נידה ד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה הכא נמי נימא עורב אתא ושדא אדם דבכונה אמרינן עורב דשלא בכונה לא אמרינן מכדי האי ככר ספק טומאה ברה"י הוא וכל ספק טומאה ברה"י ספקה טמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל וכל דבר שאין בו דעת לישאל בין ברה"ר בין ברשות היחיד ספקו טהור ואב"א הכא בטומאה דרבנן דיקא נמי דקתני מדף כדכתיב (ויקרא כו, לו) עלה נדף:
וחכ"א לא כדברי זה כו':
ת"ר וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה לא כדברי שמאי שלא עשה סייג לדבריו ולא כדברי הלל שהפריז על מדותיו אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה כיצד בדקה עצמה באחד בשבת ומצאת טהורה וישבה שני ושלישי ולא בדקה ולרביעי בדקה ומצאה טמאה אין אומרים תטמא מפקידה לפקידה אלא מעת לעת ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת כיצד בדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת טהורה וישבה לה שניה ושלישית ולא בדקה ולרביעית בדקה ומצאה טמאה אין אומרים תטמא מעת לעת אלא מפקידה לפקידה פשיטא כיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת טהורה לא מטמינן לה מעת לעת איידי דתנא מעל"ע ממעטת על יד מפקידה לפקידה תנא נמי מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת אמר רבה מאי טעמייהו דרבנן אשה מרגשת בעצמה א"ל אביי אם כן תהא דיה שעתה ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי אלא מאי טעמייהו דרבנן כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל חכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית שחרית להכשיר טהרות של לילה וערבית להכשיר טהרות של יום וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה מאי עונה עונה יתירה א"ל רב פפא לרבא והא זימנין משכחת לה ג' עונות במעת לעת השוו חכמים מדותיהן שלא תחלוק במעת לעת איבעית אימא שלא יהא חוטא נשכר מאי בינייהו איכא בינייהו דאתניסה ולא בדקה:
כל אשה שיש לה וסת [וכו']:
לימא מתני' ר' דוסא היא ולא רבנן דתניא ר"א אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקנה ר' דוסא אומר כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה אפילו תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' דוסא אלא שלא בשעת וסתה אבל בשעת וסתה מודו ליה ומתניתין בשעת וסתה ודברי הכל מכלל דר' דוסא אפילו שלא בשעת וסתה אמר מאן תנא להא דת"ר אשה שיש לה וסת כתמה טמא למפרע שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמאה מעת לעת נימא רבנן היא ולא רבי דוסא אפילו תימא רבי דוסא ע"כ לא פליג רבי דוסא עלייהו דרבנן אלא בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה מודי להו ומתניתין בשעת וסתה ור' דוסא היא
רש"י
[עריכה]שאני אומר כו' - אבל בקופה הא נמצא שרץ לתוכה ושעת מציאתה טמאה היא:
עורב אייתי ושדא - לאחר שטלטל הקופה לזוית אחרת ובזוית הראשונה לא היה:
מכדי האי ככר ספק טומאה הוא - ספק נגע ספק לא נגע אבל אקופה לא פריך דהא לא איתחזיק טומאה בזוית של בית הראשון וכי היכי דפריך אככר מצי למיפרך אמחט ואמטלית ולשנויי כדמשני:
שאין בו דעת לישאל - אם נגע אם לא נגע:
ספקו טהור - דהא קיימא לן ספקו טמא ברה"י משום דגמרינן מסוטה שסוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו:
בטומאה דרבנן - כגון הנך מעלות דחומר בקדש (חגיגה כ:) בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה (שם יח:) ומש"ה אפילו ברה"י ספקו טהור:
עלה נדף - דבר הקל ה"נ טומאה קלה אית דאמרי מדף עליונו של זב ושבוש הוא דעליונו של זב מטמא ככר מן התורה בפרק בנות כותים (לקמן דף לב:) נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה לומר לך דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ומעיקרא כי אותביניה הכי הוה ס"ד דעליונו של זב הוא:
שהפריז - שהגדיל והרחיב מדתו שטמאה למפרע מפקידה לפקידה:
איידי דתנא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה - דאיצטריך למיתניה דלא תימא עם סילוק ידיה ראתה באחד בשבת תנא נמי כו':
מאי טעמא דרבנן - מאי האי שיעורא דמעת לעת דבשלמא מפקידה לפקידה דהלל ניחא דשמא עם סילוק ידיה ראתה אלא מעת לעת מאי שיעורא הוא:
אשה מרגשת בעצמה - ואם איתא דעם סילוק ידיה ראתה הות מרגשת:
אם כן - דאשה מרגשת:
תהא דיה שעתה - ואפילו מעת לעת אמאי מטמא למפרע:
חכמים תקנו להן וכו' - מתני' היא (לקמן יא.) פעמים היא צריכה להיות בודקת כו':
שחרית - להכשיר טהרות של לילה להוציא מכלל ספק טומאה שאם תמצא טהורה תדע שלא ראתה בלילה ולכשתמצא ערבית טמאה יצאו אלו מספק:
וזו - שבדקה עכשיו ומצאה טמאה והרי ימים רבים שלא בדקה:
הפסידה עונה - כל טהרות שנתעסקה בהן בעונה הזאת הפסידוה:
מאי עונה - הרי שתי עונות הן היום והלילה דהיינו מעת לעת כגון אם מצאה ערבית טמאה הפסידוה כל טהרות של יום ושל אמש:
ומשני עונה יתירה - הפסידוה משום קנס שהרי הפסידוה טהרות של אמש משום קנס אבל טהרות של יום לאו קנס הוא דאי נמי בדקה שחרית ומצאתה טהורה וערבית ומצאתה טמאה הפסידה טהרות של יום דהיינו מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת:
ג' עונות - כגון אם לא בדקה ימים רבים ובדקה בצהרים דמטמאין לה מעת לעת דהוה להו ג' עונות היום אמש ואתמול למפרע עד צהרים והשתא קנסינן לה שתי עונות ורבנן חדא הוא דקנסו ותו לא:
ומשני חכמים השוו מדותיהם - שלא תחלוק במעת לעת זמן קבוע וחלוט נתנו לה למפרע ואפילו עשתה אותו זמן מג' עונות כגון שבדקה בצהרים ולא בדקה שחרית ואמש לא רצו לגרוע ולמעט זמנה הקבוע לה אלא פסקו דבריהם שלא תתן דברים לשיעורין:
אב"א - להכי מטמינן לה מצהרים דאתמול דאי אמרת לא נקנס אלא עונה יתירה נמצא חוטא נשכר דאילו זו שלא בדקה עצמה ימים רבים ובדקה לה היום שחרית היתה נקנסת מעת לעת שלם ומפני שאיחרה עד הצהרים והוסיפה לחטוא לא תפסיד אלא לילה וחצי יום:
דאיתניסה - שנאנסה שחרית ולא בדקה ללישנא דחוטא נשכר ליכא דהא נאנסה ללישנא דלא תחלוק איכא:
ד' נשים דיין שעתן - מפני שדמיהן מסולקים ואין דם מצוי בהן:
בתולה - בתולת דמים שלא ראתה דם מימיה ואפילו היא נשואה קרי לה בתולה והכי מפרש במתני' וכולה מפרש במתני':
רבי דוסא אומר כו' - ופליגי רבנן בעלמא עליה:
אלא שלא בשעת וסתה - דכיון דראתה שלא בזמנה איכא למיחש דלמא מקמי הכי הוה דהא ליכא למימר אורח בזמנו בא:
כתמה טמא למפרע - עד שעת הכבוס אף על גב דבראייתה דיה שעתה מטמאינן כתמה למפרע דהא אשכחינן בראייה טומאה למפרע שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע:
לימא רבנן היא - דאמרי שלא בשעת וסתה מטמאה למפרע:
תוספות
[עריכה]ואיבעית אימא בטומאה דרבנן. לא בא לתרץ דאפילו אי הוי דבר שיש בו דעת לישאל דאתי שפיר דמה לו לתרץ זה כיון דאמת הוא דככר ומדף אין בהם דעת לישאל אלא מתרץ אפי' אין לתלות באדם טהור כמו בנפילה לפי שהנפילה קרובה לודאי כמו שסובר המקשה אתי שפיר דאיירי בטומאה דרבנן ואיירי בבגדי עם הארץ לפרושים ורש"י דפי' בבגדי פרושים דהוי מדרס לאוכלי תרומה נראה שסובר שעתה בא לתרץ אפי' בשיש בו דעת לישאל ולכך לא רצה לפרש בבגדי ע"ה לפרושים משום דהתם לא היינו מקילין כדאמרינן בשבת פ"ק (דף טו:) דעל ו' ספיקות שורפין את התרומה וחשיב בגדי ע"ה דעל ודאי מגען שורפין ועל ספק מגען תולין (וחשיב בגדי ע"ה):
כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. תימה למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים ה"ל למיתני מיד כיצד דיה שעתה וי"ל דקמ"ל אע"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים כדאמר בגמרא אע"ג דתנן לקמן (דף יא.) אע"ג שאמרו דיה שעתה צריכה בודקת הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה היא למעט מעת לעת דהוי חדוש כדאמרי' בגמרא ודלקמן היינו בד' נשים דדיין שעתן והא דמשמע הכא דאפי' אותן דדיין שעתן צריכין בדיקה ובשילהי בנות כותים (לקמן דף לח:) תנן דכל י"א שבין נדה לנדה הרי היא בחזקת טהרה ומפרש בגמרא דאינה צריכה בדיקה ואפ"ה קאמר התם דמטמא מעל"ע בע"ה אפרש לשם:
ראשונים נוספים
שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה. איכא למידק וליחוש נמי לאדם טמא כדאמרינן בפסחים פ"ק קרדום שאבד בבית או שהניחו בזויות זו ונמצא בזויות אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו וכ"ש הכא דאיכא למיתלי בתרתי לריעותא באדם טמא ונפלה על גבי מדף. ובפ"ק דשחיטת חולין נמי אמרינן צלוחי' שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכסה.
ויש מתרצים דכיון דאיכא טומאת מדף תחתיה נראין הדברים שאין אדם נוטלה מלמעלה והניחה למטה אלא כדי שלא תפול ותטמא עשה כן ואלמלא שהוא טהור איך הוא מטמא בידים, ואין זה לשון מחוור.
אבל ר"ת ז"ל פירש בספר הישר דהתם כלים נינהו וספק כלים הנמצאים טמאים כדאמרינן בפ"ק דשבת על ששה ספקות שורפין את התרומה על ספק כלים הנמצאים דשוינהו רבנן לרובא דעלמא טמאים לגבי כלים הנמצאים אבל ספק אוכלים לא קא חשיב אלמא לא גזרו בהו והוו להו רובא דעלמא טהורים לגבייהו הילכך ליכא למיחש גבי מדף אלא לאדם טהור ולנפילה והוה לו ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לישאל וספיקו טהור.
ואיני יודע למה גזרו על כלים ולא גזרו על אוכלים הנמצאים שאם נאמר מפני שחששו לפסידתן מפני שאין להם טהרה במקוה אף כלי חרס כגון צלוחית דחולין אין להם טהרה במקוה, ושמא שכלים נמצאים בדרך נפילה ובכל מקום ואין אוכלים נמצאים בדרכים לפי שהן נמאסין מ"ה גזרו על הכלים הנופלים אפילו בבית כל שלא ידענו דרך הנחתו וטימאוה אבל אוכלין שאין מצויין אלא בבית ורוב מציאה דבית דרך הנחה היא ובטהורין הוי לא גזרו עליהם שאלו פירות הנמצאין בשוק דרך נפילה לא הוצרכו לגזור עליהן דרובן נפסלין הן מתורת אוכלים.
הא דאקשינן: מכדי ספק טומאה ברשות היחיד הוא: פירוש אככר פריך וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר וככר נמי מאי קושיא, דילמא משום דשלא במקום מציאתו הוא. וליכא למימר דאליבא דר' יוחנן פריך, דלר' יוחנן נמי שלא במקום מציאתו אין שורפין אלא תולין משום מעלת טהרות דלא דמי לסוטה. וי"ל דאליבא דכולהו פריך, דמעיקרא הוא דהוה טעי מקשה, וקסבר דטעמא דככר משום דשלא במקום מציאתו, אבל קושטא דמילתא אינו אלא משום דתולין באדם טהור להקל וכדקתני טעמא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו ומ"ה קא פריך כיון דאיכא למתלי באדם טהור ואיכא למיחש נמי שמא נתגלגל על המדף וטמאו, הוי ליה ספק נגע ברשות היחיד דספקו טמא כנ"ל.
ואי בעית אימא הכא בטומאה דרבנן דכתיב קול עלה נדף: תמיה לי ואפילו בטומאה דאורייתא אמאי טמא כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. ומאן דקא מקשה נמי ספק טומאה ברשות היחיד הוא, היכי מקשה הכין כיון דהוי דבר שאין לו דעת לישאל. אך כך מצאתי בתוס' רבי אלחנן ז"ל בשם רשב"ם ז"ל דה"פ, ואיבעית אימא אפילו יש בו דעת לישאל טהור משום דטומאה דרבנן היא. ואכתי ק"ל לדעת המקשה מאי קא מקשה.
הא דאמר אביי לרבה א"כ תהא דייה שעתא ואמרינן דרבה נמי לחדודי לאביי הוא דקא בעי: קשה ליה דילמא טעמייהו דרבנן משום דאשה מרגשת בעצמה לפיכך אינה מטמאה מפקידה לפקידה כהלל, ומיהו משום סייג חוששים לה מעת לעת, וכאותה דאמר לו הלל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתא ומי' עשה סייג לדבריך. וי"ל דהכי קאמר ליה, אם איתא דמשום דאשה מרגשת לימא כשמאי, ואי משום סייג לימא כהלל ומאי שנא מעת לעת.
והא ספק טומאה ברה"י ספקו טמא: פי' על הא דככר פרכינן כדפרשי' דנהי דאיכא למימר אדם טהור נכנס ונטלה ג"כ. יש לומר נתגלגל ונפל וכל דנפל ודאי נגע כדקתני בהדיא וא"כ הוה ליה ספק שקול כספק מגע ברה"י דספקו טמא אבל לגבי קופה דחזקיה ליכא למפרך דהא במקום הטהרות אין לנו ספק טומאה מכיון דס"ל דלא מחזקי' טומאה ממקום למקום.
משום דהוי דבר שאין בו דעת וכו': ותמיה מלתא דקרי לה מאי קרי לה ומכאן יש לנו שהדין הזה לא היה ברור לכל שיהא חלוק זה ברה"י והא דאמר שאני אומר אדם טהור נכנס לשם הקשה ר"ת ז"ל מיהא דאמר בפ"ק דפסחים קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו אלמא חיישינן לאדם טמא וכ"ש הכא דאיכא אחריתי לריעותא שמא נתגלגל הככר ונפל על המדף וכ"ת דשאני הכא דאיכא הוכחה דלהצילו מן הטומאה נטלו מן המדף והניחו כאן ואלמלא שהוא טהור לא הי' נוגעו הא ליתא דדילמא ע"ה שהוא מחזיק עצמו כטהור נטלו ושמא נאמר דהכא איכא הצלה אמרינן דחבר הוא דחייש ועביד להכי אבל התם ליטול או לטלטל כלי שלא לצורך שלא לדעת הבעלים והוא גנב או נר' בגנב ע"ה הוא דעביד הכי ולא חבר ל"ש ור"ת ז"ל תירץ בספר הישר דלעולם הקלו באוכלים מבכלים לפי שאין לאוכלים טהרה במקוה והפסדו מרובה וכאותו שאמר בפ"ק דפסחים שגזרו על ספק כלים ולא על ספק אוכלים דשורת הדין טהורים רובא דהא איכא מחצה חברים ומיעוטא דע"ה שהם טהורים אלא דלכלים עשאום כפלגא ופלגא וחששו.
ואב"א הכא בטומאה דרבנן: הקשו בתוס' והלא אפי' בטומאה דאורייתא טהור כיון שאין בו דעת לשאל דומיא דסוטה וכדאמרי' בכל דוכתא ותי' רבי' אלחנן דה"ק ואב"א אפי' יש בו דעת לשאל טהור כיון דמדרבנן הוא ודינא דעלמא אתא לאשמועינן אגב גררא ולא משום דבעינן ליה הכא ולי היה נראה דהשתא אקושיא קמייתא דאקשינן לר"י ממתני' קיימי דטעמא לאו משום שאני אומר כדפרקי' לעיל דהתם נמי איכא עורב אלא היינו טעמא דלא חיישינן לטלטול טומאה משום דהויא טומאה דרבנן אבל בההיא דקופה דספק טומאה דאוריתא הוא מחזיקים טומאה ממקום למקום:
דייקא נמי דקתני מדף: ק"ל כתב קרי מדף לעליונו של זב מפני שהוא קל מתחתונו ואע"ג דהוי טומאה דאורייתא וי"ל דהכא לא מייתי ראיה אלא משום דמדף טומאה קלה מלשון עלה נדף וכיון דכן סברא הוא דלאו משום עליונו של זב דההוא לגבי ככר כתחתונו חשיב אלא ודאי משום דהוי טומאה דרבנן כבגדי ע"ה דנקט ליה.
ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי: וא"ת ול"ל הכי אדרבה לימא דשורת הדין דייה שעתא ומיהו סייג הוא דעבדי' ומשום דאשה מרגשת בעצמה הקילו למעט עליה פקידה דמעת לעת י"ל דאנן הכי פרכינן דמשום טעמא דאשה מרגשת לעצמה אין טעם לדון הדבר כמעת לעת וכיון דעבדי סייג ניחוש שמא עם סילוק ידיה ראתה וכדפרש"י ז"ל.
והא זמנין דמשכח לה ג' עונות: פי' לאו דוקא ג' אלא ב' עונות ומקצת ג' כגון שלא בדקה יום א' ולא יום ב' עד חצי היום ואלו בדקה היום לא נטמאת אלא עד עכשיו והשתא קנסי' ליה טפי עונה ומחצה ופרקי' שלא לחלוק במעת לעת דעל הרוב בודקות עצמן שחרית או ערבית ולא הוי קנסא אלא עונה יתרתא ולא רצו לתפוס דרך אחרת לומר דרך כלל תפסיד עונה ותפסו דרכן במעת לעת כדינין אחרים ששיערון כך מעת לעת ושוב לא חלקו בדבר.
ומתניתין בשעת וסתה ור' דוסא היא וברייתא דברי הכל: ק"ל דהא מדקתני אם תראה שלא בשעת וסתה מכלל דבשעת וסתה טהורה כרבנן וי"ל דה"ק דמתני' לא נפק לפלוגתא ונקט טעמא דהוי לד"ה.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
מכדי ספק טומאה ברשות היחיד היא פי' האי ודאי דמי לסוטה דאיכא התם ספק טומאה ודאית וספק מגע:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק א (עריכה)
בטומאה דרבנן. פרש"י כגון הנך מעלות דחומר בקדש בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ומה שלא פירשבגדי עם הארץ מדרס לפרושי' משום דבההיא שרפי' תרומה כדאמרי' פ"ק דשבת על ו' ספיקות שורפין את התרומה. על ספק בגדי עם הארץ וכיון דשרפינן עלייהו תרומה לא מקילינן בה לתלות באדם טהור ולפי סברא זו לא היה צריך רש"י לפרש בתחלת הסוגיא דס"ד דמדף הוי עליונו של זב דטמא מדאורייתא שהיה יכול לומר דס"ד דהיינו בגדי עם הארץ ושמא לא פי' כן אלא משום דבת"כ קרי לעליונו של זב מדף. ותנן נמי במס' זבין פ"ה והמדף מלמעלן ובמס' עדיות פ"ו שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם לטמא בגדים ועל גביו מדף לטמאות אוכלין ומשקין:
שהפריז. בזיי"ן כמו פרזות תשב ירושלים ואי גרס הפרין בנו"ן יש לפרשו לשון גידול כמו מפרין על שדהו באיזהו נשך וכמו פורנא ליתמי:
מ"ט דרבנן במעת לעת. והא דתניא המניח פירות מפריש עליהן תרומות ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת בין למ"ד בגמ' מעת לעת של בדיקה בין למ"ד מעת לעת של הנחה לא שייך למיפרך מ"ט. דעם סילוק ידו לא שכיח דמיתבדי הלכך הוצרכו חכמים ליתן שיעור כפי הנראה בעיניהן:
כל אשה שיש לה ווסת דייה שעתה. סדר המשנה ק"ק דמעיקרא הוה ליה למיתני המשמשת והדר כל אשה והדר כיצד ולההוא לישנא דמפרש בגמ' ומשמשת ניחא דקאי אכל אשה שיש לה ווסת אי נמי תכף לדברי חכמים בעי לאשמועינן דלא איירי אלא באשה שאין לה ווסת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה