נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קצג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קצג[עריכה]
תשובה
מחיה חיים יזכורלחיים. את כבוד אהובי א"נ תלמידי הרב המופלא כבוד מוהר"ר טוביה רב דק"ק פאהריטשין:
מכתבו קבלתי. וע"ד גיזת בכור שנתערב בשאר צמר מגיזת כבשים ערך שמנה לטרות ואמנם הוא ניכר כי גיזת הבכור הוא רך כי הוא טלה רך וגיזת שאר הכבשים המה כבשים גדולים אלא שחושש שאי אפשר לצמצם: והנה השאלה נחלקת לשלשה פרטים. האחד עיקר האיסור אם יש כאן איסור כלל כי מה שאינו ניכר אולי בטל במיעוטו. שני ואף אם אינו בטל מ"מ יש לפלפל אולי נוכל לסמוך שהסיר כל צמר הבכור ולא נשאר כלום ומחמת ספק שמא נשאר לא נאסר התערובת. שלישי יש לדבר אם מותר למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו ולא ניחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל: ומתחלה אני תמה שלא הודיעני מאין בא הגיזה מבכור אם הוא נשר מאליו או אם עבר וגזזו, שנית לא הודיעני אם הבכור הוא תם או בעל מום. ואני אפלפל בדין זה אם הוא תם ובפרט כי במעט פרטים היה לי מקום לחלק בין תם לבע"מ אבל ברוב הדינים כחדא נינהו. ומתחלה אני אומר שגוף הגיזה אף אם לא נתערב והוא מבכור תם וגם גזזו בידים אפ"ה אין הגיזה אסורה מן התורה ואין כאן רק איסור דרבנן והדבר מפורש בתוספות בחולין ל"ו ע"א בד"ה ס"ד ובבכורות דף כ"ה בתוס' בד"ה שער בכור וכן כתב הר"ש בפ"ג דערלה משנה ג'. ומעתה כיון שיצאנו מאיסור תורה אפילו כשהוא בעיניה וק"ו עירובו שהוא ודאי דרבנן לכן יש עלינו לצדד להקל. ואני אומר החלוקה הראשונה אם הוא בטל במעוטו צ"ע בש"ע י"ד סימן ש"ח סעיף ד' שכתב המחבר גיזת בכור אפילו גיזת בע"מ שנתערב בגיזת חולין אפילו אחת בכמה אלפים כולן אסורין שהרי הוא דבר חשוב ומקדש בכל שהוא. סעיף ה' האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד. הגה"ה או יקבר וי"א דוקא שארג בבגד דבר חשוב כגון ציור בבגד אבל אם אינו דבר חשוב בטל ברוב. הנה המחבר שינה דין תערובת צמר בצמר מדין אורג בבגד שבצמר בצמר לא יהיב שיעור כלל וסיים ומקדש בכל שהו ומשמע אפילו בפחות ממלא הסיט ובאורג בבגד בעי מלא הסיט וגם רמ"א שינה דבאורג בבגד הביא דעת החולק דבעינן דבר חשוב והוא דעת הטור והרא"ש ובתערובת צמר לא הגיה כלום ומשמע ששם אין חולק. ואני לדעתי לא כן והרא"ש והטור חולקין בתערובת צמר לגמרי וגם על דברי המחבר יש לי לדון מה שהחליט דצמר בצמר לא בעי מלא הסיט. ואני מראש צורים אראנו לדין זה מה דעת הראשונים בזה:
והנה שני דינין הללו דהיינו דין האורג בבגד ששיעורו מלא הסיט ודין גיזת בכור שנתערב בגיזת חולין שאוסר בכל שהו שניהם מפורשים בש"ס. הדין הראשון הוא משנה ערוכה במסכת ערלה פ"ג משנה ג' האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד ומשער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק ובמוקדשין מקדשין בכל שהן. הרי מפורש במשנה זו שיעור מלא הסיט ונתבאר שיש חילוק בין בכור למוקדשין שבכור צריך שיעור מלא הסיט ומוקדשין בכל שהן ודין צמר מגיזת בכור שנתערב בשאר צמר הוא אוקימתא דרב נחמן אמר רבה בר אבהו בבכורות כ"ה ע"ב על מה ששנינו בעלי מומין אוסרין בכ"ש ור' יוסי אמר יבקר מוקי ר"נ הכא בגיזת בכור בע"מ עסקינן שנתערבו בגיזי חולין ומאן ת"ק ר' יהודה היא דאמר נשחטו אסרי רבנן ור"י לטעמיה דאמר נשחטו שרו רבנן כו'. והנה נתקשו גדולי הראשונים בדינים הללו ותרי תמיהי מידכר דכירי. חדא דלמה יהיה חמיר דין צמר שיאסור בכ"ש מדין אורג דבעי מלא הסיט. ועוד במשנה דערלה גופא מה חומרייהו דקדשים יותר מבכור ואטו בכור לאו קדשים הוא. וז"ל הר"ש במשנה דערלה שם גבי בכור בעי מלא הסיט וגבי מוקדשין תני כ"ש וצריך טעם מ"ש ואטו בכור לאו מוקדשין ושמא חד בתם וחד בבע"מ ואע"ג דתרוייהו דרבנן דכולה סוגיא דשלהי הלוקח בהמה מוכחא דגיזי פסה"מ שרי' מדאורייתא ואפילו בעולה תמימה כו' דדרשינן תזבח ולא גיזה היינו שלא תגוז אבל אם גזז לא מיתסרא והא דקתני התם בע"מ אוסרין בכל שהן ומוקי לה בגיזי בכור בע"מ שנתערבו בגיזי חולין ואע"ג דתני כל שהן מ"מ מלא הסיט בעי. ומיהו צריך לדקדק דמלא הסיט דהכא לא אסר אלא בצפורתא כדאמרינן בסוף תמורה ובגיזה לא שייכא צפורתא אלא באריגה עכ"ל הר"ש. יצא לנו מדבריו שאין שום חילוק בין גיזת צמר לאורג בבגד וגם אין שום חילוק בין בכור לקדשים רק יש חילוק בין בע"מ לתמימים דתמימים אוסרים בכל שהן ובע"מ לא אסרי בפחות ממלא הסיט ובע"מ שאוסרין בכל שהן דמוקי לה ר"נ א"ר ב"א בגיזי בכור בע"מ הך כל שהו דהתם לאו דוקא אלא בעינן מלא הסיט. זהו תורף הדינים היוצאים מדברי הר"ש. אלא שנתקשה דגם מלא הסיט אינו אוסר אלא בצפורתא והיאך משכחת בגיזה קודם האריגה צפורתא. והרמב"ם בפ"ג מבכורות הלכה י"ג כתב גיזת בכור אפילו בע"מ שנתערבה בגיזי חולין אפילו אחת בכמה אלפים הכל אסורין הרי הוא דבר חשוב ומקדש בכ"ש האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק מצמר המוקדשין מקדש בכ"ש. וז"ל הראב"ד גיזת בכור אפי' בע"מ, א"א אמת כך בגמרא בבכורות בענין שער בכור בע"מ שנשר וקשיא לן בטוי ואריג בעינן מלא הסיט בגיזה לא כ"ש ונ"ל משום קנסא קאמר ור' יהודה קתני ליה משום דשהייה א"נ דוקא גיזה דעבד איסורא ומן הקדשים אוסר בכ"ש בקדשים שיש לו מתירין שיש להם פדיון עד כאן לשון הראב"ד. והנה רבינו הראב"ד נתקשה ג"כ באלו השתים שנתקשה הר"ש בפירוש המשנה דלמה יהיה חמור גיזה בגיזה יותר מאורג בבגד שזה בכ"ש וזה מלא הסיט וגם נתקשה דמאי חומרייהו דקדשים מבכור ואטו בכור לאו קדשים הוא. ועל הקושיא השניה מסיק דקדשים היינו קדשים שיש להם פדיון ומשום דבר שיל"מ ועל הקושיא ראשונה כתב הראב"ד שני תירוצים. ואמנם דבריו סתומים מאד ועיין בכ"מ ובלח"מ ודבריהם דחוקים:
וכאשר נתתי לבי לעמוד על עומק כוונת רבינו הראב"ד שמתי לב למה שכתב הראב"ד ור' יהודה קתני ליה דלכאורה אין זה ענין לדבריו בין לפירוש הכ"מ ובין לפירוש הלח"מ יהיה מרא דהאי דינא מי שיהיה ר' יהודה או אחד משאר התנאים. ונראה דכוונת הראב"ד להשיג על רבינו הרמב"ם שחילק לדינא בין גיזה שאוסר בכ"ש ובין אורג דבעי מלא הסיט. וקאמר הראב"ד שבאמת אין חילוק ובגיזת בע"מ דאוסר בכ"ש היינו משום קנסא והיינו לר' יהודה דקניס אפילו שחטו משום דשהייה וא"כ מתני' דערלה ר' יוסי היא דסובר שחטו מותר ולא קניס לכך בעי מלא הסיט נמצא דלר' יהודה בין גיזה ובין אורג שוים בכ"ש ולר' יוסי ג"כ שוים במלא הסיט ושוב קאמר הראב"ד א"נ דוקא גיזה דעבד איסורא ובעבד איסורא שגזזו בידים בין נתערב בעודו צמר ובין ארגו בבגד אוסר בכ"ש ומתני' דערלה מיירי בנשר מאליו דלא עבד איסורא ולכך בין נתערב צמר בצמר ובין ארגו בבגד אינו אוסר אלא במלא הסיט:
ומעתה לתירוץ הראשון של הראב"ד היה ראוי להיות הלכה כר' יוסי ומלבד דבלא"ה קיי"ל ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי הרי סתם לן תנא בערלה כר' יוסי אלא דשם בבכורות כ"ו ע"א אמר ר"נ הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה אלא דלפי זה יהיה קשיין סתמא אסתמא דבערלה סתם תנא כר' יוסי ובעדיות סתם כר' יהודה וההכרח לומר אף דסתם תנא בהא כר' יהודה דגם בשחטו אסרו חכמים אבל בהא דסבר ר' יהודה דאוסר בכ"ש לא סתם כוותיה ונשאר הלכה כסתמא דערלה דבעינן מלא הסיט. ועוד יותר נלע"ד כוונת הראב"ד בתירוץ הראשון דכוונתו דהך דאוסר בכ"ש ר' יהודה קתני לה ור"י לשיטתו דמין במינו לא בטיל וסובר הראב"ד דגם ביבש ביבש לר' יהודה לא בטיל. ועיין במנחות כ"ב ע"ב בתוס' בד"ה מכאן לעולין וגם סובר ר"נ בשם רבה ב"א דמוקי לה הכי דגם באיסור דרבנן לר"י מין במינו לא בטיל ובדג טמא דאמר ר' יהודה צירו בטיל רביעית בסאתים אין הטעם כדמוקי בחולין צ"ט ע"ב משום דציר דרבנן אלא סובר הא דידיה והא דרביה וע"ש בתוספות ד"ה והאמר ר"י אבל לדידן דמין במינו בטיל בעינן מלא הסיט שהוא דבר חשוב. ובזה מתורץ גם קושיית הר"ש במשנה דערלה שם שהקשה שהרי מלא הסיט מוקי לה בסוף תמורה בצפורתא והרי גיזה בגיזה לא משכחת צפורתא. ולדידי לא קשיא כלל דהך דגיזה ר"י היא ולר"י לא בעינן דבר חשוב דאיהו לשיטתו דמין במינו לא בטיל:
ובהכי עמדתי על דעת קדושים הרא"ש והטור שלא הביאו דין צמר בצמר כלל ולפי מ"ש ניחא דס"ל להרא"ש והטור דהך אוקימתא דר"נ אמר רבה ב"א שם בבכורות היינו רק ר"י לשיטתו דס"ל מין במינו לא בטיל אבל לדידן אליבא דהלכתא למה דמוקי בשלהי תמורה דגם מלא הסיט אינו אוסר כי אם בצפורתא וכמ"ש הרא"ש באמת לא משכחת בתערובת צמר בצמר שום איסור ותמיד בטיל ברוב:
ומעתה נחזי אנן דעת הפוסקים בתערובת צמר בצמר לדעת הרמב"ם הוא אוסר בכ"ש והוא דעת המחבר בש"ע ס"ד ולדעת הרא"ש והטור אינו אוסר כלל ובטיל ברוב ולדעת הר"ש אם הוא בכור תם אוסר בכ"ש ולדעת הראב"ד אם נשר מאליו אינו אוסר בפחות ממלא הסיט ואם גזזו בידים אז לתירוץ השני של הראב"ד אוסר בכ"ש ולתירוץ הראשון גם בזה אינו אוסר בפחות ממלא הסיט נמצא אם נשר מאליו והוא בכור תם הרמב"ם והר"ש מחמירין בכ"ש אבל הראב"ד והרא"ש והטור בפחות ממלא הסיט שוים להתיר אלא שהרא"ש והטור מקילים שבטל ברוב וכיון שיש כאן פלוגתא וגוף האיסור הוא דרבנן היה מקום להתיר אפילו החלוקה הראשונה שכתבתי:
ונדבר מחלוקה השניה כיון שהצמר של הבכור ניכר והוא מסירו משם אלא שחושש שאי אפשר לצמצם אם יש לאסור התערובת משום חשש ספק שמא נשאר מעט אף אם היה הדין כהרמב"ם שאוסר במשהו דלמא היינו בודאי נתערב:
נלע"ד גם בזה להקל ע"פ מה דאמרינן בנדה ס"א ע"ב א"ר אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מ"ט מדאורייתא שעטנז כתיב כו' ורבנן הוא דגזור וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי. וכיון שכבר ביארתי שהצמר אפילו הוא ודאי גיזת בכור תם אינו אסור מן התורה א"כ כיון שהסירו רק שאינו יודע אם נתקיה כולו שרי:
ונדבר מהחלוקה השלישית אם היה ודאי מעורב ולא היה מכירו כלל אם שרי למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו אם יש לחוש שמא יחזור וימכרנו לישראל כמ"ש הש"ך בסימן ק"י סק"ב. ואומר אני דהך חששא שמא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל מצינו בפסחים מ' ע"ב בארבא דטבעא בחישתא ובע"ז דף ס"ה ע"ב בכרי דחיטי דנפל עלה יי"נ ובחולין דף ס"ד שאין מוכרין ביצת טריפה לנכרי ובנדה דף ס"א בבגד שאבד בו כלאים וכל הני איסורי דאורייתא נינהו וא"כ שפיר חיישינן שמא ימכרנו לישראל אף שהוא רק ספק הרי הוא ספק תורה אבל אין ללמוד מזה שלא למכור דבר האסור מדרבנן לנכרי שהרי אין כאן אלא ספק שמא ימכרנו לישראל וספק דרבנן לקולא אלא שהטור והש"ע ביו"ד סימן פ"ו כתבו אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לנכרי ע"ש. והרי ביצת נבילה אינה אסורה רק מדרבנן ואפ"ה אסור למוכרה לנכרי שמא ימכרנה לישראל והארכתי בזה במקום אחר. ואמנם אמינא אפילו לדידהו היינו בחד דרבנן אבל בצמר הזה שהוא תרי דרבנן דגיזת הבכור עצמו הוא מדרבנן וגם מה שאינו בטל ברוב הוא מדרבנן דמן התורה הכל בטל וכל דברים החשובים שאינם בטלים היינו מדרבנן ובזה אין לנו ראיה שאסור למכור לנכרי ובפרט לאחר שהסיר הצמר הרך הניכר ואין כאן רק ספק שמא נשאר עוד מעט צמר בכור א"כ כשמכרו לנכרי איכא ס"ס שמא לא נשאר כאן צמר בכור ואת"ל נשאר שמא לא ימכרנו לישראל. ואף שכתב המג"א בסימן תס"ז ס"ק ב' דלא מהני ס"ס במכירה לנכרי דהוי ס"ס הנעשה בידים מ"מ נלע"ד באיסור דרבנן אין להחמיר כולי האי ועיין ביו"ד ס"ס נ"ז ובש"ך שם ס"ק נ"א והרי גם בנדון דידן הרבה פוסקים מתירים התערובת הזה לגמרי כמו שהארכתי בחלוקה הראשונה וא"כ עכ"פ רשאי למכרו לנכרי. סיומא דהך פיסקא הצמר הרך הניכר שהוא גיזת הבכור חייב להסירו ולשרפו או לקברו וצמר הנשאר מותר למכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו. ולרוב הטרדא אקצר. דברי הד"ש: