נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קצד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קצד
[עריכה]תשובה
להגאון מוה' ישעי' ברלין לברעסלי.
סמוך לחג השבועות מסר לי כבוד גיסו התורני הקצין ר' שמחה פורית דרישת שלום ממנו עם קושיא חמורה ממנו וזה לשונו. בתמורה דף כ"ד אמר רב חסדא ב"ש היא כו' דתנן בש"א לא ימנה ישראל כו' וסוגיא זו איתא נמי בבכורות דף ל"ג ושם אמר ר"ח ב"ש היא דאמר אין מאכילין אותו לנדות, ואם מפני הלחץ זו הדחק נימא כדברי הבאר שבע בסוטה דף ל"ח דתרי רב חסדא הוי, מ"מ אכתי קשה על רב חסדא בבכורות שהניח המשנה דתנן בש"א לא ימנה כו' ומייתי ברייתא ואין זה דרך נכון עכ"ל מעלתו נר"ו: ואני תמה אחרי שדרכו תמיד ליתן לב לשינוי הסוגיא למה לא הרגיש עוד שינוי שבתמורה אמר ר"ח ב"ש היא דאמר בכור בקדושתו קאי ובבכורות אמר סתם ב"ש היא ולא סיים דאמר בכור בקדושתו קאי, והנלע"ד בזה לתרץ כאחד הני תרי שינויי. ואומר אני אף שזה דלא ימנה הוא משנה והא דאין מאכילין הוא ברייתא מ"מ הדין השנוי בברייתא הוא עיקר קיומו של הדין שאמרו ב"ש במשנה. וכך היא הסוגיא שם בבכורות בריש הסוגיא מ"ט דב"ש דכתיב ובשרם כו' ובית הלל הני מילי תם אבל בעל מום כתיב הטמא והטהור ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים כו' איכא למיפרך מה לטמא שכן הותר בעבודת צבור וב"ה אטו בעבודה קאמרינן באכילה קאמרינן כו'. והנה צריך להבין טעמא דב"ש דלא יליף ק"ו מטמא דהרי ק"ו אדם דן מעצמו וכיון דאיכא לאוקמי היקשא דבשרם וגו' לתם ודאי ק"ו עדיף וע"ש בתוס' ד"ה וב"ה צ"ל דב"ש סברי דזה מקרי שפיר פרכא דמה לטמא שכן הותר בעבודה ופריך מעבודה לאכילה אלא דאם היה בכור מותר אפילו לטמא שטומאה יוצא מגופו וזה לא הותר בעבודה שפיר קם ק"ו דב"ה אלא דב"ש לשיטתן דאין מאכילין לנדות והה"ד לכל מי שטומאה יוצאת מגופן כמ"ש התוס' שם בד"ה אין מאכילין נמצא אין קיום לדברי ב"ש במשנה דלא ימנה אלא לשיטתו בברייתא דאין מאכילין לנדות אבל אי לא הך ברייתא והיתה לוחצת אותנו הקושיא דנילף ק"ו היינו מוכיחים מפני לחץ קושיא זו לומר דמה דאמר ב"ש לא ימנה הוא רק לחומרא מדרבנן דגזר תם אטו בע"מ, ולפ"ז לא הוו סברי ב"ש דבקדושתיה קאי ולא היה מרפא בזה למה ששנינו אין מרגילין בבכור. והנה במס' בכורות ששם הוא מקור דיני בכור ושם שנויה הך ברייתא דאין מאכילין לנדות הביא רב חסדא הברייתא שהיא עיקרית יותר דמזה אנו רואים שב"ש מצד דין תורה סובר כן ולכך לא הוצרך רב חסדא לסיים דבקדושתיה קאי דפשיטא שזה טעמו של ב"ש. אבל בתמורה שהיא מכילתא אחריתא ולא איירי שם בדיני בכור רק אגב גררא ולא נשנית בברייתא דאין מאכילין לנדות והברייתות לא היו כל כך מפורסמות אצל האמוראים שיביא ר"ח הברייתא שלא במקומה לכן הביא המשנה שהיא מפורסמת וגלויה לכל האמוראים. אלא שלא תטעה לפרש טעם המשנה משום חומרא דרבנן הוצרך לפרש בהדיא דטעמו דב"ש הוא דבקדושתיה קאי וכדמוכח בברייתא דאין מאכילין אותו לנדות:
ואין להקשות לפי מ"ש איך הקשה בתחלת הסוגיא על ב"ה מה לטמא שכן הותר בעבודת הצבור והרי לב"ה מאכילין אותו לנדות ולכל מי שטומאה יוצא מגופו דכל אלו לא הותרו אפילו בעבודת צבור וא"כ שפיר יליף ק"ו דמותר לזרים. נלע"ד דקושיית הגמרא היא מהי תיתי לסתור ההיקש ואי משום ק"ו אדרבה נימא איפכא דכיון דהקישו הכתוב לחזה ושוק אסור לזרים והא דכתיב הטמא והטהור אף דכתיב טמא סתמא מ"מ אמרינן דהיינו בטומאה שאינה יוצאת מגופו אבל בטומאה יוצאת מגופו לא הותר דק"ו מזרים שמותרים בקדשים קלים אסורים בבכור טמא שטומאה יוצאת מגופו שלא הותר בקדשים קלים ק"ו שאסור בבכור בע"מ אבל באין טומאה יוצאת מגופו ליכא ק"ו מזרים דשאני זר שלא הותר בעבודה ומשני דע"כ אפילו תפרש הטמא והטהור באין טומאה יוצאת מגופו אכתי מותר לזרים מק"ו דבאכילה עדיף אכילת זר וכיון שע"כ מותר לזר לכן שוב אמרינן הטמא והטהור מקרא מלא דטמא סתמא כתיב אפילו טומאה יוצא מגופו דאין לנו שום ק"ו לאפוקי קרא מפשטיה:
ודברי רש"י בשני סוגיות הנ"ל סתרי אהדדי דבבכורות פירש"י ב"ש היא כו' ומשום בזיון קדשים דפוגם הבשר ובתמורה פירש"י דדמי כעבודה בקדשים. ומלבד שהוא שינוי הוא ג"כ סתירה דהרי בבכורות בסוף הסוגיא בד"ה במערבא פירש"י דדברי הכל היא שנראה כעובד עבודה בקדשים וא"כ ר"ח דמוקי כב"ש ע"כ לאו משום עבודה היא ובתמורה דפי' בדברי רב חסדא משום עבודה היינו כשיטת הרמב"ם דגם אוקימתא דמערבא לאו לאוקמי כדברי הכל ועיין בבה"ז שם בתמורה. ואין כאן מקום להאריך כי טרידנא וגם עודני עוסק ברפואות ולא באתי רק למעבד נייח רוחי' לתרץ מה שהקשה: