משנה מקוואות ט ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקוואות · פרק ט · משנה ו | >>
על הבגדים, מצד אחד, אינו חוצץ.
משני צדדין, חוצץ.
רבי יהודה אומר משום רבי ישמעאל, אף מצד אחד.
רבי יוסי אומר, של בנאים, מצד אחד.
ושל בור, משני צדדין.
על הבגדים -
- מצד אחד - אינו חוצץ,
- משני צדדין - חוצץ.
- רבי יהודה אומר, משום רבי ישמעאל: מצד אחד.
- רבי יוסי אומר:
- של בנאים - מצד אחד,
- ושל בור - משני צדדין.
בנאים - הם תלמידי חכמים, ונקראו בנאים מפני שהם עוסקים בבניינו של עולם.
ובור הוא אשר אין לו ידיעה ולא מידה מעולה, כמו שביארנו באבות (פ"ב).
ומחוייב אצלנו תלמידי חכמים שיהיו בתכלית מן הזכות ונקיות הבגדים ישימו ההשתדלות בבגדים הנקיים. ובתלמוד (שבת דף קיד.) על זה ציווין רבים, ושם נאמר שכל תלמיד חכמים שנמצא רבב בבגדו הנה הוא מחוייב מות, ומן החיוב הזה נהיה שתלמידי חכמים יקפידו על לכלוך בגדיהם ואפילו מצד אחד.
והלכתא כרבי יוסי:
של בנאים. בסוף אלו קשרים (דף קיד.) אמרינן מאי בנאים אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבניינו של עולם כל ימיהם וקפדי על רבב שבבגדיהם שלא יהו מן המשניאים כדאמר ר' יוחנן התם כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר כל משנאי אהבו מות אל תיקרי משנאי אלא משניאי לפיכך אפי' בצד אחד חוצץ ולא עלתה לו טבילה אבל עם הארץ אינו מקפיד אלא א"כ יוצא מעבר אל עבר ומהך דייקינן התם דעל המרדעת חוצץ דלעיל היינו משני צדדין דלא תהא מרדעת חשובה מבגדו של עם הארץ ומתני' דווקא בשאינו מוכר רבב דאי מוכר רבב הוא אינו חוצץ כדאמר רבא בסוף פרק דם חטאת (דף צח:) דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ ומיבעיא ליה התם באדם אחד שהוא טבח ומוכר רבב אחדא ודאי לא קפיד אתרתי קפיד או לא קפיד וקאי בתיקו:
משני צדדים - שעובר משני עברי הבגד:
של בנאים - תלמידי חכמים שעוסקים בבנינו של עולם. וקפדי על רבב שבבגדיהם, דאמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב יב על בגדיו חייב יג מיתה:
ושל בור - גרוע מעם הארץ יד. ולא קפיד על לכלוך שבבגדיו אלא א"כ יוצא מעבר לעבר. ומרדעת דאמרן לעיל דחוצץ, היינו שעובר משני צדדין. דלא תהא מרדעת חשובה מבגדו של עם הארץ. והלכה כרבי יוסי:
של בנאים מצד אחד חוצץ. כתב הר"ב דאר"י כל ת"ח שנמצא רבב. בפרק טו דשבת [קיד] . ופירש"י רבב שומן וחלב. ולכך מסיים הרמב"ם בפירושו. וז"ל ומן החיוב הזה נהיה שת"ח יקפידו על לכלוך בגדיהם ואפילו מצד אחד. ע"כ. ויראה לי דתרתי אשמועינן. דלענין קפידא דחציצה כל לכלוך ואפילו אינו רבב. וכן נמי כל בגדיו. דהתם בגמרא מסקינן דדוקא בגלימא אמר ר"י שהוא בגד עליון. ואילו הכא סתמא תנן והיינו דבחבורו פ"ג מה"מ אינו מחלק בין בגד לבגד. [והטעם שת"ח מחמירין על עצמן שלא יבואו לשיהיו מלוכלכים. במה שיהיו מחוייבים מיתה]:
ושל בור. פירש הר"ב שהוא גרוע מע"ה. וכמו שפי' במשנה ה פ"ב דאבות. וכ"פ הרמב"ם גם בכאן. וצריך לומר דמתני' הכי קאמרה של בנאים שהם ת"ח דקפדי מדר"י מצד א'. אבל של ע"ה נעשה כמו בור דלא קפיד עד שיהיו מב' הצדדים והיינו דהר"ב כתב ומרדעת כו' דלא תהא חשובה מבגדו של ע"ה. ולישנא דגמרא דפט"ו דשבת [דף קיד] הוא ש"מ דע"ה הוא [לענין זה] כמו בור:
(יב) (על הברטנורא) ופירש"י, שומן וחלב:
(יג) (על הברטנורא) ומן החיוב הזה נהיה שתלמידי חכמים יקפידו על לכלוך בגדיהם ואפילו מצד אחד. הר"מ. ונראה לי דתרתי אשמעינן, דלאו דוקא רבב, דהוא הדין כל לכלוך והוא הדין כל בגדיו. דחיוב מיתה אינו אלא על הבגד העליון כדאיתא בגמרא. והטעם, דמחמירין על עצמן ומקפידין על כל זה שלא יבואו לידי חיוב מיתה:
(יד) (על הברטנורא) ומתניתין הכי קאמרה, ושל עם הארץ נעשה כמו בור דלא קפיד עד שיהיה משני צדדים:
על הבגדים וכו': ומ"מ כל הבגדים ומחקו מלת על:
משני צדדין חוצץ: הכי ס"ל לר' מאיר בתוספתא. ר' יהודה אומר משום ר' ישמעאל ע' בהר"ש ובהגהות הגר"א שם של בנאים מצד א' ושל בור גדולה מצד א' קטנה עד שתהא משני צדדין. ופי' הר"ש ז"ל ומתני' בשל בור קטנה:
ר' יוסי אומר של בנאים: כתב רש"י ז"ל שם בשבת סוף פ' אלו קשרין בדף קי"ד ר' יוסי פליג אדר' יהודה ואמר לר' ישמעאל בגד של בנאים דהיינו ת"ח וכו' ע"כ. ור"ש בן לקיש פליג התם אר' יוחנן דאיהו מפ' בנאים בלנים לשון בי בני והם כלים האוליירין הבאין ממדינת הים ומקפידין על רבב שעליהם ובחיוורי מיירי דהיינו לבוש התחתון דגלימא העליונה של אוליירין סומקי נינהו וסדין ומטפחות של אוליירין אוכמי נינהו ולא שייך קפידא רק בכלי לבן:
יכין
משני צדדין: בעבר הכתם מב' צדדי':
רבי יוסי אומר של בנאים: ת"ח שצריך להקפיד על נקיות [כשבת דקי"ד]:
ושל בור: גרוע מע"ה. ונ"ל דבע"ה בקפיד' בפירש תלי':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת