לדלג לתוכן

נזר הנצחון/חלק א/פרק ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרק ב'

[עריכה]

אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי. ודנפקא קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה קטלי להו לגואי אפכה לסנדליה קטלי להו לכולהו.

אחר שבארו איך ראוי שיהיה משפט האיש המורה דרך לבא אל תוכן הדברים העמוקים, התחילו לבאר מה עלינו לעשות כדי לגלות העמוקות הללו שכונו חז"ל בויכוח הזה. ואמרו כי אין לבא להשיג פנימיות הענין הזה אם לא נסיר שני מיני השומרים אשר ימנעו רגל כל קורא מלבא אל תוכם. והנה מין אחד מן השומרים עומדים מבחוץ ומונעים את הקורא לבא פנימה, והם מה שסבבו חז"ל את הענין מבחוץ בדברים זרים וענינים פחותים להסתיר הדברים מההמון. והרוצה שיבא אל תוך כונתם ז"ל בזה צריך להסיר את הקליפה החצונה מזה המאמר ולהשליכה ולדעת שאינו כפשוטו, ובזה יסיר את השומרים העומדים מבחוץ. והמין השני מן השומרים עומדים בפנים, שאינם נותנים את סבי דבי אתונא לצאת להתגלות החוצה. והם המונעים את הקוראים להבין הענין מצד שהחכמה הפלוסופית של חכמי יון לא נתגלתה להם.

והנה ראינו מהמפרשים ז"ל באגדה זו עם היות שהטיבו לראות בפירושם שאין הגדה זו כפשוטה, ובזה בודאי כבר הסירו את השומרים העומדים מבחוץ המונעים את רגל המעיין לבוא אל תוכם, אבל עדיין נשארים עומדים בפניהם השומרים הפנימיים שאינם נותנים את סבי דבי אתונא להתגלות להם. כי לא נתנו לב לדעת החכמה הפלוסופית, ולא נתגלתה להם. וע"כ חתרו המפרשים ז"ל כולם צדיקים לבאר את המאמר הזה רק בדברי מוסר וכדומה, לחזק ידים רפות לתורה ולתעודה. ועם היות שבדבריהם הם נאותים ויקרים מאוד מצד עצמם, גם לא הרחיקו מן העגולה בבאור כונת המאמר. כי בודאי תכלית כונת המאמר הזה שכתבוהו חז"ל בתלמוד הוא ללמוד חכמה ומוסר לקרב לב ישראל לאביהן שבשמים שהיא לבדה ההצלחה האמיתית להאדם וזאת תכלית כל האגדות שבחז"ל. אבל לא זו הנקודה המרכזית אשר ראוי שיאומן שבה נתוכחו חכימא דיהודאי עם הפלוסופים חכמי יון בעיר אתונא בירת ממלכת יון בבית המדרש הגדול לחכמה שהיה להם שמה כנודע. וע"כ לגלות צפונות האגדה הזאת עלינו לדעת ששני מיני שומרים הללו סוגרים בעדנו הדרך וצריך שנשתדל להסירם.

וז"ש אזל אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי דאי חזי כרעא דעיילא קטלי להו לבראי. כי מי שמתחיל לכנוס לבאר אגדה זו בודאי הוא קוטל ומסיר בזה את הקליפה החיצונה ומשליכה החוצה. אבל עדיין הדרך סגור לפניו לדעת הפנימיות שבה, ואי חזי כרעא דנפקא שהחכמות הפנימיות הפלוסופיות נתגלו לו, אז קטלי להו לגואי - בזה הוא מסיר המונע הפנימי להבין את האגדה הזאת. ואמרו באיזה אופן נשתדל להסירה, והוא כי צריך שנלמד מעט לדעת גם דרכי הפילוסופים ודעותיהם כמ"ש התנא (אבות פ"ב) הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס. שעיקר הלימוד שאנו צריכים ללמוד בשקידה היא ידיעת התורה שהיא לבדה הדרך הישרה המובלת את האדם אל ההצלחה האמתית, ובכ"ז אנו מצווים שמי שיש יכולת בידו אחר שלמד לדעת האיסור והיתר ודיני המצות שילמוד גם מעט מחכמות החיצונות לדעת מה שישיב לאפיקורוס ולקדש שם שמים בדבריו. וכמש"כ הרמ"א ביו"ד (סי' רמ"ו סעיף ד'). וז"ש אפכה לסנדליה שעזב לשעה חדא את דרכו הישרה בלימוד התורה האלוקית, והפכה ללמוד הטענות הפלוסופיות לדעת ולהבין מה שטוענים על התורה והאמונה. ובזה קטלי להו לגואי כבר הסיר השומרים הפנימיים ונתגלו לו הדעות הפלוסופיות. והנה יש רבים ההופכים סנדליהם ומטים עקלקלותם, לומדים את החכמות היונית ואת תורת ה' לא ידעו ואת ערך חז"ל לא יכירו, ודוברים סרה על האגדות העמוקות, והם החכמים בעיניהם. כמש"כ הרמב"ם בפירוש המשניות בסנהדרין פרק חלק דה"מ וכת השניה יעו"ש[1]. לזה אמרו שהאיש החכם ובר לבב לא נשאר חלילה בסנדל הפוך, כי תכף אחר שלמד וידע הדעות הפילוסופיות הפך לסנדליה כמו שהיה תחלה הולך בדרך התורה וחכמיה האמתים, שכל דבריהם נאמרים בקבלה ובחכמה אמתית. ובזה קטלי להו לבראי הוא מסיר הקליפה החיצונה שסבבו חז"ל להיות שומר לפרי הענין הזה מבחוץ. ויודע כי חכמי התורה האלקית שהיו חכמים באמת לא כוונו ח"ו לחצונות האגדה רק להפנימיות ואחר שהסיר שני מיני השומרים הללו נכנס בשלום להבין עומק דברי חז"ל באגדה זו. השאלות הפילוסופיות שלחכמי הפילוסופים התשובות אשר ענו להם חכמינו ז"ל חכמי התורה האלקית.

  1. ^ לשון הרמב"ם שם: והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות,וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים. והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים. ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם. עכ"ל. ועי' עוד בהקדמה לפהמ"ש להרמב"ם מסדר זרעים בד"ה אח"כ ראה כו'. ומה שהרמב"ם ז"ל האשים בזה את קצת משכילי אומתנו חכמי הרופאים לאמר שרוב הנכשלים בזה הם מהם, תמצא הדבר מבואר יותר בספרו מורה נבוכים (ח"ג פי"ט) זה לשונו: והנה אבאר לך ענין אלו הטענות [שאמר דוד ע"ה הנטע אזן הלא ישמע וגו'] אחר שאזכור לך רוע הבנת ההורסים לדברי הנביאים לזה המאמר, אמרו לי זה לו שנים אנשים ממשכילי אומתנו הרופאים, שהם תמהים ממאמר דוד ע"ה, אמרו כן היה מתחייב לפי היקשו זה, שבורא הפה יאכל, ויוצר הריאה יצעק, וכן בשאר האיברים. והשתכל אתה המעיין במאמרי זה כמה רחקו מן הנכונה בהבנת זאת הטענה. עכ"ל. ואגב אעירך על דברי המפרש שם טוב בפירושו על המורה שם שכתב וזכר הרב ספק עשו לו שני אנשים רופאים. וזה בשגגה קצת, כי מילת שנים שכתב המורה איננו סובב על שאחריו, רק הוא מלשון שניה ונמשך על לשלפניו. ר"ל שזה איזה שנים אשר אנשים מן המשכילים הרופאים שאלו אותו. וכן תמצא לשון זה במורה [ח"א פ"ב בראשיתו] הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיא גדולה