נתיבות המשפט/ביאורים/קט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כגון בשעת מגפה. זהו דעת התשב"ץ הביאו הב"י והט"ז כשמוכר בזמן שאינו ראוי למכור דהוי כמוכר בלא אכרזת' ומוכח זה מפ' שום היתומים בערכין דתנן אע"פ שאמרו עבדים נמכרין בכסותו לשבח ופרה לאיטלז ומרגליות לכרך אין להקדש אלא מקומו ושעתו משמע דוקא כה"ג שא"א שישביחו בלא שום מעשה יותר ממה שהן שוים עכשיו מזבנינן להו כמקומו ושעתו אבל בנ"ד שאם ימתינו עד שיעבור שעת המגפה ישוב השער למקומו בלא שום מעשה וכו' ומדברי הרשב"א הביאו ג"כ הב"י והט"ז מוכח דבשע' מלחמה אין שמין להם אלא כדהשתא ועשה הב"י מחלוק' בין הרשב"א להתשב"ץ והט"ז כ' להשוות המחלוק' דהתשב"ץ מיירי בשעת מגפה דודאי יבא השבח ממילא ואין שום אדם מוכר כלל בשעת המגפה הוי כאין לו שער כלל והרשב"א מיירי בשעת מלחמה דאין אדם ממתין מלמכור עד אחר מלחמה דא"י קץ לזה הוי שער אפילו בשעת מלחמה ע"ש ולפעד"נ ליישב בדרך אחר דהנה יש לתמוה עוד בדברי התשב"ץ דמשמע מדבריו דבדבר שצריך מעשה להשביח כגון מרגליות לכרך ודאי שמין רק לפי מקומו ומודה להרשב"א בזה א"כ קשה הא דמסיק המחבר בסוף סעיף ג' דאם השוק קרוב למדינה מוליכין אותו לשוק ובכל זה הסעיף מיירי כשמורידין לבע"ח בשומא זו ולא כשמוכרין לאחר כמבו' בסעיף ה' גם לכאורה הוא נגד השכל והיושר דבעיר קטנה ואנשים בה מעט ויש לו סחור' טובה ששוה אלפי אלפים ומחמת שהוא עיר קטנה ואין להם במה לשלם סחורה כזה ולא יתנו בעדה רק דבר מועט שישומו וימכרו אותו במקומו בדבר מועט אתמהה ועט"ז סי' ק"א סעיף ט' דהעיקר שומא לפי הקונים שיש במקום זה לכן נ"ל דדוקא השומא אינו אלא לפי מקומו ושעתו דהיינו במקום דהמלו' והלוה שם אבל למוכרם אם השוק קרוב למדינ' מוליכין אותו למדינ' ואין מפסידין בידים סחור' ששוה כמקום קרוב סך רב למכרה בעיר קטנה בדבר מועט ותלי' בראו' עיני הב"ד אי מיקרב שוקא אי מירחק שוקא, ובזה נתיישב קושית התוס' בערכין שם שהקשו דהכא משמע דאין ממתינין והא שום הקדש ששים יום ומתרצין דבמטלטלין א"צ הכרזה וכו'. ועיין בפרישה שתמה על דבריהם דהא הטעם דבמטלטלין א"צ הכרזה אמרי' בכתובות משום שמא יגנבו ולדברי התוס' היה לומר דגזירת הכתוב הוא דמוכרין מיד כדיליף שם בערכין מקרא ובאמת הוא תמיה מתקיימת ועוד ק"ל דאף דמטלטלין לא צריך הכרזה מ"מ לא מצינו שיהיה צריכין למכור מטלטלין הן דהקדש הן דיתומים תכף באותו יום מגזירת הכתוב דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא לכן נראה לפענ"ד ברור דרק השומא הוא באותו יום מגזירת הכתוב דקרא ונתן ערכך בשומא כתיב משום הכי השומא אינו נישום אלא כפי אותו היום וכפי אותו המקום דוקא אבל המכיר' אינו שום גזירת הכתוב לזה ומוכרין אותן בזמן ובמקום כפי שיראו הב"ד. ובזה א"ש לשון המשנה דשם כל הפרק דשום היתומים מיירי ולזה אמר' המשנה דאע"פ שאמרו עבדי' נמכרין בכסותן לשבח ופרה לאיטליז וכו' פי' אף דלענין מכירה אמרו חז"ל דנמכרין לשבח וממתינין פרה לאיטליז אבל לענין שומא אין להקדש אלא מקומו ושעתו מגזירת הכתוב דונתן ערכו ביום ההוא וכן לענין בע"ח הסברא נותנת כך. דלענין שומא אין לישום רק לפי מקומו ושעתו כיון דהמכיר' יומכר בזמן ובמקום הראוי ואם לא יהי' באפשרי למכור מהכ"ת לא יחזיק אותו המלוה בשומא שהוא לפי מקומו ושעתו דאל"כ איכא נעילת דלת דהמלו' שממקום זה יהי' מחייב להחזיר כפי השומא ששוה במקום אחר אבל המכיר' מהכ"ת יפסיד הלוה שלא למוכרו במקום ובזמן הראוי דהא בלא"ה צריך להמתין לו שלשים יום זמן ב"ד וגם הדבר תלוי בראות עיני הב"ד במיקרב שוקא או מירחק כמבואר בכתובות שלא יהי' פסידא למלו' ושוב ל"ק קושית התו' ממכריזין ס' יום דהכרז' במכיר' מיירי ואפשר לדחוק בכוונ' התו' דקושייתם הוא מהא דמשמע ממתניתין דאין ממתינין פרה רק לאיטליז ולא יותר ולא חשו לרווחא דהקדש וע"ז הקשו דהא בעינן ששים יום וע"ז תירצו דבמטלטלין לא שייך זה ואין ממתינין רק לאיטליז ושוב אין מחלוק' בין התשב"ץ להרשב"א ודבר אמת נזרק' בפי כל או"א דהתשב"ץ קאמר קרקע שנמכר בשעת מגפה ומיירי לענין מכיר' והרשב"א קאמר בהדיא דאין שמין אלא כדהשתא ואף דבב"ק גבי כיוקרא דלקמי' אפי' לענין מכירה אין ממתינין דשאני התם דמניסן ועד תשרי הוי כי מירחק שוקא דאין ממתינין כמבואר בכתובות ואף דמדברי התשב"ץ והרשב"א מוכח שלא כיוונו לזה מ"מ תורת אמת נמצא כפיהם וכן לענין שומת ב"ד העיקר כדעת הט"ז בסי' ק"א דשמין לפי הקונים הנמצאים בעת ובמקום ההוא ואם לפי אומדנות השמאי' אין נמצאים קונים צריכין לשום בזול בכדי שלפי שכלם ודאי יקנה אותו במזומן אף שא"צ לזה ולא כדעת הסמ"ע שם ואף שהכריזו ולא נמצא קונה אין מוכח שהי' טעות בשומא דעיקר השומא הוא לשומת היוקר לא יהיה מניע' להקונ' לקנות ומחויב הוא לקנות לפי שומת הזול והא דלא קנה אותו אפשר הי' מסבה אחרת שלא היה בביתו או מניעה נולד לו וכן במגפה ומלחמ' נ"ל הדין כן דתלוי בראות עיני ב"ד אם יש קץ לזה כמ"ש הט"ז הוי כי מיקרב שוקא דלפעמים נותנין זמן יותר משלשים יום כמבואר בסי' ק' ואם אין קץ לזה כמו שעת מלהמ' כמ"ש הט"ז הוי כי מירחק שוקא ואין ממתינין וכן ראוי להורות וכדברי הט"ז:
האחריות על היתומים. והיינו רק על הנכסים שירשו מאביהם כיון שהמכיר' הי' לצורך בע"ח של אביהן אבל בסעיף ד' דהמכיר' היה בשביל צורכי היתומים משלהן האחריות אפילו על נכסי יתומים עצמן:
שטעו ומכרו. בסעיף ה' מבואר דמיירי כאן בהורד' שהוריד' לבע"ח ודוקא שכבר נתנו הב"ד לבע"ח שטר אחלטתא אבל אם נתברר הטעות קודם שכתבו שטר אחלטתא אפי' בכל שהוא בטל דהיוקר והזול קודם כתיבת שטר אחלטתא ברשותא דמלוה קאי כמבואר בסי' ק"ג ע"ש:
שלא לבטל המכר ויחזירו האונא' היינו בין נתאנו היתומים בין נתאנ' הבע"ח דאם נתאנו היתומים וטובת היתומים הוא להחזיר האונא' מחזירין משום שלא יהי' כח הדיוט ולא מצי אמר דאם אתם נותנין לי כח הדיוט הרי אין אונא' לקרקעות דז"א דכיון דנמכר ע"פ ב"ד ולא מדעת היתומים והבע"ח דמי קצת לשליח כמ"ש הרא"ש והדין הוא בשתות בין נגד היתומים בין נגד הבע"ח כיון שדרך העולם להקפיד בשתות המכיר' בטל' בשתות רק דקיי"ל במטלטלין דהוא ג"כ בשתות אמרו חז"ל דעת המוכרים והקונים דביותר משתות דרכן להקפיד אפילו נגד מקח ובשתות אין דרכן להקפיד רק על המעות שנתנו ועכצ"ל כך דאל"כ אין טעם להא דאמרו חז"ל דבשתות קנה ומחזיר אונא' ויותר משתות בטל המקח ומשמע דהוא מדאורייתא ואין זכר לזה בתורה וע"כ הוא משום אומדן דעת החכמים ולזה בקרקע שנמכר ע"פ ב"ד כיון דדין האונא' הוא עד שתות דהיינו עד מקום שדרך בני אדם להקפיד הי' לו להיות בשתות קנה ומחזיר אונאה רק משום טובת היתומים עשו תקנה לבטל המקח מש"ה כשטובת היתומים הוא להיות מחזיר האונא' מחזירין ואין להקשות מה נ"מ להיתומים בהחזר' האונאה דהא גם אם יבטלו המקח יכולין היתומים לסלק מחדש להבע"ח בהקרקע כפי השומא של עכשיו דז"א דמשבח' לה שהוזל הקרקע בין השומא להשע' שנתברר הטעות וצריך הבע"ח להחזיק ויקרקע כפי שהיה שוה בשע' השומא רק להחזיר האונא' וכן משכח' כשנתאנ' הבע"ח שיהי' טובת היתומים לבטל המקח ולא שייך לומר הא בלא"ה שומא הדרא דמשכח' לה כשנתייקר הקרקע או בכיוצא בזה דלא שייך שוב לומר שומא הדרא:
פחות משתות. והנה לענין כדי שירא' לתגר בנתאנ' יותר משתות נראה דלא שייך כאן דאם נתאנו הב"ד שהם המוכרים הא מוכר לעולם חוזר עד שיבא מקח כזה לידו ובב"ד לא שייך זה ואם נתאנ' לוקח לא שייך לומר דאם שהו כדי שירא' לתגר דמחיל כיון שלא הראוהו דהא אדרבא נמכר ע"פ ג' בקיאים ומה הי' לו עוד לעשות הא עשה ע"פ ג' תגרים והן הטעוהו ולא הי' לו שוב לילך להתגר ועוד נרא' לפע"ד דלא שייך דין זה רק כשהחזיק המקח או הבע"ח כפי שומת הב"ד אבל אם אחרים הוסיפו על השומא והבע"ח הוסיף והחזיקו לעצמו לא שייך בו דין אונא' כלל ל"מ בקרקעות כיון שהבע"ח מדעת עצמו הוסיף ולא בהכרח ב"ד דמי ללוקח מדעת עצמו ואפי' במטלטלין כיון שהתגרים שמו אותן דמי לשהה בכדי שירא' דאמרינן דמחיל והמקח קיים אבל אם גם השמאים טעו יכול לבטל המקח כיון שהטעות הי' בשומא יכול לומר סך זה רציתי להוסיף על השומא ולא יותר:
מכרו ע"י שליח. אף דע"כ הי' צריך שומת ג' בקיאים דאפי' אלמנה שמכרה בלא שומא המקח בטל להרב' פוסקים ועוד דהוי טעות כד"מ שמכרו בלא הכרז' וע"ב בשומא מיירי ואפ"ה מכרו בטל דהקנין צריך שיגמר ע"פ ב"ד ולא ע"י שלוחם ואף דודאי אם בעה"ב אומר לשליח מכור בכמה שישומו שלשה או שאומר לו בכמה למכור ונתאנ' דינו בבעה"ב שנתאנ' ולא בשליח שנתאנ' דהא הוא נתאנה בעצמו והשליח לא נתאנ' כלל ולא יכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהשליח לא עיוות כלל וא"כ ה"נ דמי להא ודוחק לומר דמיירי ששלחו שליח למוכרו במקום אחר שלא במקום השומא וכעין שכתבתי לעיל דכל כה"ג הו"ל לפוסקים לפרושי הכא טעמא אחרינא איכא דדוקא כשהמעש' הקנין נתקיים מיד ב"ד מעשיהן קיימי' ולא כשנעש' הקנין ע"י שליח שלהם:
שופט הממונה. נראה דוקא בישראל שהי' חייב לעכו"ם שנתחייב לו בדינא דמלכותא ולכן מכירתו מכיר' כדינא דמלכותא אי נמי בגוונא שכתב הריב"ש שם כאלמנה שמכרה כיון דהדין הוא דאלמנ' מוכרה שלא בב"ד וכשמכר' בדיני עכו"ם לא הוי גזל אבל ישראל שחייב לחבירו והולך המלו' בדיני עכו"ם ומכר קרקע של לוה שלא ברשות ב"ד דהוי כגזלן כיון שעשה שלא ברשות ב"ד המקח בטל דהוי כהכיר בה שאינו שלו ולקחו: