נתיבות המשפט/ביאורים/קיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · נתיבות המשפט · ביאורים · קיד· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

לך אצל הלוה היינו כשאין הלוה כאן ברחוק מהלך יום אחד אבל בערב דוקא כשרחוק מהלך ל' יום ועפ"ר טעם הדבר:

אם רוצה הלוקח לסלק. עש"ך ס"ק א' עד יתן לו כפי השומא ע"ש, והנה דברי הש"ך תמוהין מאוד בעיני כל מעיין דמ"ש לפי מ"ש בסי' קט"ו א"י לסלקו עד שיתן לו כל חובו תמה מאוד דשם דוקא כשאומר לדידי שוה לי כל חובי משא"כ הכא מיירי דאין המלוה מקבל יותר משוויו מש"ה כתב הסמ"ע דהלוקח י"ל הא לך זוזי כפי שוויו כיון דלא יהי' להלוה נ"מ כלל במה שתגבה הקרקע כיון שגם עתה לא תגבה לו מחובו יותר משוויו. גם מ"ש לסתור דברי הסמ"ע במ"ש בשכבר עשו שומא והכרזה תמוה מאד דדין מבואר הוא בסעיף י' ע"ש והוא מבואר ברא"ש בהדיא גם מ"ש בכי' קט"ז ס"ק ך' כ' ג"כ וז"ל ולענין דינא נראה עיקר וכו' ואין תועלת ללוה וכו'. ולפ"ז אפי' בא הלוקח לסלק וכו' ולכאורה לא תליא הא בהא כלל ואין להם שייכות כלל להדדי. ונראה לפענ"ד דהך דיעה דס"ל דיכול המלוה לומר לדידי שוויא לי אף במקום דליכא פסידא ללו' דבגוונא דהכא שאין המלוה מוסיף על שיווי ורוצה ליקח השדה רק כפי השומא וליכא תועלת להלוה בגביי' המלוה שיגבה השדה הוי כמקום דליכא פסידא ללוה כמ"ש בפרישה דבמקום שהמלוה מוסיף על השומ' לכ"ע אין הלוקח יכול לסלקו משו' טובת הלוה דהא מה"ט תקנו הכרז' משום טובת הלוה ולא גרע המלוה שמוסיף מאיש אחר שמוסיף על השומ' שמחליטין לו כפי ההוספה רק מחלוקת הפוסקים בהא דאין המלוה י"ל לדידי שויא לי היינו כשאין המלוה רוצה להוסיף על השומא ורוצה ליקח השדה רק כפי השומא ומ"מ ס"ל להנך פוסקים דאין הלוקח יכול לסלקו בדמי השומא מטעם דיכול המלוה לומר לדידי שויא לי כל חובי ואין הכוונה בהא שאמר לדידי שויא לי דהיינו שמקבלו בכל חובו דבהא לא פליגי כלל כנ"ל רק הכוונה במה שאומר לדידי שויא לי דהיינו שמקבלו בכל חובו פי' דמתחלה שלויתי עליו נשתעבד לו השדה בכל חובי ובאם שלא יהיה להלוה מעות הקרקע שוה בכל הובי וא"כ ע"כ הא דאמר בש"ס דהלוקח מצי לסלק בזוזי היינו כשמסלק כל חובו והרי מסלק להמלוה מכל זכות שהי' לו להמלוה אבל במקצת חובו ס"ל להך דיע' דא"י לסלקו כיון דאף אם מסלק מקצת חוב דהיינו כפי השיווי של הקרקע עדיין נשאר זכות להמלוה בהקרקע דאם לא היה מעות להלוה לעולם הרי י"ל לדידי שויא לי כל חובי ויהיה השדה בידו נגד כל החוב ומש"ה אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי רק כשמסלק כל החוב ודיעה הראשונה ס"ל דאין הקרקע משועבד' להמלוה רק כפי שומתא ומש"ה במקום דליכא טובת הלוה אי"ל לדידי שויא לי ומש"ה צריך המלוה לטעון דוקא שיקבלו לו ככל חובו דאז אין שומעין ללוקח כמבואר בסעיף ז' ומשום טובת הלוה. ולפ"ז א"ש כל מ"ש הש"ך וגם שפיר הקשו על הסמ"ע דא"כ אחר ההכרזה ג"כ יהיה הלוקח יכול לסלק להבע"ח דבשלמא בסעיף ו' שהמלוה מוסיף א"ש מה שאין הלוקח יכול לסלקו שהוא משום טובת הלוה דההוספ' שמוסיף הלוקח חוזר וגובה מהלוה משא"כ בההוספ' שמוסיף המלוה מרויח הלוה משא"כ הכא דמיירי שאין המלוה מוסיף ורוצה להחזיר הקרקע רק כפי השומא א"כ אפי' אחר שומא והכרזה ג"כ יהי' הלוקח יכול לסלק להמלוה אפי' במקום דליכא טובת הלוה כמו קודם שומא ועש"ך ס"ק ב' מ"ש על הסמ"ע ובתומים מיישב דבריו דלדעת הסמ"ע אחר גמר הכרזה שוב לא הדר' ללוקח אפי' כשנותן כל החוב והסמ"ע חולק וס"ל דהא דשומא לא הדר' ללוקח היינו כשכבר עשו הורדה אבל אחר שומא והכרזה קודם הורדה יכול לסלקו בכל החוב:

וגובה ממנו אלא מנה ודוקא כשהמלוה מקבלו בר' אז אין הלוקח גובה אלא מנה דהא לא נחסר אלא מנה אבל אם הלוקח נתן ר' גובה מהמלוה ג"כ ר' וכ"כ הריטב"א בכתובות ע"ש ול"מ בשני שדות דאז ודאי כשטען הלוה מתחלה אם תרצה שדה ראשונה שגבית כבר בכל הר' הרי טוב ואם לאו קח ר' והסתלק ודאי דהיתה כוונתו במה שאמר קח ר' זוז והסתלק היינו שנותן לו הר' זוז בעד שני השדות דהא הלוקח יכול לסלקו בזוזי דא"ל דכוונתו הי' שנותן הר' זוז בעד שדה הראשונה דאטו בשופטני עסקינן שיתן ר' זוז ולא יהי' יכול לחזור על הלוה כיון שיכול ליתן הר' זוז בעד שני השדות וכיון שיתן הר' זוז בעד ב' השדות ודאי דיכול לחזור על הלוה אלא אפי' אין כאן רק שדה אחת שלקח בעד ק' מ"מ כשיתן ר' חוזר וגובה מהלוה ר' כיון שהמלוה לא רצה ליתן בעד השדה רק ק' ואם תי' המלוה מקבלו הי' נשאר לו ג"כ חוב על הלוה ק' וא"כ כשנותן לו הלוקח ר' דמי לזה נהנה וזה חסר דחייב משא"כ כשהמלוה מקבלו בכל הר' הוי כזה נהנה וזה לא חסר רק שבא עליו מכח אחריות וזה לא הוי בכלל אחריות שבח כיון שהשדה לא נשבח ואי"ל דאף אם הלוקח נותן כל הר' דמי לפורע חוב של חבירו דז"א דכיון שלקח השדה והיא חביבה בעיניו הרבה עד שהוצרך ליתן כל ממון הרי הוא כמוכרח לפרוע חובו והמוכר כתב לו אנא איקום ואשפי מהמערערין והוי כנותן לו רשות לשפות המערערין כשלא יהיה לו היזק ללוה בכך וכן מוכח מדברי הרא"ש הביאו הסמ"ע ס"ק י"ז שכתב וז"ל כי בודאי לתועלתו הוא מכוון שיאמר מה אני חושש שאוסיף ותשאר הקרקע בידי כי אח"כ אגבה הכל מן המוכר הרי מבואר כמו שכתבתי:

שני לוקחין. עיין תומים שהקשה כיון דהרמ"א מיירי קודם גמר ההכרזה א"כ איך שייך לומר לאו בע"ד הלא הרשות בידו להוסיף בהכרזה כי לא שלמו ימי אכרזתא וכל אדם יכול להוסיף בהכרזה וה"ה לוקח ב' עכ"ל ולק"מ דלפי מש"ל דלוקח אחד י"ל קה ר' זוזי היינו בעד ב' השדות כיון דהלוקח יכול לסלקו בזוזי ויחזור ויגבה מהלוה משא"כ בשני לקוחות אין הלוקח יכול לומר קח שני מאות זוז והסתלק מן שני השדות כי לאו בע"ד דידי' הוא בשדה ראשונה שזכה רק שיכול לקנות השדה בר' זוז ככמו איש אחר ואז א"י לחזור ולגבות מן הלוה ופשוט:

ולא יהיה כל החוב פרוע. דמה שלוקח מוסיף הוא לתועלת שלו כי אח"כ חוזר על הלוה. ויהיה להלוה שני תובעין ולכך בשלמא כשמסלקו בכל החוב קמ"ל דהלוקח יכול לסלקו בזוזי כשנותן לו כל חובו. ולפ"ז בלוקח שלא באחריות דלא מצי הדר על הלוה דלכ"ע יכול לסלקו כמו שאר אדם ואין הבדל ביניהם ופשוט.

דאין שומעין ללוקח. ובקצה"ח סי' ק"ט כתב לפי מ"ש התוספות בכתובות צ"א מהא דהלוקח יכול לסלק בזוזי הוא רק מטעם שיכול להעלות השדה א"כ בלא"ה אין שומעין להלוקח ע"ש ואישתמיט' דברי הדרישה שמפרש דאף בלא עילוי יכול לסלקו רק שבתומים רוצה לסתור דברי הדרישה ע"ש (ובש"ך ס"ק ד' יש שם ט"ס וכצ"ל דגבי יורשים דשומעין להם וכו'):