משתמש:Effib/נצח ישראל

ניסיון לניסוח מחדש ותקצור של המהר"ל

כאשר כל דבר נקנה הידיעה בו מההפך, כי ממראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, ומוסכם כי ידיעת ההפכים הוא אחד. ולכך אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז א) בהגדה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". ולמה מתחיל בגנות? מפני שאין לשבח בהכרה אמיתית רק מההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין.

וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות בידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסיבה לגלות, והדברים השייכים אליה. ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחילה, כי הגלות בעצמה היא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק, כי הגלות היא שינוי ויציאה מהסדר. שהשם יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי, וסידר את ישראל במקומם הראוי, שהוא ארץ ישראל. והגלות ממקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקומם הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה, אלא שיחזרו למקומם הטבעי, כי אחרת היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, דבר שאיננו אפשרי. משל זה, להכריח את חלק האש שמקומו הטבעי הוא למעלה, שיהיה עומד בארץ למטה חוץ למקומו הטבעי. וכן הארץ, שמקומה הטבעי למטה, ואם מכריחים חלק ממנה לעמוד למעלה, אם היו נשארים עומדים שלא במקומם הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי.

וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שלא במקומם הראוי, שהוא לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר - כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים, שיש לכל אחד מהם מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (משנה אבות ד ג) "אין לך דבר שאין לו מקום", וכל דבר הוא ברשות עצמו - היה הדבר הזה הבלתי טבעי, שהוא העמידה חוץ למקומם, נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו, עד שהוא מקויים, עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד שלא כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מיותר ובטל לגמרי ללא צורך, דבר שלא יתכן.

וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר למקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם, ואם כן למה יהיה חילוק ביניהם, ולא יתאחדו? ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיותם אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשניים, אלא הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א ז) להיותם מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצים יחד, כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי, אם היה זה לעולם.

ועוד, כי לפי סדר המציאות, אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי, שיהיו ישראל עליון על גויי הארץ, כאשר עושים רצון המקום, דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות, בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היו הגלות ויד האומות מושלים על ישראל נשארים בתמידות, היו דברים אלו, שהם שינוי סדר המציאות, עומדים בתמידות, ודבר זה אי אפשר. ולכך מהגלות נוכל לעמוד על הגאולה.

ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם, בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד יח):

"ויאמר ה' אל אברם, ידוע תדע" (בראשית טו יג), ידוע - שאני מפזרן, תדע - שאני מקבצן. ידוע - שאני ממשכנם, תדע - שאני פורקן. ידוע - שאני משעבדם, תדע - שאני גואלם", עד כאן.

ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר "ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם", שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק? רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד.

ורצה לומר: מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו "ידוע - שאני מפזרן, תדע - שאני מכנסן". כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד, הם יחד גם כן.

וכן "ידוע - שאני ממשכנם", ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת, בזה יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא לדבר זה הם נבראו, לכך "ידוע - שאני מפזרן, תדע - שאני פורקן", להוציאם מהשעבוד. כי הוא יתברך מסדר המציאות, ואי אפשר שיבוא מאיתו דבר יוצא מהסדר, כי אם עונש לפי שעה מפני החטא, שאין זה נקרא יציאה מסדר המציאות.

וכן מה שאמר "ידוע - שאני משעבדם, תדע - שאני גואלם", כי שעבוד אומה באומה, אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בת חורין, כמו שהארכנו על זה בחיבור גבורות ה' אצל "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו שלשה דברים, שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה.

וכל זה תבין, כי לשון "גלה" ו"גאל" אותיות שניהם שוות, רק שבלשון "גאל" נרמז בו, שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד פיזורם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האל"ף, שהוא האחדות והקיבוץ מהפיזור, הוא באמצע התיבה המילה. אבל "גלה" הוא בה"א, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר המפוזר, הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם אמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, ובא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקיבוץ, כמו שיתבאר.

ולומר לך, כי הגלות בעצמה היא סיבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות "גלה" הם אותיות "גאל", רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל"ף של "גאל". ובמה שיש ה"א במלת "גלה", אשר הה"א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד' קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה, כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כך יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להתאחד מחדש. אבל עתה יתאחדו מכח האחדות שנשאר אצלם.

ובמדרש (בראשית רבה ו)

"מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה שהגליות עתידות לעבור שם, וקברה שם כדי שתהא מבקשת רחמים על בניה. הדא הוא דכתיב זהו שכתוב (ירמיהו לא יד-טז) 'קול ברמה נשמע נהי וגו', כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם'", עד כאן.

ופירוש ענין זה כמו שבארו עוד במדרש "רחל מבכה על בניה" - ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל, אלא על שם בנה - "הבן יקיר לי אפרים". וזה המדרש יש לו טעם מופלג, כי האשה תקרא "בית", כמו שאמר רבי יוסי (גיטין נב א) מעולם לא קראתי לאשתי "אשתי", רק לאשתי "ביתי". ומפני כי רחל הייתה עקרת הבית של יעקב, כמו שאמרו חז"ל. וכל מי שנקרא "בית" כולל ומאחד הכל, כשם שהבית כולל הכל ומאחד כל אשר בתוכו. ולפיכך נקראו ישראל על שם רחל. וכן נקראו ישראל על שם בנה, כמו שהיא היתה עיקר, גם כן בנה עיקר, ודבר זה ידוע מאד.

ולפיכך אמר שנקברה רחל בדרך, שאם הייתה נקברת רחל במערה, לא היה כח המקבץ והמאחד אצל ישראל בגלותם, וכבר נחלקו ישראל חס ושלום, מבלי שיוכלו להתכנס שוב. ולכך רחל, שהיא כח המאחד את ישראל - שהרי כל ישראל נקראו על שמה - נקברה בדרך, ונשאר בישראל כח המאחד, רק שאינו בפועל רק בכח בלבד. ולכן מבקשת רחמים, עד שיהיו ישראל מקובצים בארצם לגמרי. והיינו שהשיב לה הקדוש ברוך הוא: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", כי בזכות רחל, שהיא כח המקבץ ישראל ומאחדם בתוך גלותם, ישובו ישראל מגלותם, וזהו "ושבו בנים לגבולם". וזה מה שרצינו לבאר.