נתיבות המשפט/ביאורים/מ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הוו עלי עדים עסמ"ע וש"ך דהרבה פוסקים חולקים בהנך תרתי דהיינו בא"ע וחייב אני לך מנה בשטר וס"ל דלא מצי להתחייב כ"א בשטר גמור או בכת"י ונראה דדוקא כשגילה בהדיא בלשונו שאינו הודא' שחייב לו מכבר רק שמתחייב עצמו מעכשיו אבל כשאמר בסתם א"ע שאני חייב לפלוני מנה לא מיבעיא אם זה טוען שבאמת הוא חייב לו מכבר לא יכול הלה לחזור בו ולומר לא הייתי חייב לך כלל רק שרציתי להתחייב לך בלשון זה ועכשיו אני חוזר בי לא מהימן דבסתם אמרינן דהודא' הוא וכ"כ הר"ן ר"פ הנושא בהדיא וז"ל במי שבא עכשיו להתחייב וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה ומסרו לו בפני עדים וגלי בהדיא דלאו הודא' הוא וכו' אלמא דמסתמא אמרינן דהודאה הוא. ולפ"ז אפי' מודה או שנתברר בעדים דלא היה חייב לו מקודם מ"מ חייב כיון דבסתם אמרינן דהודאה הוא ובאודיתא כ"ע מודים דיכול להקנות כדמוכח בב"ב דף קמ"ט גבי איסור גיורא וש"מ שהודה. וכ"כ הנ"י פ' מי שמת גבי איסור גיורא בהדיא דאפי' ידוע שאינו חייב מהני כשאמר בלשון הודא'. להא שכתב הש"ך סק"א דאם מודה שאינו חייב דפטור היינו שמודה ג"כ שהודאתו בטעות היה אבל בסתם אמרינן שרצ' לחייב עצמו באודיתא וחייב לכ"ע דבאודיתא לכ"ע יכול להקנות וכ"כ התומים בהדיא. ובתומים הקשה על רש"י שפי' שאין אדם יכול לחייב עצמו אפי' בשטר גמור מהא שפי' רש"י בב"מ י"ג בשטר אקנייתא שהוא בין ילוה בין לא ילוה אלמא דיכול לחייב עצמו ע"ש. ולפענ"ד לק"מ לפי מש"ל בסי' ל"ט סקי"ד דהכונה בהא שכתב רש"י בין ילוה בין לא ילוה דהיינו שמשעבד נכסים מיד והמלוה נתחייב להלות לו והלואת המעות הן מלוה על פה על המלוה. ולפ"ז אין הלוה משעבד עצמו בחנם רק בעד החוב שנתחייב לו המלו' ליתן ההלואה שהבטיח לו ובזה מודה רש"י שיכול לשעבד נכסיו בשטר. דמיחשב כחליפין דחליפי השיעבוד נתחייב המלוה להלות לו משא"כ כשמחייב עצמו בחנם סבר רש"י דאין יכול לחייב עצמו בשטר גם מ"ש התומים דלהרא"ש בפ' גט פשוט שכתב דלר' אליעזר דס"ל עידי מסירה כרתי ומהני עדי חתימ' מטעם דאמרינן שבודאי היה שם ע"ח ממילא נם כתב ידו לא מהני לחייב עצמו בלא עידי מסירה דכתב ידו לא עדיף מעידי חתימה וכו'. לפענ"ד לא נראה כן דודאי הרא"ש לא יחלוק על התוס' שכתבו בגיטין דף ב' בד"ה דקיי"ל ובדף י' בד"ה חספא דבממון אף דליכא עידי מסירה מהני מטעם הודאת בעל דין. ונרא' דהרא"ש לא כתב זה רק לענין משעבדי דלא מהני הודאת בע"ד מטעם דחב לאחריני דהא בקידושין אמרי' דמה"ט לא מהני הודאת בע"ד משום דחב לאחריני כמבואר בקידושין דף ס"ה ע"ב וממון דחב לאחריני דמי לקידושין. ושפיר כתב הרא"ש דלא מהני בלא ע"מ אבל שטר שאינו מועיל רק נגד הבע"ד כגון לחייב עצמו בשטר או בשטר מתנה מודה הרא"ש דמהני בע"ח בלא ע"מ מטעם דהודאת בע"ד חשוב כע"מ וכמ"ש התוס' ובאמת במקום שמגיע מזה חוב לאחריני כגון בשטר שעיקר השטר הוא בא לשעבד נכסין כשימכרו רמיני' אפילו מגלימא דעל כתפו ואפי' בלא שטר וה"ז נכתב רק נגד לחוב לאחריני צריך ע"מ דוקא ובס' קצה"ח כ' דאודית' אף דהוי קנין מ"מ לא מהני בלא עדים וכ' זה מסברא ולא ידעתי היאך מיל' לבו לחלוק מסברא על התו' והתו' שהביא בעצמו שכתבו דמהני כשמוד' בהודאה גמורה אפי' בלא עדים וכ"כ התומים בכמה דוכתי בפשיטות וכן נראה' דבכ"מ דאתם עידי מהני הודא' גמורה ג"כ מהני דבמקום דחשיב הודא' נגד טענת השטאה חשוב ג"כ קנין:
שאני חייב עש"ך סק"ד שכ' דכל שנתחייב על תנאי דמי לערב ולא מהני רק בקנין וכו' זהו לדעת הרמב"ם דס"ל בערב אפי' שטר לא מהני רק קנין אבל להחולקים שם ס"ל דערב דמי לשאר מתחייב עצמו וכמו שיכולין לחייב עצמו בשטר בלא תנאי כמו כן כשנתחייב עצמו בתנאי או ערב מתחייב ג"כ והנה כל המפרשים תמהו אהרמב"ם שפסק לחלק בין ערב ובין שאר מתחייב וגם כתב דבערב אחר חיתום שטרות דבעי קנין וכ"כ הנ"י דמתניתין דערב אחר חיתום שטרות מיירי בקנין. ולפ"ז תמוה הסוגיא דר"פ הנושא בכתובות דאמר אפלוגתא דר"ל ור"י לימא כתנאי ומייתי מתניתין דערב היוצא אחד חיתום שטרות ואמר דר"י ס"ל כר' ישמעאל ור"ל ס"ל כב"נ. ולפי הנ"ל תמוה דר"ל מצי סבר גם כר"י והא דמתחייב בערב הוא משום דמיירי בקנין ור"י מצי סבר כב"נ והא דפטר ב"נ דערב הוא מטעם אסמכתא דהא אפי' בקנין פוטר ב"נ עיין שם שדחקו עצמם מאוד. ולפעד"נ דאף דדעת הרמב"ם והנ"י בסוף ב"ב דמיירי מתני' דערב היוצא אחר חיתום בקנין מ"מ ע"כ לא מיירי דאיכא עדים שקנו מידו דא"כ למה ליה למינקט היוצא אחר חיתום הא בלא"ה איכא עדים אלא ע"כ דגם הא שהיה בקנין כתב אחר חיתום דהיינו שכתב אחר חיתום שמודה שנעש' ערב בק"ס ופליגי בתרתי כעין שכ' התו' לשיטתם שם ע"ש דר"י סובר דמהני קנין אחר מתן מעות וגם הודאה שלו מה שמודה בכת"י אחר חיתום בלא עדים שנעשה ערב בקנין מהני הודאתו דאלימא מילתא דשטרא דלהרמב"ם מועיל לענין חיוב שטר גרוע כמו לענין הודא' ובן ננס פליג בתרתי וסובר דפטור משני טעמים דערב לאחר מתן מעות לא מהני קנין ואפי' אם ת"ל דמהני קנין מ"מ הודאה דלאחר חיתום לא מהני וכן פי' התו' בד"ה אליבא דבן ננס אליבא דר' ישמעאל דמחייב משני טעמים ע"ש ומוכח דפליג בהודאה דאלת"ה רק שסובר דלא מהני קנין היה לו לב"נ לומר רבותא גדולה מזו דאפי' קודם חיתום לא מהני א"ו דמש"ה נקט גם ב"נ מחלוק' שלו לאחר חיתום לאשמעינן פלוגת' השני' דפליג ג"כ לענין הודא' ובהודאה לאחר חיתום לאו כלום הוא אפי' את"ל דמהני קנין ומ"מ בהודא' דלאחר חיתום דהיינו שמודה שנעש' ערב בשעת מתן מעות דלאו כלום הוא לב"נ ובנידון דפליגי ג"כ לענין הודא' אי אמרינן אלימא מילתא דשטרי ממילא מוכח ג"כ דפליגי אי אמרינן אלימא מילתא דשטרי לענין אי יכול לחייב עצמו בשטר כזה דלענין חיוב ולענין הודא' שוה כמ"ש התו' והפוסקים דבשטר דמועיל לענין הודא' מועיל ג"כ לענין חיוב והשתא א"ש מה שתלה הש"ס מחלוקת דר"י ור"ל בפלוגתא דר"י וב"נ כן נלפענ"ד ליישב דברי הרמב"ם שלא יהיו מוקשין כל כך: