נתיבות המשפט/ביאורים/פב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

הש"ך בכללי מגו תמה מהא דמקשה בכתובות דפ"ב מ"ש האי מגו מהאי מגו ע"ש ומאי קושי' הא דמשארסתני נאנסתי הוי מגו להוציא והא דשדה זו של אביך הוי מגו להחזיק הקרקע שבידו וע"ש מה שתי' בדוחק ולפענ"ד נ' דלק"מ דהא בכתובות דף ע"ו אמרי' גבי המחליף פרה בחמור ותנא תונא כלה ומסיק דכלה בבית אביה ולקידושין וכו'. אלמא כיון דתנא סתם על האב להביא ראי' משמע אפי' נגד הקידושין ואפי' לפי המסקנא שם דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' הריש' דנמצא בבית אבי' על האב להביא ראיה אפי' נגד הקידושין. וכן הוא באה"ע סי' ל"ט א"כ ה"נ גבי משארסתני נאנסתי דנקט ר' יהושע לא מפיה אנו חיים עד שתביא ראיה לדבריה משמע אפי' נגד הקידושין שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות כמו מום ואפי' לפי המסקנא דכל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה מ"מ הכא כיון שלא נמצאו לה בתולים בביאה ראשונה שאחר הנישואין וע"כ בשעת אירוסין נתקלקלו הבתולים הוי כנולד ספק ברשות האב דעליו להביא ראי' אפי' נגד דבר שמוחזק לו ואף שהתוס' כתבו שם בדף ע"ה ד"ה רישא כאן נמצא דמיירי שיכול להיות שנאנס' אחר החופה ע"ש. לא כתבו זה רק לרבא אבל לר"א דמשני שם סיפא מנה לי בידך ולא ס"ל להא דרבא לא צריך לזה, ועוד נראה דאפשר לתרץ קושית התו' בד"ה רישא כאן נמצא הנ"ל אף לרבא די"ל דהטעם בהא דמשארסתני נאנסתי מטעם מגו כדאמר התם בדף י"ב דבברי ושמא אמרי' מגו להוציא וכיון דמיירי ר"י אפי' נגד קידושין ואף דיש לו מגו אלמא דס"ל דאפי' מגו להחזיק לא אמרי' ומקשה שפיר מ"ש האי מגו מהאי מגו, אח"כ מצאתי בתומים במקום אחר שכתב ג"כ תי' לזה כעין זה וז"ל דהש"ס מקשה דהו"ל למינקט מודה ר"י לענין קידושין ולא הי' צריך לזה כי מ"ש הוא נכון (") עוד תמה על הרמב"ן דס"ל דאמרי' מגו להוציא מהא דכתובות דף פ"ז גבי פוחתת כתובה דמקשה שטרא חספא בעלמא הוא ופי' התוס' דהוי מגו להוצי' ג"כ וא"כ הרמב"ן דס"ל דאמרינן מגו להוצי' קשה מסוגי' זו, ולפענ"ד נראה דלק"מ דהא למאן דס"ל דס"ל דאמרי' מגו להוצי' (") ע"ב צ"ל בהאי דב"מ דף ב' דזה אומר כולו שלי וזה אומר חציה שלי דקשה ליהמן במיגו דכולו שלי ועכצ"ל דמגו מממון לממון לא אמרי' עש"ך אות י"ג. והא דרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע ביון דאינו רק להציל מתביעה ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר דבשלמא שם בהא דשטרי זייפא ס"ל להרמב"ן דאמרי' מגו אף להוציא כיון דאין המגו רק על ממון זה משא"כ בפוחתת הרי אין כאן מגו ממ"נ דאם יטעון שהשטר מאלף זהובים אמת רק שפרע המותר הרי תהיה פוגמת ואם תאמר שהשטר אמת ומגיע לה הכל (") הרי מיגו מממון לממון עוד הקשה בתומים על הא דמגו להוציא גוף החפץ ומחזיר הדמים לא אמרי' דזה נלמוד מדברי התוס' בהא דמכיר כליו וספריו ביד אחר שהקשו דלהימן בטוען נגנבו במגו דהשאלתי לאותו פ' ותירצו דמיגו להוציא לא אמרי' אף שמחזיר הדמים וע"ז הקשה בתומים דהא לדידן א"א לומר כלל תי' זה דמגו להוציא דהא קי"ל דבברי ושמא אמרי' מגו להוציא וכאן הלוקח טוען שמא וכו' ע"ש ולפענ"ד לק"מ דהא בכתובות בפ"ד מקשה הש"ס לימא תנן סתמא דלא כר"ג ומשני דלא אמר ר"ג רק בברי ושמא ולא בברי וברי והקש' הרא"ש הא בנתארמל' היורשים טוענין שמא ותי' כיון דאנן טענינן להו הוי כטענת ברי ע"ש אלמא דאף דגבי משארסתני נאנסתי לא ה"ל להבעל למידע מ"מ חשיב טענת שמא ומ"מ גבי יורשים כיון דטענינן להו הוי טענת ברי ומוד' ביה ר"ג (") וא"כ ה"נ גבי לוקח כיון דטענינן ללוקח הוי כברי וברי דלא אמרי' בי' מגו להוציא:

הא דאמרי' מגו להוציא במקום שהשטר מסייע כתבו הפוסקים הטעם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ובתומים כ' הטעם כיון דאיכא חזקת שטר דשטרך בידי מאי בעי הוי כחזקה מסייע. ומה שהקשה על הפוסקים שכתבו הטעם בהא דמשארסתני נאנסתי דאמרי' מגו להוציא משום ברי ושמא הא בלא"ה השטר מסייע ע"ש לא ידענא מאי קשיא ליה דהא כתב הר"ן בסוגיא דפתח פתוח דשטר כתוב' הוי כשטר דאית בי' תנאי שעליו לברר שקיים התנאי וכשמצא פתח פתוח עליו לברר כיון שהוא תנאי לשעבר כמש"ל סי' מ"ו ס"ק כ"נ ולא מהני שטר מסייע רק במקום שהשטר כשר אף אם לא אמר כלל כגון ביתומים וכיוצא:

דין זה מבורר בס"ס נ"ו ובסי' שמ"ח סעיף ז' ובתשו' רדב"ז סי' קל"ד. והא דמבואר בסי' ק"ח סעיף ח' דאין היורש נאמן לומר שהשטר פרוע אף שיש לו מגו דאי בעי הי' נותנו ליד הלוה או שרפו נראה דשם מיירי שהוחזק בב"ד דאין לו עכשיו מגו רק שאם הי' שליש הי' נאמן כיון שהי' לו פעם אחת מגו כמבואר בסי' נ"ו אבל כשאינו שליש אינו נאמן רק כשיש לו עכשיו מגו אבל כשהוחזק בב"ד אינו נאמן וכן משמע שם בסמ"ע ס"ק ך"ט דמיירי בשהוחזק בב"ד שכתב שם וז"ל משא"כ כאן שהוחזק השטר לרבים וכו' אפילו אם נאמר דהרא"ש בתשוב' ס"ל דאפי' במגו א"נ וכמש"ל בסי' נ"ו מ"מ לא קיי"ל כהרא"ש בהא. גם מ"ש בפנים דאינו נאמן לומר שחייב לו במגו מבואר שם בתשובת הרדב"ז אף שכתב ל' אפשר מ"מ מיסתבר כך ועמש"ל בס"ס נ"ו ס"ק י"ח וסי' ק"ח סעיף ג':

הטעם לזה דהרשב"א כ' בתשו' סי' אלף ל"ה הביאו הש"ך בקיצור סי' ס"ו דספיקו של השליש כספיקו של הבעה"ב כיון שהמשליש הימני' עשאו כבע"ד ממש שיהיה ספיקו כספיקו מש"ה אם מי שאין לו מגו לבד השלישו וכיון דהשליש מסופק הוי כמו שהבע"ד מסופק וחבירו שלא השליש טוען ברי הוי כברי ושמא דאמרי' בי' מגו להוציא אבל אם שניהם השלישו בידו הוי כשניהם טוענין שמא לסברת הרשב"א דספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד דידוע כשהוא ביד שליש הוי כשניהם מוחזקין בו כמ"ש התוס' ב"מ ב' ד"ה ויחלוקו וכששניהם מוחזקים לא מהני מיגו דהוי מגו להוציא כמ"ש התו' בד"ה זה אומר חצי' שלי ע"ש:

דין זה מבואר בש"ך. ואם יש לבעל חזקת מרא קמא מגו אמרי' להוציא מקורו מהא דהקשו התוס' בב"ב ל"ה בד"ה ואי דלית ליה בהא דאם אמר לפירות ירדתיו נאמן דיהי' המערער נאמן במגו דלפירות ירדתיו ע"ש אף דהוי להוציא הקרקע אלא ודאי דאם חזקת מרא קמא מסייע להמיגו אמרי' אף להוציא הקרקע:

דין זה מבואר בכנה"ג והיא פשוט:

מקורו מתוס' בב"ק דף ע"ב ד"ה אין לך:

מקור דין זה הוא מתשו' הרא"ש כלל ס"ו סי' ח'. ובתומים הקשה דא"כ אמאי שבועת העדות אינו נוהג בקרובים הא יש תועלת בעדותן לענין מגו כמו שחייב קרבן שבועה בנסכא דר"א ע"ש. ולפענ"ד נראה דמזה ל"ק כלל דהא הר"ן פ' שבועת הדיינים כ' דאפי' אם הימני' קרוב עליו כבי תרי דאין חייב בשבועת העדות כיון דלאו בני עדות הוא מדאו' ולפ"ז כ"ש כאן דהקרוב אינו בכלל עדות כלל ולא מהימן משום עדות ומחזיקין אמירתו לשקר בלאו הודאת בע"ד רק דלא חשיב מגו שאינו רוצה להעיז משא"כ בעד אחד דנסכא דר"א דכל זמן שאינו נשבע נגדו אפי' אם אומר הבע"ד שא"י רחמנא הימני' בשני עדים והוי בכלל שבועת העדות אבן שאר הקושיות שהקש' שם הן תמוהים מאור מהא דלעיל סי' ך"ט דאין החרם חל על הקרובים לפי שאין תועלת בעדותן ולהרא"ש הנ"ל יש תועלת לענין מגו וגם בב"ב פ' חזקת הבתים דקאמר אי דיש עדים ליחזי עדים מאי קאמרי וכו' דלמא מיירי בעדים פסולים וגם דוחק גדול הוא לומר דבכ"מ דקאמר אם יש עדים דמבטל להמגו שיהי' כוונתו בעדים פסולים. לזה נראה דגוונא דהרא"ש מיירי שחתמו בשטר וקרובים דפסולי לאו מטעם דלא הימני' רק דגזירת הכ' הוא במבואר בב"ב פרק ג"פ וכיון שחתמו בשטר ודאי דעידי השטר מפקי לקלא ושפיר דימ' אותו הרא"ש בתשו' למגו במקום קלא ע"ש ודוקא שטוען שהשטר בטיל מעיקרא כגון בעובדא דמיירי התם בתשו' שטען שהחוב נעשה מחמת שחוק אבל ודאי פרעתי יכול לטעון דאין חושש להניח שטר כזה והא דלא הימני' הרא"ש מטעם מגו דפרעתי הוא מטעם שהי' ע"א כבר דמיירי באופן שלא נתבטל עד הכשר עסמ"ע סי' מ"ה ס"ק ל"ד ובט"ז סי' ל"ו ס"ק א' ולשיטת הרמב"ם בסי' נ"א דא"י לטעון פרעתי בשטר בע"א אבל בעדים קרובים שהעידו בע"פ אמרי' נגדם מגו וכן בעדים פסולים שנעשו פסולים בב"ד דכל מעשה ב"ד קלא אית לי' דלא הימני' לאינשי אפי' חתמו בשטר אמרי' מגו דלאו בני אשוי' קלא נינהו דלא מהימני להו אינשי. ומ"ש ראיה בתומים ממשנה דעדיות פ"ח מתינוקת שהרהינ' באשקלון שאמרו חכמים אם אתם מאמינים שהרהינ' תאמינו שלא נטמא' שפי' הראב"ד דמיירי בעדים פסולים דקשה האיך יכולים עדים פסולים להעיר וע"כ דמיירי ג"כ שאמרת שהרהינ' וטהור' אני דלא מהימני' במגו במקום עדים פסולים ע"ש. ולפענ"ד נראה לתרץ דשם ודאי דהרהינ' באשקלון לפני הרבה עדים וכיון דהפסולים אמרו שהרהינ' לפני עדים כשרים הוי קלא דקמי נישואין שאסורה כמבואר באה"ע רק כיון שהם אמרו שלא נטמאה הוי כקול ושוברו בצדו ואף דבשבויה אף דקלא קמי נישואין אינו אוסר בשבוי' הקילו כמבואר בכתובות ובאה"ע מ"מ הרהינ' חמור משבוי' כמבואר בכתובות:

מבואר בדברי הרא"ש פ' הכותב פ"ח דא"נ פרוע במגו דמחלה וז"ל דאפי' להמפורשים דא"צ לשלם מ"מ לאו כ"ע דיני גמירי וכו'. והש"ך בסי' ס"ו חולק ע"ז וכן עיקר דאל"כ בטלת כל המינות שבש"ס ולפענ"ד נראה דאף הרא"ש מודה בזה ושאני התם דאין זה מגו לטענה מעליותא דאם תמחול לגריעותא היא לדיד' דלמה לה להכניס עצמה במחלוקת הפוסקים לענין חיוב תשלומין וגם כיון שאמירת הפרוע אינה לצורך עצמה רק כמעיד לבעל ואין לך נוגע גדול מזה שירא למחול משום מחלוקת הפוסקים של חיוב תשלומין אבל שאר מגו לטענ' מעליותא אמרי' בכל אדם וכדעת הש"ך:

דין זה מבואר בתוס' בכתובות וב"ב ל"ג ובכמה דוכתי וגם הוא פשוט מסברא כיון דבטענה שהוא טוען עכשיו רוצה לגבות יותר ממה שהי' יכול לגבות בטענה שהי' יכול לטעון לאו מגו הוא והא שכ' הש"ך בשם ריא"ז גבי זה בני דנאמן משום דבירו לגרש' ואף אילו גרש' לא הי' מתיר' לכהן אף באמיר' זו מתיר' לכהן משמע דס"ל דאמרי' מגו לחצי טענה זה אינו דשאני התם דהא כתב הרא"ש בגיטין מ"ד באיסורין דנאמן לומר נטמאו טהרותיך משום דבידו לטמאותן כתב דזה לאו מטעם מגו הוא דאי טמאינהו בעי שלומי כו' אלא כיון דבידו הוי כבעליו עכ"ל הרא"ש וזהו נ"כ כסברת הש"נ וכן בבעל שאמר גרשתי למפרע נאמן מטעם דבידו ע"כ ג"כ לאו מטעם מגו הוא דהא איכא למ"ד אפי' אמר גרשתי למפרע נאמן מכאן ולהבא אף שרוצ' לפוטרו ממזונות דלמפרע וליכא מגו. ועוד דאם יגרשנ' תוציא גיטה ותגב' כתובת' משא"כ כשאומר גרשתי' ואין גיט' בידה יכול לומר פרעתי אלא ודאי דנאמן כשהוא בידו מטעם דהוי בבעליו כמ"ש הרא"ש לענין איסורין כיון דלאו מטעם מגו מהימן רק מטעם בעלים כמ"ש הרא"ש לענין איסורין מש"ה על מה שהוא בידו דהיינו לישראל מהימן לו' זה בני כיון דנגד ישראל בידו הוא הוי נגדו כבעלים משא"כ נגד כהן דאינו בידו להתיר' לו אינו נגדו כבעלים ואינו נאמן. נידון השני שכתבתי בפנים לומד בתומים מדברי הרשב"ם שהבאתי בפנים:

דין אם הקול סותר לטענה לומ' בתומים מסי' ק"ן סעיף ה' דנאמן לקוח בהחזיק ג' שנים אף דאיכא קלא ע"ש. ותמוה לי דשם כיון דהחזיק ג' שנים לקוח טענה מעליותא הוא אף בלא מגו אבל בטענ' שא"נ בלא מגו אפשר דלא מהני להכחיש קול רק שהביא שם ראי' מב"ב קל"ה דאפי' לענין יבום מותרת ולא חיישי' לקול רק בא"א משום חומרא דא"א אמר התם דחייש לה משמע דהוא רק משום חומרא דא"א ובממון להחזיק נראה דאמרי' מגו להכחיש הקול:

הש"ך בס"ק ך"ב הקש' בהחזרתי במנו דנאנסו ולפמ"ש בפנים לא קשה:

הוא מדברי התוספות בכתובות ומדברי הנ"י פרק ח"ה גבי שתי כיתי עדים המכחישות ומה שתמ' בתומים בשלש' עדים יישבתי בפנים וגם קושיא הראשונ' לק"מ לפמ"ש. והנה מה שתמ' בתומים על מהר"י מינץ שהוכיח דין זה מדברי התוס' שהקשו במודעא הי' דברינו דא"נ הא יש להם מגו דמזויף וכו' והקש' מהר"י מינץ הא מגו בשנים לא אמרי' וע"ז תמה בתומים הא מגו דשתקי אמרי', וגם תמה בתומים על התוס' דמה הקשו דלהימני' במגו דשתקי דלמא מיירי בהוחזק שלשה שנים ובא בשטר זה וא"כ הן שאמרו מודעא חזקתו בטיל' דחזק' מכח שטר וה"ל חזקה שאין עמו טענה משא"כ אם ישתקו והוי כשטר שאינו מקויים א"כ הלה דמוחזק ג' שנים נאמן דשטר מעליא הוא במגו דאי בעי שתק משטר רק סתם החזקתי ג' שנים ולא הוי מגו להוציא דלהחזיק קרקע אמרינן מגו. ולפענ"ד לק"מ דאין כוונת התוספות מגו דאי בעי שתקו לגמרי רק מגו דאי בעי שתקו מהא שאמרו כת"י זה רק היו אומרים סתם מורעה הי' דברינו דאז אין לו מגו לו' שטרא מעליא במגו דאי בעי כבוש לשטר' והי' אומר סתם לקוח והחזקתי ג' שנים דאם הי' כובש להשטר ודאי דנאמנים לו' מודעא ואונס דדוקא בעדים החתומים על השטר פליגי אי מהימנ' דהוי כחוזרין ומגידין אבל עדים בעלמ' ודאי נאמנים על מודעא ואונס אפי' אם יראה השטר כשאינו מקויים נאמנים כמו עדים אחרים דלא היו חוזרים ומגידים כיון שהוא אינו מקויים, גם מה שהקש' דמאי מגו הוא דלמא אינם רוצים להפסידו דמי המקח ואם ישתקו ויבטלו השטר אף דמי זבינא יפסיד לק"מ לפ"ז דהמגו הוא שישתקו מהקיום ויאמרו בע"פ שיודעין מהמכיר' ומדמי זבינא ומהאונס ומהמודע' כנ"ל דאז לא יפסיד דמי הזבינא. ולפ"ז גם דברי הר"י מינץ א"ש כיון דלא דמי לשאר מגו דשתקי כיון דע"כ צ"ל עדות שידעו מהמכיר' ומודעא כדי שלא להפסידו דמי זבינא שוב הוי מגו דבי תרי דאולי לא יסכימו על שקר אחד ואולי חושב שהב' לא יאמר שיודע מהמכיר' ויפסיד דמי הזבינא ולכך אמרו כת"י הוא זה ולא הוי מגו ומזה הוכיח דינו דבמקום שאף אם לא יסכים השני יועיל עדותו כמו שמועיל העדות שיאמר עכשיו אמרי' מגו וכמ"ש בפנים ומשה"נ כיון שחושב שהב' אומר זה כת"י א"כ אף אם יאמר אין זה כת"י רק שיודע מהמכיר' וממודעא ג"כ יתחייב להחזיר דמי המכיר':

דין הא' הוא מתשובת מהר"מ אדרבי ודין השני הוא מתוס' בכמה דוכתי:

דין זה הוא פשוט בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים ובתומים רצה לחדש דבמגו דאי בעי שתקו אפילו אמר בדדמי אמרי' ע"ש ולא שמיע לן:

דין זה נובע ממהר"ש בספר הכריתות ובתומים הקשה מהא דתנאי ומודעא דנאמנים במגו דשתקו ולא אמרי' דלמא אין רצונם להפסידן לגמרי ולפענ"ד לק"מ דהא התוס' בכתובות בסוגיא דהעדים שאמרו בר"ה הרי אלו נאמנים הקשו דהא מגו במקום עדים הוא ותירצו כיון שהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום כו' אלמא דאפילו דלא אמרי' ליה בעלמא מ"מ לענין קיום אמרינן ונאמנים משום דלא חשיב כלל קיום בכה"ג והכא נמי י"ל כן לענין מגו כזו כנ"ל:

כן הוא מפורש בפוסקים ובתומים. ודין השני הוא בכנה"ג וגם בתומים הסכים עמו:

כן הוא בש"ך ושאר אחרונים ואף שבתומים מחלק בין אם המגו הוא לכפור יותר ממה שהוא כופר בטענה של עכשיו דאז לא אמרי' מגו דהעזה אבל אם הכפירות הן שוות רק שהוא מעיז בטענה זו שהיה יכול לטעון ודרך אחריו בספר קצה"ח מ"מ מוכח בכמה דוכתי דלעולם אמרי' מגו דהעזה לאפטורי ממון אפילו אם הכפיר' יעלה יותר בטענ' שהי' יכול לטעון:

כן מבואר בפוסקים דעיקר הטעם דלא אמרי' מגו במקום ע"א דהוי משואיל"מ ולא אמרי' משואיל"מ רק בש"דא ולא בש"דר רק בשבועת המשנה יש מחלוקת בסי' נ"ח ע"ש וכן אם ע"א מכחיש הטענה שטוען לא אמרי' מיגו לאפטורי משבוע' כמ"ש הר"ן בפרק שבועת הדיינים:

בתומים הקש'. דבי"ד סי' ק"ס בש"ד ס"ק כ"ח פסק דנאמן דלא קיבל מעות יתומים רק למחצ' אף שהוא היפך המנהג. ואפשר ליישב דדעת הש"ך לחלק כעין החילוק שמחלק בש"ס רפ"ב דכתובות לר' יהושע דאמר התם הרי השור שחוט לפניך הכא אין השור שחוט לפניך וכתבו התוס' דאפי' בהלה תבעו מ"מ כיון דהרי אין לה בתולים וא"כ א"י לומר בתול' אני וכו' הכא אין שור שחוט לפניך ונאמן במגו דאי בעי אמר לא הי' של אביך מעולם א"כ ה"נ יש לחלק כן דבסי' ש"ל גבי שכיר ע"כ עשה הפועל מלאכ' בתוך שדהו רק הספק אם בשכיר יום או באריסות למחצה או לשליש או לרביע משום הכי לא הוי מגו משא"כ ביו"ד דסי' ק"ס שיכול לומר לא קבלתי אצלך מאומ' והוי כאין שור שחוט לפניך:

מה שמבואר בזה לענין עדים מבואר בכתובות דף כ"ב ולעיל בסי' מ"ו והדין דגבי לוה מבואר בסי' פ"ב והדין דגבי מלוה מבואו בכתובות כ"ב גבי האומר שטר אמנ' היא זה דמוקי לה באומר מלוה ובחב לאחריני מקש' התוס' והרא"ש דלהימן במגו דמחיל אלמא דהמלו' נאמן במגו:

מקור דין זה היא ריש כריתות: כה) כו) כז) יתבאר כל אחד במקומו:

בתומים תמה על הך דיעה דס"ל מגו לאפטורי משבוע' לא אמרי' מהא דרב' דאומר מפני מה אמר' תורה מוד' במקצת ישבע. ופי' התוס' דלהימן במגו דאי בעי כפר הכל וכן אמר התם דבבנו דמעיז ומעיז דמהימן במגו אף דהוי לאפטורי משבוע', ולענ"ד נרא' דלק"מ דהא דמגו לאפטורי משבוע' לא אמרי' היינו דוקא במקום שאין השבוע' זו מחייבו ממון כשאינו יכול לישבע רק שבוע' בעלמ' המוטל עליו מחשש הוראת היתר כגון בשבועת שותפין אז לא מהני מגו לאפטורי משבוע' אבל במקום שהשבוע' מחייבו ממון כשאינו יכול לישבע כגון במוד' במקצת דכשהוא חשוד או שאמר אינו יודע חייב לשלם אלמא דרחמנ' הימני' לתובע כל זמן שאינו נשבע ואפשר דהוא מטעם כיון דלהתובע איכא חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו ולהנתבע ליכא חזק' דאין אדם מעיז, ויהי' הטעם איך שיהי' מ"מ חזינן כיון דרחמנא הימני' לתובע כל זמן שאין הנתבע נשבע וכיון דעיקר החיוב שחייבי' רחמנא היא ממון הוי המגו לאפטורי מממון וממילא פטור אף משבוע' מק"ו דמה במקום דלא הימני' רחמנא לנתבע כלל אף בשבוע' וכשיש לו מגו מהימן בלא שבוע' מכ"ש במקום דרחמנא אלים לכח הנתבע להאמינו בשבוע' מכ"ש כשיש לו מגו שיהא מהימן בלא שבוע' והא דבשבועות שומרים כתב ר"י הלוי הטעם דאף כשיש לו מגו לא מהני לפוטרו בלא שבועה מטעם דהוי מגו לאפטורי משבוע' נראה דס"ל כהרמב"ם מבואר לקמן סי' צ"ב סעיף ה' דהי' בחשוד שומר פטור השומר וכן כשטוען השומר איני יודע לא נתחייב מטעם דהוי משואיל"מ רק מטעם דהוי כאומר א"י אם פרעתיך כמבואר בסימן רצ"א והטעם נ"ל בהאי דס"ל כדעת הנ"י שכתב בסוגיא דשאלה חצי יום בב"מ דהא דחייבי' רחמנא שבוע' לשומר בטוען נאנסו ולא בכופר הכל משום דבשטוען נאנסו חשרי' רחמנא לאמר בדדמי והטיל רחמנא שבוע' עליו כדי לדקדק אבל ודאי אם הי' אומר בברי ולא הי' חשש בדדמי ליכא חיוב ממון דלא גרע מכופר והנתבע טוען ברי ומש"ה לא מהני מיגו לאפטורי משבוע' שהוטל עליו רחמנא כדי לדקדק ועוד דבמקום דאיכא למימר בדדמי לא מהני מגו וכן בשבועת שותפים דחייבי' חז"ל שבועה מטעם דמורה היתר ולפי הוראת היתר שלו חושב שאומר אמת לא מהני מגו לאפטורי משבוע' דמחמת השבוע' יפרוש ולא יורה היתר לעצמו. וכן כשהשבוע הוא ליטול כיון דלא מהני המגו נגד הממון שהוא להוציא ומגו לאפטורי משבוע' ג"כ לא אמרינן ממילא חייב השבועה שהוא ליטול.

דין זה מבואר בסי' ע"ב סעיף י"ח בהג"ה ובסי' ע"ב ועיין מ"ש שם בביאורים:

דין זה הוא מתוספות ב"מ דף צ"ח עיין שם:

מגו מגברא לגברא היינו דוקא לענין שיהיו נאמנים להעיד עדות שלא יהיו נוגעים כמו בסי' קכ"א לענין שליח נעשה עד אבל בתובע ונתבע שיש להם מגו מגברא לגברא לא אמרינן ונתבאר בסי' צ"ו ע"ש: