדעת המוכר להקנות לבעה"מ שהוא המשלח מ"מ הא המשלח לא עשה קנין משיכה ואינו רק קנין מעות ומעות לא קנה וא"כ יהיה המוכר יכול לחזור בו וי"ל דהא עיקר הטעם דמעות אינן קונות הוא משום שלא יאמר נשרפו חיטיך בעליה וכדי שהמוכר יטרח ויציל והיכא דל"ש טעם דנשרפו חיטיך בעליה באמת מעות קונות וכמבואר בסי' קצ"ח א"כ הכא כיון דמשך השליח החטין לביתו אף דלא נתכוין לקנות להמשלח מ"מ ל"ש הטעם כדי שיטריח המוכר להציל מדליקה דכיון שלא הודיע למוכר ממילא אינו ברשות המוכר לשריפה כשמשכן השליח לביתו וממילא המעות קונות (ומוכח מדין זה דאף דבמעות פקדון כשהן מותרין מותר להשתמש בהן מ"מ בשליח אסור אם לא שמייחד מעות אחרים וכמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ב וכ"ח בב"י בטור י"ד סי' קס"ט דאפי' בשליח לפרוע חוב אסור להשתמש בהן) ועש"ך ס"ק ד' שכתב דגם דעת המחבר דאפי' יש עדים המקח של המשלח ואשתמיטתיה הא דבי"ד סי' קע"ז פסק המחבר בהדיא דכשיש עדים המקח של השליח ע"ש:
בשמא דראובן: עסמ"ע ס"ק י"א והיוצ' מדבריו דבשנתן מעות שלו בסתמא יכול לחזור בו קודם משיכה וכשנותן בשם המשלח א"י לחזור וכשנתן מעות המשלח אפי' בסתם א"י לחזור בו אפי' קודם משיכה עד דמודע למוכר וייחד מעות אחרים ועיין בט"ז שחולק עליו ולהסביר טעם דברי הסמ"ע נראה דבנתן מעות המשלח אפי' בסתם נעשה קנין מדאוריית' בין המוכר להמשלח דהמוכר מקנה לבעה"מ רק שיכולין לחזור בהן מדרבנן וכשחוזרין מחוייבים לקבל מי שפרע וכ"ז שאינן חוזרין קנין דאורייתא הוא והשליח הוי כאחר כיון שכבר יצאו המעות מת"י ולאו כל כמיניה דהשליח לחזור בו עד דמודע למוכר פי' שמודיעו שחוזר משליחותו ואין רוצה לעשות משיכה רק לעצמו וכיון דמייחד מעות אחרים תחתיהן שוב לא הוי כגזלן על המעות וכיון דהמוכר ממשיך ליה החפץ ע"פ דבריו והוא לא רצה למשוך רק ע"ד שיקנה לעצמו הרי המוכר הנותן לו אדעתא דידיה כאילו חוזר בו מקנין המשלח ומקנהו לשליח ועושה כן מיראתו שלא יחזור בו המשלח כיון דאיכא רק קנין מעו' ולכך מקנהו לשליח בקנין משיכה ועוד דכיון שהשליח ייחד מעות אחרים הרי הוא נעשה בעה"מ ואם השליח נותן מעות שלו בסתם יכול לחזור בו קודם משיכה אף דכתב הטור באם שאמר זיל זבין דהוי כמאן דאוזפינהו מ"מ נראה דלא נעשה עליו הלוואה עד אחר שקיבל החפץ בידו דהא ודאי אם נאנסו המעות ביד המוכר קודם משיכ' באופן שהוא פטור מלהחזיר המעות או שהמוכר אלם וא"ר ליתן החפץ אין המשלח חייב לשלם לשליח מעותיו דכיון דאמר זיל זבין לי לא גרע מהא דסי' נ"ח באם שהזכיר את השטר וכן בחפץ בסי' ע"ב וה"נ צריך ליקח החפץ קודם שיתן הדמים ואז נעשה הלואה על המשלח ולכך יכול לחזור בו קודם משיכה ואם נתן בשמא דראובן אינו יכול לחזור בו קודם משיכה הטעם דכיון דאמר הילך מעות והקנה השדה לפ' הוי כאלו זיכה מעותיו ע"י מוכר להמשלח והנה אם המלוה הבטיח להלו' להלוות לו וזיכה לו מעות הלוואה שלא בפני הלוה ע"י אחר ודאי דאין המלוה שוב יכול לחזור בו וכשהלוה רוצה זוכה במעות למפרע אבל הלוה ודאי דיכול לחזור בו תיכף כשנתוודע כמו בזיכה לו על ידי אחר וצווח בסי' רמ"ה א"כ ה"ג כשאמר בשמא דראובן הוי כאילו זיכה לו המעות על ידי המוכר דכשהלוה מתרצה אח"כ זכה במעות למפרע ונעשה בעה"מ וקנה המשלח החפץ למפרע וקנין דאורייתא הוא והשליח כאחר הוא וא"י לחזור בו וכמ"ש לעיל:
ראובן שהיה יודע סחורה בזול: עסמ"ע ס"ק י"ג מה שתמה בזה מהא דס"ס רס"ט ועט"ז ולפענ"ד ליישב והנה בלא"ה תמוה דמה"ת יהיה נאמן הא כתב רמ"א לעיל סעיף ב' בהג"ה דבקרקע מיוחד הואיל והוא מנהג רמאות ודאי מעיקרא קנאו למשלח וכ"כ המחבר סעיף ד' בא"ל זבין לי האי מידי דא"נ לומר לעצמי קניתי וגם קשה דל"ל להר"ן לתלות הטעם בקרקע מיוחד משום דהוא מנהג רמאות הא כשאמר זבין לי הוי כאמר זכה לי כמבואר בטור בשם הרמ"ה והוא דינא דהמחבר בסעיף ד' ובסי' רס"ט מבואר דבאומר זכה לי דא"נ לומר לעצמי הגבהתי ושם לא תלה הטעם בדמאי כלל וגם שם נראה דאם אמר בפירוש קודם דגבהה לעצמי אני מגביה דלא הוי רמאי כלל דלא אישתמיט תנא ושום פוסק לומר דהוי רמאי בזה כשחוזר משליחותו ומגביה לעצמו. ועכצ"ל דרק בזביני שייך לומר דטעם משום רמאי דהא עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הוי רשע וכיון שהי' משט' בחבירו שעשאו שליח לקנות וקנאו לעצמו הוי רשע משא"כ במציא' דלא הוי רשע כמבואר בסי' רל"ז ולכך גם רמאי לא הוי ולכך כתבו דפוס' טעם אחר בהא דסי' רס"ט דהיא מטעם דשתיקה הוי כהודא' וקיבל לעשות שליחותו לזכות בשבילו (וע' בתשו' הגאונים בתראי סימן כ"ג) וכיון שנעשה שליח אמרי חזק' שליח עושה שליחותו והגבי' להמשלח וזה לא שייך בזביני כשאין לו מעות להמשלח והשליח הבטיח להלוות לו המעות דבזה ליכא הוכחה שעשה שליחותו דאימר חוזר מלהלוות לו דאפשר שנתוודע לו שאינו בטוח ואינו רוצה להלוות לו ועוד דשמא לא מצא מעות להלוות לו ונגד הבטחה להלוות לו ודאי דלא שייך לומר חזק' שליח עשה שליחותו והלווה לו וכן אפילו נתן לו מעות והניח מעות חבירו אצלו וקנה במעותיו לא שייך לומר חזק' שע"ש כיון דחזינן דשינ' ולא קנה במעות המשלח רק במעותיו ולכך הוצרכו ליתן בזביני הטעם מפני שהוא רמאי דנהי דלא רצה להלוות לו מעותיו מ"מ רמאי הוא במה שקנאו לעצמו מכח הוכחא זו אמרי' שקנא' לשותפות. ולפ"ז ל"ק קושית הסמ"ע מסי' רס"ט דכאן מיירי בסחורה בזול דהוי כמציא' דלא הוי רשע כשקונה לעצמו כמבואר בסימן רל"ז ולא שייך טעמא דרמאי שהביא הרמ"א גבי קרקע מיוחד וגם לא שייך הטעם דחזק' שליח עושה שליחותו כמו במציאה כיון שצריך להלוות לו מעותיו ואפילו נתן לו מעות והוא קנה במעות עצמו הרי חזינן ששינה בשליחותו כמש"ל ואפילו לקח סתם במעות שלו והיה מעות להמשלח גם כן לא שייך חזקה שע"ש כיון דחזינן דלא לקח מעות אצל המשלח ולקח במעות שלו ולכך נאמן שקנה לעצמו כיון דלא שייך הנך תרי טעמי אבל בסימן רס"ט מיירי ששלחו רק לקנות היינו לעשות קנין במשיכה או אגבהה ואחר כך יתן המשלח בעצמו המעות ובזה שייך שפיר חזקה שליח עושה שליחותו כיון דלא היה צריך להלוות מעות עבורו דהא לא שלחו רק לעשות קנין וגם א"ל שהיה ירא לקנותו להמשלח כי שמא לא יסלק המשלח המעות למוכר ויצטרך הוא לשלם דז"א דאילו היה ירא היה יכול להודיע להמוכר שקונה בשם המשלח ולכך אינו נאמן ובזה מדוקדק לשון הרמ"א שבסימן זה כתב וקנאה במעות שלו ובסי' רס"ט כתב סתם וקנאה והשמיט במעות שלו משמע שקנא' באחד משאר קנינים: ע' בב"י בטור שהביא בשם הרשב"א נהגו בעלי חניות כשרוצין לקנות בגדים שאומרין קצת קונים וכו' אם יכולין לומר משטה אני בך כדי שלא תפסיד על המקח וכו' והשיב שיכול לומר כן נראה דמיירי שלא אמר לו חבירו בתחילה זבין לי האי מידי דבאמר לו חבירו זבין לי האי מידי ואינה סחורה בזול פסק הטור והמחבר דאינו נאמן לומר לעצמי קניתי ומ"ש הרשב"א שם אלא אפי' אמר לו קנה לי וכו' מיירי שחזר בו לפני עדים קודם שקנה א"נ שהרשב"א פליג אהרמ"א ואנן קיי"ל כהמחבר:
הפסד לשליח: עש"ך ס"ק ט' דאם אירע לו אונס שלא בא מחמת השינוי וכן אם נגנב ונאבד ואין לו שכר להשליח שפטור השליח תשובת מבי"ט עכ"ל הש"ך ותמיהני למה כתב זה בשם המבי"ט הא מבואר הוא ברשב"א ובש"מ ב"ק ק"ב אך לכאורה אין הבנה לדברים אלו דכיון שעבר פי המשלחו וקנה דבר אחר אינו שלוחו כלל והמעות נעשה הלואה בידו ולמה לא יתחייב באונסין וכן הקשה בקצה"ח. אמנם נראה כוונתו דהנה אם בא השליח להמשלח אחר ששינה וקנה השעורים ואמר להמשלח או קיבל עליך השעורין לשכר ולהפסד או החזיר מעותיך והשעורין הן שלי לריוח ולהפסד דלאו כל כמיניה לומר כן וע"כ הן של המשלח לריוח ולשליח להפסד עד שימכרו דכיון שקנה השעורין להמשלח נקנה להמשלח ועל השליח לתקן ההפסד כמו בסימן קפ"ב סעיף ו' וה"נ המקח למשלח ותיקון העיוות דהיינו ההפסד להשליח וראיה לזה דהרשב"א והש"מ שם כתבו דהא דהותירו לאמצע פחתו לו הוא מטעם קנס כמו כל המשנה דידו על התחתונה ואם מיירי בהותירו תיכף כשבא להמשלח דין גמור הוא דהא קנהו אדעתא דהמשלח וכשהמשלח מרוצה תיכף מדינא הן שלו וכן ההפסד תיכף כשבא להמשלח מדינא הן לשליח דהמשלח יכול לומר איני מרוצה בשינוי שלך וע"כ הקנס הוא במה שבע"ב מחייב השליח להמתין עד זמן המכירה והריוח לאמצע וההפסד להשליח וכיון שהמשלח מקבל העסק לענין הריוח ממילא ההפסד של אחריות האונסין וגניבה להמשלח אבל אם נאנס קודם בואו להמשלח או שלא נתרצה המשלח כלל בהקנין ודאי דאחריות הוא להשליח דהמעות היו כהלואה בידו:
ואם היה בהן ריוח: עש"ך ס"ק י' שהביא דעת הרבה פוס' דחולקין אפי' בשליח ע"ש ולפעד"נ דלא קיי"ל כן דכיון שלא קנה חטין נעשה המעות בפקדון בידו וכיון שקנה בשם המשלח השעורין ודאי דהריוח הכל להמשלח דהא מבואר בסי' רצ"ב סעיף ז' בהג"ה דבמעות פקדון כשקנה על דעת בעל הפקדון שהכל להמשלח אף דהריוח בא ע"י גרמת הנפקד ואפשר דהנך פוס' מיירי כששינה ונתכוין לקנות אדעתא שיהיה לאמצע וגם נראה דאפי' לדעת הש"ך מחייב עכ"פ לסלק חצי המעות תיכף כשרוצה לחלק בריוח:
השער קצוב עט"ז שהקשה על שיטת רש"י דאי מטעם ספק היה ראוי להיות הממע"ה ע"ש ונראה דזהו כוונת התוס' בכתובות ד' צ"ח בד"ה אמר ר"פ שכתבו וז"ל האי טעמא דפרישית הוא עיקר דמוחזק ידו על העליונה וחולקין שהוא תמוה לכאורה כיון דכבר הוכיחו התוס'. והירושלמי דא"א לומר דהכל לבעל המעות והספק לא היה רק אי הכל לשליח ול"ש לומר דחולקין מטעם מוחזק ולפ"ז אפשר לומר דכוונתם להוכיח בפירושם דלא כפי' רש"י דהא מוחזק ידו על עליונה וא"א לומר כפי' רש"י וע"כ מוכח דהטעם הוא כפירושם משום שהשליח נשתכר במעותיו ולכך חולקין:
שלח שלוחו: עסמ"ע ס"ק כ"א דבטעות שבמקח דחולקין בדשיל"ק ע"ש האמת שכן מוכח בתוס' מדברי הירושלמי אבל מ"מ צריך טעם למה חולקין:
הכל לשליח עסמ"ע ס"ק כ"ב שהביא תשובת הרמב"ן וקיצר בהעתקתו דשם מיירי שטוען השליח שהוא ההנהו לעכו"ם בדבר אחר ולכך נתן לו ע"ש ומש"ה הוא לשליח אפי' לדעת הרי"ף והרא"ש דס"ל דהטעם דחולקין משום שנשתכר במעותיו אבל אם אין השליח טוען כך חולקין לדעת הרי"ף והרא"ש:
אבל אם לא ידע: עש"ך ס"ק י"ד מור"מ הלך בדרך המרדכי שכתב דין זה כאן וכו' כוונתו דדוקא כאן בטעות דדמי למציאה אין ידו קונה לו שלא מדעתו בדבר שאינו רגיל לבוא כמבואר בסי' רס"ח סעיף ג' בהג"ה אבל לעיל בסעיף ו' בהוסיפו לו אף שלא ידע השליח בהוספה ועדים ראו והגידו שהיה ע"י הוספה ומסר להמשלח ע"י שכחה צריך להחזיר לשליח דהוספה כמתנה הוא ובמתנה דאיכא דעת אחרת מקנה קונה שלא מדעתו כיון דאיכא דעת מקנה כמ"ש הרשב"א בחי' בגיטין ד' ך' ע"ש לזה סיים הש"ך מיהו נ"ל דגם בסעיף ו' בדשיל"ק דאם לא ידע דהכל להמשלח והיינו בטעות שבמקח שהביא הסמ"ע ס"ק כ"א מהטעם כיון דטעות הוא דמי למציאה דליכא דעת אחרת מקנה לא זכה בו השליח והכל למשלח: