נדרים מז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
האומר לחבירו וכו':
בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או שמכרו לאחר מהו אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו או לא אמר רבא ת"ש האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי ומת יירשנו בחייו ובמותו ומת לא יירשנו ש"מ אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו שמע מינה:
תנן התם קונם פירות האלו עלי קונם הן על פי קונם הן לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן בעי רמי בר חמא אמר קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרינן גבי דיליה הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]ה"ג בעי אבימי קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר מהו: אדם אוסר דבר וכו' - ואפילו לאחר שמת או שמכרו לאחר הוי נמי אסור או לא:
תנן התם - לקמן בפרק הנודר מן הירק: קונם פירות האלו עלי או קונם הן לפי או קונם הן על פי אסור בחילופיהן. אם נתחלפו בפירות אחרות ודבר שלא בא לעולם הוא:
גידוליהן - שנטען והגדילו:
על פלוני - שאסרן על חבירו:
מהו - אי הוי אסור בחילופיהן כמו שהוא אסור אי לא מי אמרינן גביה דיליה כי אמר קונם הן לפי או על פי אסור בחילופיהן אף על גב דהוי דבר שלב"ל הואיל ואשכחן גבי דיליה כי האי חומרא דאיהו אוס' פירות חבירו עליו ואהכי מחמירי' לגביה דאוסר נמי עליו דבר שלב"ל אבל גבי חבירו הואיל ואינו אוסר פירות חבירו על חבירו דאי אמר לחבירו קונם פירות של פלוני עליך לא הוי כלום לא אמרינן נמי דאית בידו למיסר ליה בחליפין דהוי דבר שלא בא לעולם:
ר"ן
[עריכה]אחר דעלמא דהא אמרינן בגמרא היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא ומקבל בטסקא לאו היינו שכירות אלא הקרקע הרי הוא של מחזיק לעולם ומורישו לבניו אלא שנותן דבר ידוע בכל שנה לבעלים הראשונים וכל כי האי גוונא קנין הגוף מיקרי ולא שעבוד בלבד שיפקיענו קונם והאי דנקט מושכרין במתניתין משום דטסקא זו כעין שכירות הוא שאם אינו פורע המוטל עליו שנה שנה הדרא ארעא למרא וכדאמרינן בעלמא (ב"מ ד' עג:) ארעא לטסקא משתעבדא ומלכא אמר דיהיב טסקא ליכול ארעא ואפילו הכי כיון דכל אימת דבעי למפרע לא מצי מסלק ליה אידך קנין הגוף יש לו בקרקע ומש"ה לא מצי אסר אבל בשכירות דעלמא מצי אסר כל זה פלפלו הראשונים ז"ל. ותמהני עליהם לפי שאני אומר להלכה דאפי' בשכירות דעלמא כל שאין לו למדיר תפיסת יד שרי מודר לאתהנויי ממרחץ ובית הבד שיש לו למדיר מושכרין בעיר דאע"ג דמן דינא ודאי דמשכיר יכול לאסור על השוכר ואפי' הקדים השוכר למשכיר שכרו וכדפרישנא לעיל במתניתין דריש פרקא הני מילי כשאוסר אותם לשוכר או כשאוסר אותם על כל אדם שהשוכר בכלל משום דכיון דקונמות מפקעי מידי שעבוד אסתלק ליה שעבודא דשוכר לגמרי אבל לאסור אותו על אחר לא כל הימנו דכיון דאשתייר ליה שעבודא דשוכר כשהמודר נהנה לא ממדיר הוא נהנה אלא מן השוכר כנ"ל ודבר ברור הוא. ולפיכך אני אומר דכי תנן לעיל היה א' מן השוק מודר מא' מהם הנאה לא יכנס לחצר ר"א בן יעקב אומר וכו' לאו משום רבותא דרבי אליעזר בן יעקב בלחוד תנא ליה אלא לרבותא דרבנן נמי נקטיה דסד"א נהי דקסברי רבנן דשותף מצי אסר אחבריה ה"מ משום דמפקע מיניה קנין שעבוד וכדכתיבנא לעיל אבל לאחד מן השוק לא מצי אסר הך חצר שאין בה דין חלוקה דמצי א"ל כיון דשעבוד חבירך עדיין נשאר אצלו לתוך שלו אני נכנס ולא לתוך שלך קמ"ל דכיון דהך מדיר מצי קני ליה בהא חצר קנין גוף ופירות לא כל הימנו:
מתני' האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס. כלומר למה שאני נכנס בו:
שדך שאני לוקח. כלומר אם אקחנו:
מת או מכרן לאחר מותר. דביתך אמר והשתא לאו ביתיה הוא וה"ה דאי נתנן לאחר נמי שרי אלא להכי נקט מכרן לאשמועינן דדוקא מכרן לאחר אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור:
קונם לבית זה שאני נכנס ושדה זה שאני לוקח מת או מכרו לאחר אסור. דכיון דבית זה קאמר שויה עילויה חתיכה דאסורא הלכך אפילו מכרו לאחר אסור והוי יודע דכי היכי דבית זה חמור מביתך לענין מכרן לאחר הכי נמי ביתך חמור מבית זה לענין נפילה דאי אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע ואי אמר בית זה ונפל אף ע"פ שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזדא ואי אמר ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקולא דנפילה והכי איתא בירושלמי ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך זה נפל ובני הא לית הוא ושמעינן מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני או בית ארמלות לבתי ונפל היורשים חייבים לבנותו בית זה ונפל אין חייבין לבנותו ומסתברא דכי אמרינן בביתך שאני נכנס דאי נפל ובני ליה אסור לאו דוקא נפל ובני ליה במקומו דה"ה אם בנהו במקום אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר והאי דנקט נפל ובני לרבותא נקטיה דבאומר בית זה אע"פ שחזר במקומו וכמדתו הראשונה מותר:
גמ' בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מהו. כלומר דנהי דאמרי' במתניתין דבאומר בית זה מכרו לאחר אסור ה"מ באוסר על עצמו דמצי אסר אנפשיה בית זה בין שיהא שלו או שימכרנו לאחר אבל אחבריה נהי דבית זה לעולם משמע וכדמוכחא מתניתין מיהו לא כל הימנו לאסרו לכשיצא מרשותו דה"ל נכסי חבירו על חבירו וה"ה דמבעיא ליה במפרש בית זה שאתה נכנס אפילו לאחר שיצא מרשותו דאפשר דלא מהני דאיהו לא מסתפק בלישנא דודאי פשיטא ליה דזה לעולם משמע וכדמוכחא מתניתין אבל עיקר בעיא היא אפילו כי בעי למיעבד הכי אי מצי עביד כיון דנכסיה השתא ברשותיה נינהו או לאו כיון דלאחר מכן נפקי מרשותיה והוי להו כנכסי חבירו על חבירו ומש"ה מייתי לה רב' ת"ש מדתנן בחייו ובמותו מת לא יירשנו דאלמא כי פריש מצי למיסר אפילו לאחר שיצאו מרשותו כיון דהשתא ברשותו נינהו וכיון דכי פריש חייל איסורא פשיטא ליה דזה כמפרש דמי דמתני' נמי הכי מוכחא ואע"ג דלעיל (דף מב:) דחינן שאני התם דאמר בחייו ובמותו כלומר דאע"ג דזה לגבי נודר עצמו לעולם משמע לגבי מדיר לא משמע הכי וכמו שפירשתי אני למעלה הכא לא ניחא לן בההיא דחיא ואמסקנא דלעיל סמכינן:
והוי יודע דכי תנן הכא אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון שנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני בסיפא דההיא מתניתין בפרק הגוזל קמא (דף קט.) ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לווה ובעלי חובין באין ונפרעין ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו והיאך בעלי חובין באין ונפרעין אלא ודאי נכסים דידהו נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהן ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר ליהנות מהן כשאר היורשין תנא סיפא נמי לא יירשנו ולאו דוקא וכ"ת היכי קתני נותנן לבניו או לאחיו בשלמא לווה ובעלי חובין באין ונפרעין שפיר דבעלי חוב לאו מדעתיה קא מיפרעו דליהוי פורע חובו באיסורי הנאה דבכה"ג ודאי אסור דנהי דאמרינן לעיל דמבריח ארי מנכסי חברו הוא היינו כשאחר פורע שלא מדעתו אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאן מרשות לרשות ונמצא מועל אלא בעל כרחו ב"ד מגבין להן ואע"ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן אבל נותן לבניו או לאחיו היכי שרי והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל (דף לו:) גבי תורם משלו על חבירו וי"ל דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכה"ג לאו מתנה הוא אלא גוונא דהפקר וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ה מהל' נדרים (הל' ח) שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא עשאה הרמב"ם ז"ל כההיא דתנן לעיל מיניה הגוזל את אביו ומת וכו' לווה ובעלי חובין באין ונפרעין ואמרינן עלה בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא:
תנן התם. לקמן בפ' הנודר מן הירק (דף נז.):
קונם פירות האלו עלי קונם הם על פי קונם הם לפי אסור בחלופיהן ובגדוליהם. כלומר כל שאמר א' מלשונות הללו חלופיהן וגדוליהן בכלל:
בעי רמי בר אבא קונם פירות האלו על פלוני מהו בחלופיהן. לאו בקונמות בלחוד קא מבעיא ליה אלא בכולהו איסורי הנאה דעלמא נמי מספקא ליה והיינו דמייתי לקמן ת"ש מהמקדש בערלה ולאו להחליפן לכתחלה מיבעיא ליה דודאי כל שהוא אסור בהנאה אסור למוכרו ולהחליפו דאי לא תימא הכי מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שיכול למוכרו לעובדי כוכבים ואמאי תנן שהגוזל פטור מן התשלומין אלא ודאי פשיטא ליה דלכתחילה אסור אלא בשעבר והחליפן מספקא ליה ולאחר נמי לא מיבעיא ליה דפשיטא ליה דמותרין שאין לך תופס את דמיו אלא עבודת כוכבים ושביעית והיינו דתנן ומייתי לה בריש חולין (דף ד.) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין אלא מספקא ליה אי מיתסרי למחליף מדרבנן בעלמא או לא והכי הוי עיקר ספיקיה מי אמרינן דכי תנן במתניתין אסור בחלופיהן ובגידוליהן היינו משום שכוונת הנודר בכך ואי משום כוונתו הוא דוקא נודר אוסר עצמו בכך דנהי דחילופיהן כדבר שלא בא לעולם דמו לגבי דידיה מצי אסר אבל לגבי חבירו לא מצי אסר או דילמא דכי תנן במתניתין אסור בחילופיהן לאו בתר דעתיה אזלינן אלא דהכא הכי הוא דכל אסורי הנאה חילופין אסורין מדרבנן למחליף עצמו הלכך לא שנא הוא ולא שנא חבירו ותמהני אדבעי רמי במודר ליבעי לה בנודר עצמו ובמתניתין גופה אי טעמא דמתניתין משום כוונת הנודר אפילו החליפן אחר חילופיהן אסורין לו ואי משום דינא דאסורי הנאה דוקא בשהחליפן הוא אבל החליפן אחר מותר בחלופיהן וי"ל דפשיטא ליה לרמי דנודר אפילו החליפן אחר אסור בחלופיהן דכיון שפרט ואמר אלו שוינהו עליו כהקדש וכמו שנפרש בפ' הנודר מן הירק עלה דהא מתניתין בס"ד מיהו הא מיבעיא ליה מי אמרינן דאפילו בשהחליפן הוא צריך אלו דלא מיתסר בהו אלא משום שבכלל דבריו הוא או דילמא להחליפן הוא לא צריך אלו דחלופיהן כגדוליהן דמי הילכך אפילו במודר אסור וכי תנן אלו להחליפן אחר איצטריך מיהו אין ה"נ דהוה מצי למבעי בנודר עצמו היכא דלא אמר אלו והחליפן הוא עצמו מהו בחלופיהן דהיינו דיניה דמודר אלא דלישנא דמתניתין באלו עדיפא ליה כנ"ל ופשטינא לה מדתנן האומר לאשתו קונם שאני מהנה לך ומיירי בשהדירה בעודה ארוסה וכיון דאכתי לא משתעבד לה חייל נדרא ומסתברא אפילו לאחר שנשאה דמשועבד לה והכי מוכח בכתובות בפרק המדיר (דף ע:):
תוספות
[עריכה]מת או מכרו לאחר מותר. לפי שלא נתכוין לאסור אלא בעודו שלו:
שדה זה שאני לוקח בית זו שאני נכנס והבית שלו מת או מכרו מהו. מי אמרי' כיון דדידיה הוא אינו יכול לאסור אלא בעודו שלו דנהי דתנן בית זה שאני נכנס ומכרו אסור ה"מ כשמדיר עצמו מבית חבירו דעתו לאוסרו עליו (שהרי אסרו עליו) כשאינו שלו ומיבעיא לאבימי כשאמר בהדיא בחייו ובמותו: ת"ש כו' הכא לא דחי שאני הכא דקאמר בחייו ובמותו כדאמר לעיל דהכא כי נמי אמר בחייו ובמותו מיבעיא ליה משום דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו:
תנן התם. לקמן בפרק הנודר מן הירק:
אסור בחילופיהן. אם מכרם או החליפם אסורין [דמיהן וחלופיהן] דחשבינן להן כהקדש ותופס דמיו וגידולי הקדש הקדש: אמר קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן וה"ה דמיבעיא ליה (בשאר איסורין) אם מכר מהו שיהנה המודר מן החילופין דשמא אסור כי ההוא דלעיל דאסור בחלופיהן וה"ה דמיבעיא ליה בשאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם מדקמייתי למפשט בעיין ממתני' דמקדש בערלה וכלאי הכרם וליכא לפרושי דמיבעיא ליה באיסורי הנאה מהו בחילופיהן אם מותר למוכרם בתחילה דפשיט' דאסור כדמוכח פרק כל שעה (דף כא:) למ"ד לא תאכלו איסורי הנאה משמע מדאיצטרי' קרא למישרי נבילה למכרה לעובד כוכבים אלמא דאסור למכור איסורי הנאה משום דבשעת מכירה הוא נהנה מגוף האיסור וה"ל כשרשיפא מעצי איסור וגם אם מכרם בדיעבד פשיטא ליה דמותרין מן התורה כדמפרש בשלהי פרק שני דקדושין (דף נח.) דאין לך דבר שתופס דמיו אלא עבודת כוכבים ושביעית וקאמר התם דהוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם שאר איסורין וכי קמיבעיא אם החליפן אסורין מדרבנן כדקאמר במתניתין קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן דחילופיהן כגידוליהן או שמא גבי דידיה הואיל ואדם אוסר כו' אבל גבי חבירו דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו וה"ה בכל איסורי הנאה ושרי ונראה דלהכי לא קמיבעיא ליה בחליפין איסורי הנאה [לאסור לאותן] שלא החליפם דפשיטא דשרי כדאמר (חולין דף ד.) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין ולא מיבעיא ליה אלא לאותו עצמו שהחליפן ומבעיא בהחלפתם אי קנסינן ליה ואסור ליהנות מדרבנן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ה (עריכה)
ט א מיי' פ"ה מהלכות נדרים הל' ה, טוש"ע י"ד סי' רטז סעיף ו:
י ב מיי' שם הלכה טו, סמג לאוין מב, טוש"ע שם סעיף א:
יא ג מיי' שם הלכה טז, טוש"ע שם סעיף ב [ובהרא"ש בפסקיו לקמן פ"ח סי' ה]:
ראשונים נוספים
קונם לבית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר כו'. ולא דמי לבית זה שאני נכנס דכיון דמודר קאמר זה פשיטא דלעולם אסריה עילויה דאינה ברשותו ומה לי ברשות זה ליצאה מרשותו אבל הכא אע"ג דמדיר קאמר זה דילמא אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אבל לעיל בפ' אין בין המודר כו' לא מפליג בין היכא דקאמר מודר שדך ובין היכא דקאמר מדיר נכסי משום דאין חילוק ביניהם בדבר התלוי בלשון ומיירי כגון דאמרינן בפרקין לבית זה שאתה נכנס בחיי ובמותי ולהכי פשיטא ליה מהך מתניתין דהגוזל ולא דחי כדלעיל שאני הכא דקאמר בחיי ובמותי:
אסור בחלופיהן. אם מכרן הדמים אסורין:
ובגידוליהן. אם נטען הגדל מהם אסור דחשבינן ליה כהקדש:
אוסר דבר שלא בא לעולם. דכיון שלא הוחלפו עדיין וכמו שאינו אוסר פירות חבירו על חבירו דאיכא תרתי שהפירות אינן ברשותו וגם חבירו אינו ברשותו לאסור דבר עליו גם אינו יכול לאסור דבר שלא בא לעולם כיון דאיכא תרתי:
היה אחד מהם מודר הנאה מחברו לא יכנס לחצר כו': פרישנא בגמרא שהמודר הזה לא הדירו חברו אלא הוא הדיר עצמו, ונודר שהודר קאמר, והאי בבא לא צריכא אלא משום חדושא דקתני וכופין את הנודר למכור חלקו, כלומר דכיון שהוא גורם איסור לעצמו מחמירין עליו, שמא יפשע וישתמש בחצר שאסרו עליו. ודוקא בשהאחד לבדו נדור מחברו אבל בששניהם נדורים זה מזה לא, דכיון דכל אחד ואחד מהם אסור שניהם נזהרין ומזהירין זה את זה, אבל כשהאחד לבדו נדור חוששין, שמא כשיראה חברו משתמש בחצר אף הוא יפשע וישתמש בה, והאי סיפא משמע דכולי עלמא היא, מדתני לה בתר פלוגתייהו, וטעמא שאף רבי אליעזר בן יעקב חושש, בשאין אסור אלא האחד מהם, שמא ישכח ושמא יעמיד שם ריחיים ותנור ויגדל תרנגולים, והכי נמי משמע בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה א'] דאף רבי אליעזר בן יעקב היא.
היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר, רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו כו': והאי בבא לאשמועינן כחו של רבי אליעזר בן יעקב איצטריך, דאפילו לאיניש דעלמא נמי שרי ליה, משום דאמר ליה לתוך של חברך אני נכנס, ולפום מאי דאוקימנא בגמרא דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי, ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה [נא, ב] דבאין ברירה וביש ברירה פליגי, כלומר דכיון שאין בה דין חלוקה ואי אפשר לחלוק, הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה, כדי שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל, כמו שאכתוב בגמרא בסייעתא דשמיא, אם כן הא דשרי רבי אליעזר בן יעקב אפילו לאחד מן השוק ליכנס בו, משום טעמא דבשל חברך אני נכנס, מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני, בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו, לפי שהחצר קנוי לו לדריסת הרגל ולכל מי שצריך ליכנס לו, אבל ליכנס לו לאותו שמן השוק לעצמו שלא לצורך בעל הבית אסור, דאם הקנו זה לזה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם, לא הקנו אותו לכל העולם.
גמרא: בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו מודו ליה רבנן דכאונסין דמו: כלומר דלמא כולהו סבירא להו דיש ברירה, ומן הדין אפילו בנדרו שרי, אלא דכיון דנדרו וגרמו לעצמן קנסינן להו לדעת רבנן, ולרבי אליעזר בן יעקב לעולם עומדים על דינם, ואתיא הא דלא כרבינא דבפרק שור שנגח את הפרה [נא, ב], דאוקי פלוגתייהו ביש ברירה ואין ברירה, או דלמא בהדירו נמי פליגי ובברירה פליגי, כסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה.
תא שמע היה אחד מהם מודר הנאה ופליגי: וקא סלקא דעתיה דמודר דוקא קאמר, כלומר שהדירו חברו. ואם תאמר והיכי סלקא דעתיא דמודר ממש קאמר, והא קתני סיפא כופין את הנודר, ואי מודר הוא היכי קרי ליה נודר. ויש לומר דשמא הוה סלקא דעתיה דרישא דוקא, וסיפא למודר קרי נודר, לפי שהנדר עליו. בנמוקי מורי הרב רבינו יונה ז"ל.
הכי גרסינן: מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר כו': קשיא לי דלמא לעולם דאדריה, ומאי כופין את הנודר המדיר, דכיון שאסר הנאתו על חברו, וחברו (מועכב) [מעוכב _ לפי השי"מ] על ידו מליכנס בחצר ושל עצמו, כופין את המדיר שימכור חלקו, כדי להתיר את המודר ליכנס בו, וכן פירשוה בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה א'] דאתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך (ואתמר) [ואת אמר _ לפי הירושלמי] כופין (לו) [לא _ לפי הירושלמי] על הדא אתמר אלא על הדא, כופין את הנודר שימכור חלקו באומר הנאתי עליך, אבל באומר הנאתך עלי לא [בדא _ לפי השי"מ והירושלמי]. ויש לומר דלא מסתברא להו לבעלי הגמרא, שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו. ועוד יש לומר דנודר לשון עומד הוא, ולא משמע להו אלא או במי שאסור עצמו או במי שנאסר ואפילו על ידי חברו, אבל במי שהוא מדיר את אחרים, לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא, ומדיר קרי ליה ולא נודר.
והרמב"ם (פ"ז מהל' נדרים ה"ה) סמך על הירושלמי, ופסק כן שלא כסוגית הגמרא שלנו, וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל [שם בהשגות], דאנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. ומיהו אם היה רגיל להדיר הנאתו על אחרים, בזה קונסים אותו וכופין למכור חלקו, וכדתניא בתוספתא [נדרים פרק ב' הלכה יא] היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו, כופין את הרגיל למכור את חלקו, וכן היא נמי בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ב'] שכופין אותו אם היה נדרן, ובסוף שמועתינו נכתוב אותו.
אמאי כופין אותו הא מינס אניס: והכי קיימא לן דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס, וכן אין כופין את המדיר את חברו למכור את חלקו אלא אם היה המדיר נדרן, כלומר שהדיר את חברו שני פעמים, וכדאתמר בירושלמי [שם], אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור, ומיהו בעיין דאי פליגי רבנן אפילו בהדירו לא איפשיטא.
ואיכא למידק אמאי לא פשטוה מדתנן [לקמן מז, ב] הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר, ופירשו איזהו דבר של אותה העיר, הרחבה והמרחץ ובית הכנסת, אלמא אפילו בהדירו פליגי, ותריץ הרמב"ן נר"י משום דאיכא למימר דלאו (אנדרים _ לפי השי"מ) קאי אלא אנודרין, אהני דקאמר הרי את עלי (והרי את עלי _ לפי השי"מ) פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר, ולא קתני ושניהם אסורים בדבר של אותה העיר (ורחוק) [ודחוק _ לפי השי"מ] הוא קצת, דכיון דקתני ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר, דאף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס [ואסור] תרוייהו אסורין, דאי שרי[נן _ לפי השי"מ] מודר לא ציית (המדיר) [הנודר _ לפי השי"מ], ולא פליג בהו רבנן, עד כאן. וזה יותר קרוב אף על פי שהיא מן התימה, האיך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה.
גמרא. הכי גרסינן: בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס ומת או שמכראו לאחר מהו, אדם אוסר לחברו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אסור או לא: פירוש דלא דמי לאומר בית זה שאני נכנס שאם ת או שמכרו אסור, דהתם באוסר על עצמו והבית הזה אסר על עצמו, ומה לי של זה ומה לי של אחר, שהוא לא אסר ביתו של ראובן אלא הבית אסר על עצמו, ואדם אוסר על עצמו נכסי חברו, אבל באוסר על אחרים שאין אדם אוסר נכסי חברו על חברו ולא מצי אסר, וכל שאמר בית זה שאינך נכנס, כיון שעכשיו הוא ברשותו, מי מצי אסר אפילו לכשיצא מרשותו, ובאוסר סתם ואי נמי אפילו אומר בפירוש לכשיצא מרשותי, ותדע לך דהא קא מייתי לה מדתניא בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ולא דחי דלמא שאני התם דקאמר לה בחייו ובמותו, וכדדחי לה בשלהי פרק אין בין המודר [לעיל מב, א] ומיהו לענין הלכתא אפילו באומר סתם נמי בית זה שאינך נכנס אסור, מדמייתי מינה ראיה להדיא בשלהי פרק אין בין המודר, ואף על גב דדחינן שאני התם דקאמר בחייו ובמותו דחייה בעלמא היא, וספיקא דאורייתא היא ולחומרא אזלינן. כן נראה לי.
בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו: וסיפא דהא מתניתין נותן לבניו או לאחיו, ואם אין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו, איתא בפרק הגוזל קמא [ב"ק קח, א_ב], ומשמע שיתן המודר לבנו או לאחיו לאחר מיתת אביו קאמר, וכן כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' נדרים ה"ח) וכתב הוא ז"ל והוא שיודיעם שהם הנכסים שאסר עליו אביו, ולמד זה ממה שאמרו גבי מתניתין [שם קח, ב וקט, א] דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו, ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, ואמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה, אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי.
וקשיא לי הא כיון דאסרינהו עליה בקונם שוינהו עליה עפרא בעלמא כשאר איסורי הנאה והיכי מצי יהיב להו לבניו או לאחיו, וכיצד בעלי חוב דידיה נפרעין ממנו, כלומר וקרעינן ליה לשטרא דבעל חוב, אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה. ואם הוציא מעל, ובעל חוב שזכה בנכסים מן ההפקר הוא זוכה, דהוה ליה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם.
והראב"ד פירשה על אב המדיר, וזה לשונו האומר לבנו קונם אי אתה נהנה לי בחיי ובמותי ודאי נכסיו אסורין עליו לעולם, והאי דקאמר לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, אקשינן עליה בנדרים לוה ובעלי חוב באין ונפרעין, והא מתהני מנכסי אבוה שפורע חובו מהם, אלא באומר כל הזן אינו מפסיד, אי נמי בחנוני הרגיל אצלו נתן לו סתם ונוטל סתם, עד כאן לשונו. ואף על פי שלא הקשו על זו כלל בנדרים כמו שכתב הרב ז"ל, אלא שדמה אותם הרב ז"ל לאותה שהקשו בשמעתין, מן האומר לאשתו קונם שאת נהנה לי לוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו, ופירקה הוא ז"ל על דרך מה ששנינו בפרק אין בין המודר, במי שמודר הנאה מחברו פורע לו את חובו, מכל מקום נראה מדבריו שמחיים דאב קאמר, ובאין ונפרעין מן האב מדעת האב קאמר, ירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ג'] על ההיא דמתניתין דפרק הגוזל א"ר ירמיה (חמיתיך) [חמי היך _ לפי הש"מ] תנינן הכא האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו, בחליו ובמותו אם מת לא יירשנו, מה בין אהן דאמר חדא חדא לאהין דאמר תרתי תרתי. עד כאן בירושלמי.
הא דאיבעי ליה לרמי קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהון: לאו דוקא בקונמות קא מבעיא ליה ומשום חומרא דקונמות, אלא כחליפי כל אסורי הנאה קא מבעיא ליה חלופין, או כגדולים דמו או לא, תדע לך דהא קא מייתי ליה ראיה מן המקדש בערלה ולקולא קא מייתי, והכי קאמר מי אמרינן הא דתנן אסור בחילופיהן לאו משום דחליפין איסורי הנאה דבעלמא אסורין אלא משום דדעתו של אדם אפילו מחילופיהן וכיון שכן כשאוסרן על עצמו הרי אסורין ואע"ג דחילופיהן אינן בעולם דהא הוה אוסר על עצמו בקונם אפילו דבר שלא בא לעולם, אבל גבי חברו שאין אדם אוסר על חברו דבר שאינו שלו, אף הוא אינו יכול לאסור עליו החליפין, שהחליפין גם כן דבר שלא בא לעולם הם, או דמאי טעמא דמתניתין לאו משום דעת האוסר אסרינן להו לחליפין עליה, אלא משום דכיון דאמר אלו שוינהו אנפשיה כחתיכת איסורי הנאה, ואשמועינן דחלופי איסורי הנאה אסור כגידולין, והלכך באוסר על חברו ונפשו עליו אסורי הנאה הרי זה אסור אפילו בחלופין כגדולין, כי קא מיבעי' ליה נמי לאו להחליפן לכתחלה קא מיבעי ליה דהא ודאי אסור, דכל שהוא אסור בהנאתה אסור למוכרו ולהחליפו, וכדאיתא בהדיא בפרק כל שעה, דאמרינן התם כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ואקשינן עליה מנבלה ופרק שאני נבלה דגלי בה קרא דכתיב או מכור לנכרי, דאלמא אי לא שריא רחמנא בהדיא לזבונה אסור משום אסורי הנאה, אלא בשעבר והחליפן קא מיבעיא ליה, ולאותו ממש שעבר להחליפן קא מיבעיא, ומשום קנס חכמים, אבל לאדם אחר שלא החליפן ודאי מותרין ואפילו מדרבנן, וכדתניא [תוספתא פסחים פרק ב' הלכה ג'] חמצן של עוברי עברה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין, וסברוה התם בריש פרק קמא דחולין דהיינו ר' יהודה דאמר חמץ לאחר פסח אסור, או דלמא משום דחילופיהן כגדולין דמו. קשיא לי אדרבה הול"ל דחליפי קונם מיהא עדיפי מגדולין, דקונם כהקדש והקדש תופס דמיו מדאורייתא, וגדולי הקדש אינן כהקדש אלא מדרבנן, וכדתנן [מעילה יג, א] הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים, אילן ונשא פירות, מועלין בהן ואן מועלין בגדלין, ויש לומר דשאני קונמות דאין לו פדיון, ואינו כהקדש אלא לרבי מאיר,ואפילו לרבי מאיר אם אמר ככרי עליך שהוא קונם פרטי אין לו פדיון, כדאיתא לעיל בפרק פרק אין בין המודר, אבל גדוליו אסורין אפילו בדבר שזרעו כלה בקונמות שעשאו כגדולי תרומה.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
פיסקא האומר לחברו קונם לביתך שאני נכנס כו' בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס ומת כו' פי' היא היא מאי דאמרן בפירקין דלעיל דר' יוחנן ורש לקיש לא פליגי עם רב ושמואל דכולהו סברי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומהא מתני' דפשטי' הכא פשיטנא התם:
תנן התם קונם פירות האלו עלי ונם הן לפי קונם הן על פי אסור בחילופיהן ובגדוליהן פי' אע"פ שכל איסורי הנאה גון ערלה וכלאי הכרם חילופיהן מותרין וגם גידוליהן בדבר שזרעו כלה הן מותרין הני אסורין דודאי איסור הבא מאליו שרי חליפיו וגידוליו אבל הקונמות שהוא אסרן על עצמן דעתו הי' גם על חילופיהן וגידוליהן:
בעי רמב"ח קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן כו' פי' בגידוליהן פשיטא לן דאסור כיון דמכחן קאתי לא הוי דבר שאל בא לעולם אבל חילופיהן הן דבר שלא בא לעולם ומש"ה בעי עלייהו ואלה נמי הן חמורין מאסור הבא מאליו שגידוליו מותרין ואלה גידוליהן אסורין ובחליפין קמבעי' לי' אם הן חמורין גם בזה מאיסור הבא מאליו ואסורין או אם הן שוין והן מותרין ופשט לי' ממאי דתנן בעלי חוב באין ונפרעין מן הבעל ונמצא שמון בעל חוב הן חלופי נכסי הבעל שהאשה נהנית מהן אלמא הן מותרין וכך הם דומה אל ההקונמות שאסר חבירו עליו גבי חלופין כמו איסור הבא מאליו ואהדר לי' רבא ודלמה לכתחלה לא ואי עבד עבד פי' אע"ג דפשטת ל'י מהכא דחליפין מותרין איכא למימר הנ"מ אם עבר והחליף אבל לכתחלה אסור החליף ולא תיתני לווה אלא לותה ופשט לי' מערלה וכלאי הכרם שכיון שחליופיהן מותרין מותר להחליפן ולמוכרן לכתחלה שאיזה הנאה אסרה תורה כגון שנהנה מגופון להסיקן תחת תבשילו או לסוף בשמן זיתי ערלה אבל למוכרן ולקבל דמיהן מותר והכי נמי בקונמות שאסר חבירו עליו כיון שחלופיהן מותרין גם להחליפן לכתחלה מותר הוא ומתחלה לא הי' יכול לפשוט לו מיכן מפני שזה הוא איסור הבא מאליו ואלה הן קונמות אבל אחר שפשט לו תחלה שחילופיהן מותרין כמו איסור הבא מאליו ושוין הן בדבר זה וחוזר ופושט ממנו שמותר להחליפן לכתחלה ואי קשיא היכי תיסק אדעתין למימר דלכתחלה יכול להחליפן אם כן המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת והרי יכולה להאשה למכרן וליהנות מהן א"ו אסור לכתחלה מדאורייתא שבעת שמוכרן ומקבל דמיהן היא הנאתן יש לומר אע"פ שמותר למוכרן אפ"ה כיון דאינה יכולה ליהנות מגופן אינה מקודשת דומיא דפטר חמור הקדש שיכולה האשה לפדותו בשה וליהנות בו וגם ההקדש יכולה לחללו בש"פ ולהנות בו ואפ"ה אינה מוקדשת כדפרישית התם והם ה"נ הכא ולא6 היא דפרקא קאמ דבכורות בה' חמורו של ביכרה מקשי מתנ'י מני אי ר"ש היקדש בכולי' אי ר"י היקדש בהך דביני בינ י ומהדר אמר רב נחמן אר רבא בר אבוה לעולם ר' יוהדה היא דאמר אין פדייו פחות משקל והקדש נמי אע"ג דאמרי' אם חללו בש"פ מחולל דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לחללו בפחות משוייו ובתרומה נמי אע"פ שהיא אסורה לזרים מקדשין בה אפי' ישראל מפני שהיא יכולה למוכרה לכהנים וליקח דמי' והם ה"נ באיסורי הנאה אם האי יכוהל למוכרם תתקדש בהם ויש להשיב וכי זקוקים אנו להעמיד ממש מה שעלה בלב המקשה המקשה סבר אע"פ שהיא יכוהל למוכרן אינה מתקדשת בהן כיון שגופן אסור בהנאה ורבא תירץ לו דהכא נ מי דיעבד קתני מכרן ויקידש בדמיהן אבל למוכרן לכתחלה אסור מן התורה ומש"ה אינה מקודשת שאינה רשאית למוכרן וליהנות מדמיהן שעוברת על לאו דלא יהנה כשמוכרתן ודחה אותו ה"נ לכתחלה לא ואי עבד עבד פי' אין התנא מתיר לו למכור איסורי הנאה אלא אם עבר ומכרם וקידש בדמיהן מקודשת אבל לכתחלה אסור למוכרם ולקבל דמיהן או מדרבנן או יש לומר אפי' מדאוריית' אסור למוכרם שבעת שמוכרן ומקבל מעות נמצא שהוא נהנה שהרי הוא מותר בדמיהן:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ה (עריכה)
גמרא בעי אבימי כו'. למימרא דאדם אוסר דבר שברשות חברו לכשיצא מרשות חברו דקתני קונם לבית זה שאני נכנס ומת או שמכרו לאחר דיצא מרשות חברו ואפילו הכי אסור (והם) הכי נמי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. אמר רבא תא שמע בהדיא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. פירוש.
אדם אוסר דבר שברשותו או לא. צריכין אנו לומר דאביי דמיבעיא ליה האי בעיא לא שמיעא ליה ההיא דלעיל פרק אין בין המודר דהתם אסקינן דרב ושמואל ורבי יוחנן וריש לקיש כולהו סבירא להו אדם אוסר. הרי"ץ ז"ל.
בחייו ובמותו לא יירשנו והיינו כמו בעיא דאבימי שהרי פירוש ובמותו דהיינו לאחר שיצא מרשותו ולבית זה דמתניתין לא דמי דלא היתה ברשותו בשעת הנדר וגם לעצמו הוא אוסר ואבימי בעי באוסר שלו על של אחרים. ותימה הוא וכי אבימי לא ידע המשנה ושמא לא היה זכור באותה שעה. הרא"ם ז"ל.
שמע מינה אדם אוסר וכו'. והכא ליכא למיפרך כדפריך לעיל באידך פירקא שאני הכא דאמר בחייו ובמותו הואיל ולא אמר קונם ביתי אלא בית זה סתם. פירוש.
ומיהו לענין הילכתא אפילו באומר סתם נמי בית זה שאינך נכנס אסור מדמייתי מינה ראיה להדיא בשילהי פרק אין בין המודר ואף על גב דדחינן שאני התם דקאמר ליה בחייו ובמותו דחייו בעלמא היא וספיקא דאורייתא היא ולחומרא אזלינן. כן נראה לי. בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וסיפא דהא מתני' נותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואיתא בפרק הגוזל קמא ומשמע שיתן המודר לבנו או לאחיו לאחר מיתת אביו קאמר וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכתב הוא ז"ל והוא שיודיעם שהם הנכסים שאסר עליו אביו. ולמד זה ממה שאמרו שם גבי מתניתין דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי.
וקשיא לי הא כיון דאסרינהו עליה בקונם שוינהו עליה עפרא בעלמא כשאר איסורי הנאה והיכי מצי יהיב להו לבניו או לאחיו וכיצד בעלי חוב דידיה נפרעין ממנו כלומר וקרעינן ליה לשטרא דבעל חוב אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה ואם הוציא מעל ובעל חוב שזכה בנכסים מן ההפקר הוא זוכה דהוי ליה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם.
והראב"ד פירשה על האב המדיר וז"ל: האומר לבנו קונם אי אתה נהנה לי בחיי ובמותי ודאי נכסיו אסורין עליו לעולם והאי דקאמר לוה ובעלי חוב באין ונפרעין (אמר המגיה עיין ברשב"א) והא מתהני מנכסי אבוה שפורע חובו מהם אלא באומר כל הזן אינו מפסיד אי נמי בחנוני הרגיל אצלו נותן לו סתם נוטל סתם. עד כאן לשונו.
ואף על פי שלא הקשו על זו כלל בנדרים כמו שכתב הרב ז"ל אלא שדמה אותם הרב ז"ל לאותה שהקשו בשמעתין מן האומר לאשתו קונם שאת נהנה לי לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ופירקה הוא ז"ל על דרך מה ששנינו במשנת אין בין המודר במי שמודר הנאה מחברו פורע לו את חובו. מכל מקום נראה מדבריו שמחיים דאב קאמר ובאין ונפרעין מן האב מדעת האב קאמר ובסוף המסכתא אכתוב יותר בענין זה.
ירושלמי על ההיא מתניתין בפרק הגוזל א"ר ירמיה חמי היך תנינן הכא האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו מה בין אהין דאמר חדא חדא לאהין דאמר תרתי עד כאן בירושלמי. הרשב"א ז"ל.
תנן התם לקמן בהנודר מן ירק אסור בחילופיהם ובגידוליהם אם נמכרו הדמים אסורים והגדל מהן דחשבינן ליה כהקדש ותופס דמיו דגידולי דקדש נמי כהקדש ולא דהוי הקדש גמור שהרי אין מעילה בקונמות אלא לענין חלופיהן וגידוליהן החמירו לומר כן. ולקמן בשמעתין דבצל פי' רבנ' דודאי גידולין לא מיתסרי רק משום תערובת העיקר שאינו בטל ונמצא מעורב עם גידולין. מהו בחילופיהן אם נמכרו דמים מה הן גבי דיליה שאוסר הפירות על עצמו כדקתני קונם הם על פי מתסר בחילופיהן אף על גב דלא באו לעולם מה שלא הוחלפו עדיין קרי לא באו לעולם גבי חברו נמי כגון שאוסר פירותיו על חברו כיון דאשכחנא ביה קולא דאין אדם אוסר כו'. והא לא קשיא דאמרינן בכתובות פרק אף על פי ולקמן באלו נדרים שאין אשת יכולה להקדיש מעשה ידיה לבעלה אלא באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם דהכא שאני דאף על גב דחילופיהן לא באו כיון שהפירות שהחילופין באין מהם איתנהו בעולם איכא למימר דמיתסרי או דילמא חילופיהן כגידוליהן פירוש חילופיהן ליתסרו מידי דהוה אגידוליהם דמיתסרי אף על פי שאינן בעולם. שטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה