משתמש:שילוני/בית הכנסת הקדום

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית הכנסת הקדום

מבוא[עריכה]

חשוב קודם להבין – שאנחנו איננו יודעים דבר. כשאנו באים להכיר את בית הכנסת הקדום, אנחנו מנסים להרכיב פאזל בן 2000 חלקים, כאשר יש בידינו כ-100 חלקים. אמנם, אנחנו כל הזמן משיגים עוד חלקים, בעיקר הודות ל"גניזה", אבל איבדנו את הוראות ההרכבה לפני כ-800 שנה, לפחות.
בנוסף, קיימת הטעיה מובנית: אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה בית-כנסת ואיך מתפללים וקוראים בתורה וכו'. אנחנו מניחים שבעבר עשו כמו שאנחנו מכירים, או לכל היותר בשינויים קלים. אבל זה כלל לא מוכרח, והיא הנחה מוטעית. א"כ, הבקיאות של יהודים דתיים במנהגי "בית הכנסת העכשיוי " -יכולה גם להיות לרועץ. על-כן, יש לקרוא את המקורות עם "ראש- פתוח", בלי הנחות מוקדמות, ובזהירות.
אחרי שאמרתי את זה, נבין שכל חוקר יכול להרכיב את הפאזל בצורה אחרת, כי אין לנו מושג כיצד הוא צריך להיראות בסוף. אז אני מציג כאן את התמונה כפי שאני מבין אותה, ומשתף את הקורא במלאכת ההרכבה.
הנושא הוא "בית הכנסת הקדום". לא "מנהג ארץ-ישראל", כי בית-הכנסת במקורו היא יצירה ארץ-ישראלית. בית-הכנסת הקדום הצמיח סניפים בארצות פזורינו, ובהם התפתחו מנהגים חדשים, השונים מאלו שהיו בבית-הכנסת הקדום. עם הזמן, אלה שהחזיקו במנהגים המקוריים נודעו כ-"בני קהילת ארץ-ישראל" (גם אם ישבו בחו"ל), כי ארץ-ישראל היא מולדת המנהגים המקוריים. במאמר זה אנסה להציג את בית הכנסת הקדום ומנהגיו, כפי שנהגו בהם עד לחיסולם.
המקורות והאזכורים בנושא עניים בכל המקומות [דברי תורה וכו'...]; צריך ללמוד מאות מקורות וכמעט בכולם יש התייחסות מועטת לנושא. כך שמאמר זה אינו אלא תוצר ראשוני, כי טרם שימשתי את המקורות כל צרכם.

בית הכנסת[עריכה]

  • משנה מגילה ג, א
בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת
    בית הכנסת, לוקחין   תיבה
    תיבה, לוקחין   מטפחות
    מטפחות, לוקחין   ספרים
אבל, אם מכרו תורה, לא יקחו   ספרים
    ספרים, לא יקחו   מטפחות
    מטפחות, לא יקחו   תיבה.
    תיבה, לא יקחו   בית הכנסת.
    בית הכנסת, לא יקחו   את הרחוב.
וכן במותריהן.

אין מוכרין את של רבים ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו, דברי רבי יהודה.
אמרו לו, אם כן אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה.

  • תוספתא מסכת ברכות פרק ב
בעל קרי חולה שנתן עליו תשעה קבין מים הרי זה קורא, אבל אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, עד שיבא בארבעים סאה. רבי יהודה אומר ארבעים סאה מכל מקום.

הזבין והזבות והנדות והיולדות מותרין לקרות בתורה ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות.
ובעלי קריין אסורין בכולן. ר' יהודה אומר <אבל> שונה הוא בהלכות הרגילות. ובלבד שלא יציע את המשנה.

  • משנה מסכת כלים פרק א
עשר קדושות הן:

ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה--שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות.
עיירות מוקפות חומה, מקודשות ממנה--שמשלחין מתוכן את המצורעים, ומסבבין לתוכן מת עד שירצו; יצא, אין מחזירין אותו.
לפנים מן החומה, מקודש מהן--שאוכלין שם קודשים קלים, ומעשר שני.
הר הבית, מקודש ממנו--שאין זבים וזבות נידות ויולדות נכנסין לשם.
החיל, מקודש ממנו--שאין גויים וטמא מת נכנסין לשם.
עזרת הנשים, מקודשת ממנו--שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבין עליה חטאת.
עזרת ישראל, מקודשת ממנה--שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם, וחייבין עליה חטאת.
עזרת הכוהנים, מקודשת ממנה--שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צורכיהם, לסמיכה ולשחיטה ולתנופה.
בין האולם ולמזבח, מקודש ממנה--שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם.
ההיכל, מקודש ממנו--שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידיים ורגליים.
בית קודש הקודשים, מקודש מהן--שאין נכנס לשם אלא כוהן גדול ביום הכיפורים, בשעת העבודה.

מייסדי ביהכנ"ס מלמדים אותנו מהו ביהכנ"ס ומה מקור קדושתו. בזמן המקדש- היו עשר קדושות. ומאז שחרב הבית- יש חמש.
רוב הקדושות המקדשיות מתבטאות במניעת כניסה לאנשים מסוימים. ככל שהמקום קדוש יותר- כן תמצא שם פחות אנשים.
לעומת זאת, הקדושות החדשות מתחילות בימי הכניסה, ובבית הכנסת. רבותינו מלמדים שמהיום, אם הציבור התכנס שם- זהו מקום קדוש!
עלייה ברמת קדושה נובעות מריבוי אנשים. ספר-תורה של עיר גדולה קדושה יותר מס"ת של עיר קטנה. והיא לב הקדושה: הקדושה עולה, מהמקום בו מוכרים בני העיר בדמים [=השוק] אל המקום שם הם מתכנסים. מהעטיפות החיצוניות של הספרים (תיבה, מטפחות) אל הספרים עצמם (ספרים, תורה).
זאת-אומרת, במקביל לביהמ"ק (שקדושתו פוחתת והולכת) מתפתחת בית-כנסת. אך חשוב יותר: הם מגלים לעם את תוכן קודש-הקדשים- [בימי בית שני] אין שם ארון, ובו תורת משה. אבל- הם יוצרים תיבה ובו תורה וספרים (כינוי לספרי נ"ך). ומורים לכל קהילה לבנות לעצמו בית, להציב בו תיבה, ולהניח בה תורה וספרים. רק הכהן-הגדול נכנס לקה"ק, מביא קטורת אל בין בדי הארון שמכיל את הלוחות ותורת משה- הלב הפנימי של קה"ק. ואת הלב הזה, חז"ל משכפלים ושותלים במקדשים חדשים, בבית הכנסת הקרוב לביתך.
ואותם אנשים שהם לא-רצויים בהר-הבית (זבים וזבות נידות ויולדות)- רצויים בקריאת התורה. אותם אנשים שלא יכולים ליכנס להר-הבית- חז"לינו רוצים שיגעו בספר-התורה, לב הקדושה, הקודש-קדשים החדש. הם אינם כלולים במצוות ראייה, אבל מעתה נכללו במצוות קריאה.
קדושות ימי המקדש קשורות-מקום. וקשורות למקום שיכול להיות אחד ובלעדי בעולם כולו. יש רק ארץ-ישראל אחד, רק הר הבית אחד. לעומתם, יכולות להיות הרבה ערים, ובהם הרבה ספרים. וכולם קדושים!
המשנה מחליטה לפתוח את קובץ המשניות הדנות ב-בית הכנסת במשנה זו, המציגה דירוג של קדושות. אך בניגוד למשנת "עשר קדושות", היא לא מציגה פשוט סולם של קדושות; המסגרת שבתוכה הם מופיעים מציינת את הקדושה העליונה- "בני העיר שמכרו". רצונם של בני העיר (לא "זקני העיר"!) כציבור מאוחד והסמכות שניתנה בידם להמיר את הקדושה בכסף. יש כאן ניגוד למצב בירושלים לפני החורבן: במקום כהנים וסנהדרין- בנים, ובניגוד לפילוג ולאיבה שהוסיפה דמים בימי החורבן- ציבור מאוחד.
לעומת ציר הקדושות המקדשי, התלויות-מקום בקו עולה, חז"לינו יצרו שני צירי קדושה: ציבור יהודי וספרי-התורה. תוצאות צירי הקדושה החדשים האלה, הנם שני היצירות האדירות שחז"לינו העניקו לעמינו- בית הכנסת והתנ"ך. ושני אלה היו מעמודי-התווך של הקיום היהודי מאז ועד היום.

תפקיד בית הכנסת ומנהגיו[עריכה]

לא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפנדתו, ובאבק שעל רגליו,
ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחמר.
ועוד אמר רבי יהודה:
בית הכנסת שחרב

אין מספידין בתוכן; שנאמר: (ויקרא כו): "והשמותי את מקדשיכם" — קדושתן אף כשהן שוממין.
ואין מפשילין בתוכו חבלים,
ואין פורשין לתוכו מצודות,
ואין שוטחין על גגו פירות,
ואין עושין אותו קפנדריא
עלו בו עשבים — לא יתלוש, מפני עגמת נפש.

בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת: אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ.

לעיון נוסף בהלכה זו - ראה כאן

לֹא יִכָּנֵס בָּהֶן בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַצִּנָּה מִפְּנֵי הַצִּנָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים,
וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן, וְאֵין יְשֵׁנִין בָּהֶן, וְאֵין מְטַיֵּלין בָּהֶן, וְאֵין נֵאוֹתִין בָּהֶן,
אֲבָל — קוֹרִין וְשוֹנִין וְדוֹרְשִׁין בָּהֶן.
הֶסְפֵּד שֶׁלָּרַבִּים יֻסְפַּד בָּהֶן.

במקביל לבית-המקדש (השני) התפתח מוסד חדש, נוסף- בית הכנסת. ‏[1] ומה ייעודו? –בעיני התנאים, הקרובים לדורות מייסדי ביהכנ"ס, הוא נועד לקרות, לשנות ולדרוש. את מה?- את התורה. אני אמשיך לומר כאן 'תורה', אבל כוונתם היתה באותה מידה לכל התנ"ך. לקרות – זו 'קריאת התורה', ולדרוש – זה מדרש.
יוצרים עבור בית הכנסת מנהגי-כבוד, כמו שיש לביהמ"ק. בעיקר מצוות לא-תעשה. אך, המצוות-עשה של ביהכנ"ס אינו כולל תפילה, אלא- תורה.

  • “כי ביתי בית תפילה ייקרא – לכל העמים.”

ברור שיהודי שמבקש ליתפלל ישאף לעלות אל "המקום אשר יבחר". המקום שבחרה חנה להתפלל בו, וכמוהה גם שלמה המלך. החידוש בדברי הנביא הוא שהבית העתיד להיבנות ישמש כבית תפילה גם ל"גויים". אבל פשוט וברור שהמקום המיועד לתפילה הוא ביהמ"ק.

תוכן מנהג בית הכנסת[עריכה]

אגב קריאת התורה, נוצרו יצירות נוספות, שיחד הרכיבו את מנהג בית הכנסת.
כנגד קריאה בתורה, הייתה גם קריאה ב-'ספרים': בנביאים בבוקר ובכתובים אחר-הצהריים. בנוסף, החכם בעיר היה מלמד הלכה ודברי אגדה (מוסר, עידוד לאומי וכו') ומקשר את דבריו לקטע הנקרא בתורה באותה שבת. החכם היה מלווה את הקורא-בתורה ו'מתרגם'-מסביר את פסוקי התורה בשפה עממית, שהקהל יבין, תוך הטיית תרגום הפסוק לכיוון מעשי והילכתי. נכתבו קטעי שירה, שכללו רעיונות מהתורה או מדרשת-החכם ואלה שוזרו בתפילות שהקהל אמר.
כטבעם של מנהגים, המרכיבים הללו נתקבעו, ובנו את 'טקס' בית הכנסת.
הקריאה ב-'ספרים', ספרי ה-נ"ך, נקראה 'הפטרה' (בלשון התנאים: מפטירין ב...). נאום החכם, השוזר הלכה ודברי אגדה ומקשרם לקטע העתיד להיקרא בתורה באותה שבת- נקראה דרשה, והמה מופיעים בספרות המדרש. ההסבר המתלווה לפסוקי התורה נודע כ-תרגום. וקטעי השירה, ששוזרו בתפילות השבת, מכונים היום- פיוטים (בדומה למלה האנגלי- poet).

הקריאה בתורה[עריכה]

החוויה בבית הכנסת נסבה סביב קריאת התורה. לכן ענייני ביהכנ"ס מופיעה במס' מגילה, אגב ענייני מקרא מגילה (לעומת הבבלי, במס' ברכות, כמקום תפילה).

כנראה שהלכות קריאת התורה התחילו עם ה-"ארבע פרשיות". הם נקראו עוד בימי המקדש והיה להם תפקיד מעשי- לעודד את העם להתכונן לקראת העלייה לרגל החשובה של חג הפסח. עם הזמן, נוספו קריאות נוספות: קטעים מהתורה ומהנביא לראש-חודש וחגים, ומגילה בפורים...

הקריאה ה"רגילה" נועדה רק 'למלא את החלל' בין כל הקריאות המיוחדות דלעיל. בתחילה, כל אדם היה מוזמן לעלות ולקרוא בתורה, גברים נשים וקטנים. כל אחד היה עולה וקורא כמה פסוקים שרצה, ממקום בו הפסיקו בני העיר בפעם הקודמת. ניתנו רק הנחיות כלליות- כמה פסוקים מינימום לקרוא, איפה ראוי להפסיק. אבל, משנתנה רשות לאדם לקרוא- אינו מבחין בין סוף פסוק לסוף חומש. - היה קשה להפסיק אותו... (ולכן היו הוראות מה עושים בסוף חומש...).

כנראה שהתפתחו מנהגים שונים לגבי שני וחמישי ומנחה בשבת; היו מקומות שנהגו ששלושת הקריאות הללו עולים למניין והיו שנהגו שלא. משמעות הדבר, שהיו שקראו בשבת בבוקר, במנחה המשיכו ממקום שהפסיקו בבוקר, בשני המשיכו ממקום שהפסיקו במנחה, ובחמישי המשיכו ממקום שהפסיקו בשני. (תוספתא מגילה)

יש להבין, אם-כן, שדווקא החגים וכד', עם הקריאות המיוחדות, היו היתדות הקבועות בסבב קריאת-התורה. הקריאות המיוחדות נקראו 'הפסקות' מפני שהם גורמים להפסקה בסדר הקריאה הקבוע.

  • משנה – מגילה ג, ד
ראש חדש אדר שחל להיות בשבת, קורין בפרשת שקלים.

חל להיות בתוך השבת, מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת.
בשניה, זכור.
בשלישית, פרה אדמה.
ברביעית, החדש הזה לכם.
בחמישית, חוזרין לכסדרן.
לכל מפסיקין: בראשי חדשים, בחנוכה ובפורים, בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים.

קראו בשבתות השנה את התורה על הסדר, וזה כוונת המשנה- "חוזרין לכסדרן". אבל, "לכל מפסיקין" - מפסיקים את סדר הקריאה הרגיל בכל מועד ואירוע, ומחליפים את הקריאה הרגילה בקריאה מיוחדת. בימינו, הקריאה המיוחדת לרוב רק מתווסף לקריאה הסדירה כ-'מפטיר' (ומוציאים עבורו ספר-תורה שני).

בשבתות ה-'ארבע פרשיות' היו מפסיקין את הסדר וקורין את הקריאות המיוחדות במקום לקרוא את סדר התורה. בימינו קוראים את הקריאות המיוחדות רק כ-' מפטיר', דהיינו כתוספת אחרי קריאת הפרשה הקבועה. בימינו, פרשת- השבוע היא הקבוע וה-'ארבע פרשיות' הוא רק תוספת שולית. במקור, ה-'ארבע פרשיות' היו מעמודי התווך של הקריאה בשנה; בשאר השנה רק קוראים, בלי קצב מוגדר או תאריך-יעד להגיע אליו.

בעקרון, קוראים בשבת שבעה קטעים; אך אם רצה הקהל להוסיף קטעים- "מוסיפין עליהן" (מש' מגילה ד' ב'). משמעות הדבר- מי שלא היה בביכנ"ס בשחרית, לא יידע מהיכן יתחילו לקרוא בפעם הבא.
בשלב הבא (כנראה אחרי התוספתא, ולפני מדרשי האגדה), נקבעו 'מקומות' מסוימים בתורה בהם ראוי להתחיל לקרוא. זה היה ראשית יצירתם של קטעי קריאה מוסכמים. אם זאת, לא היתה אחידות מוחלטת לגבי כל "מקומות ההתחלה"; כנראה שהונהגו מנהגים שונים בערים שונות או בזמנים שונים. בנוסף, אם הקורא רצה, היה יכול להתעלם מ"נקודת התחלה" מסוימת ולהמשיך עד לנקודה הבאה. כל אלה מבטאים את רמת הגמישות בהכוונה לחומר שייקרא בשבת.

רק בשלב השלישי יצרו מסגרת תחומה, עם התחלה וסוף. קטע זה של התורה נקרא היום 'סדר'.

סדר בתנ"ך[עריכה]

היום מכנים את הקטע הנקרא בשבת "פרשה" או 'פרשת השבוע'. במקור, 'פרשה' הוא כנוי רק ל'פרשה פתוחה או סתומה'. השם המקורי של הקטע השבועי היה- 'סדר' (סדר בעברית, או 'סידרא' בארמית), על-פי לשון המשנה: "חוזרין לכסדרן". שמות אלו, 'סדר' ו- 'סידרא', נשתמרו בלשון קהילות אשכנז בחו"ל כשם-נרדף ל-'פרשת השבוע'.

קיימו את העיקר החשוב בקריאה הקדומה- ה'הפסקות'. הרעיון שהקריאה השבועית הסדירה טפלה לקריאות במועדים המיוחדים.

אם זאת, יצרו מערכת סדורה של קטעים, ומסגרת-זמן בה יש לקוראם.
ידועים כיום שתי מסגרות עיקריות: מסגרת בה קוראים את כל התורה תוך שנה, ומסגרת של כשלוש שנים. יש דעות שונות בין החוקרים לגבי היווצרותן של מסגרות אלו. (פליישר – נאה - שר-שלום).

במקום פרשה של כ-130 פסוקים, קראו סדר של כ-30 פסוקים. סבב של כ-175 שבתות. שני סבבים לכל שמיטה, לכל שבע שנים.

הערות[עריכה]

  1. ^ נתגלו בתי-כנסת מימי המקדש בעיר-דוד, יריחו, גמלא. ראה גם: בתי כנסת בתקופת בית שני