משנה מקוואות ח ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקוואות · פרק ח · משנה ד | >>
נכרית שפלטה שכבת זרע מישראל, טמאה.
בת ישראל שפלטה שכבת זרע מנכרי, טהורה.
האשה ששמשה ביתה, וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית, כאלו לא טבלה.
בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים, כשיטיל את המים, טמא.
רבי יוסי אומר, בחולה ובזקן, טמא.
בילד ובבריאיא, טהור.
נוכרית, שפלטה שכבת זרע מישראל - טמאה.
- בת ישראל, שפלטה שכבת זרע מנוכרי - טהורה.
- האשה ששימשה את ביתה, וירדה וטבלה,
- ולא כיבדה את הבית - כאילו לא טבלה.
- בעל קרי שטבל, ולא הטיל מים,
- כשיטיל את המים - טמא.
- רבי יוסי אומר:
- בחולה, ובזקן - טמא,
- בילד, ובבריא - טהור.
אמרו טמאה וטהורה, רוצה לומר השכבת זרע עצמה, כפי מה שביארנו בפתיחה ששכבת זרע של גוי טהורה.
ואמרו כבדה את הבית - כנוי לקנוח אבר מאבריה אחר המשגל, עד שלא ישאר לשכבת זרע רושם האחוז בגוף.
וכל בעל קרי אם לא השתין קודם הטהרה הנה בעת שישתין יטמא, כי אז תצא השארת הזרע הנשאר בחלל האמה.
ורבי יוסי אומר, שתכלית מה שישאר משכבת זרע השארית תוך הגוף לאיש חולה או זקן לפי שהם לא ידחום בחוזק. אמנם איש בריא או ילד ואפילו היה חולה הנה הוא טהור, לפי שתצא בכח שלא תשאר לו רושם תוך הגוף.
והלכה כרבי יוסי:
טמאה אם פלטה ביום א' וב' אבל לאחר ג' בעיא הוא במס' שבת בפ' אמר ר"ע (שם:) אי טהורה מישראל או לא וקיימא בתיקו:
וכן בפ' בנות כותים (דף לד:) אמרי' דאפי' טומאה דרבנן ליכא בקריו ודייק ליה מדתני בתוספתא (פ"ו ע"ש) נמצאת אתה אומר שכבת זרע של ישראל טמאה בכל מקום ואפי' במעי עובד כוכבים ושל עובד כוכבים טהורה בכ"מ ואפילו במעי ישראלית חוץ ממי רגלים שבה ומי רגלים דאורייתא לא מטמו שמע מינה דשכבת זרע טהורה לגמרי:
כאילו לא טבלה. ואפילו אזלא בכרעה שמא נשתייר דחיישי' שמא תפלוט כדאמר בפרק יוצא דופן (דף מא:) וי"מ משום חציצה ולא יתכן כלל דהתם מוכח בהדיא דאם הטבילוה במטה ולא נתהפכה מותרת לאכול בתרומה:
ולא הטיל מים. שלא השתין:
לכשטיל מים טמא. שמא נשתייר מן הקרי ויצא עכשיו ובפרק יוצא דופן (דף מג:) פריך מינה לשמואל דאמר כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמא ומשני שאני הכא דרובה בהרגשה וצריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהנך דלעיל דמים עכורין או חלוקין:
בבריא טהור. דיוצא בכח ואין משתייר:
בילד. מפרש בסוף פ"ק דחולין (דף כד:) ילד עד כמה כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו ומשמע אפי' בן פ' שנה:
תניא בתוספתא (שם) כל אלו שאמרו טהורין לחולין וטמאין לתרומה חוץ מן הפולטת שכבת זרע ר' יוסי בר רבי יהודה אומר הפולטת שכבת זרע טהורה לחולין:
טמאה - הטפה של שכבת זרע שפלטה י:
טהורה - ואפילו טומאה דרבנן ליכא:
ולא כבדה את הבית - לא קנחה את עצמה עד שלא ישאר בה לחלוחית של שכבת זרע:
כאילו לא טבלה - דחיישינן שמא תפלוט טפת שכבת זרע שנשאר לה באותו מקום:
לכשיטיל מים טמא - שמא נשתייר מן הקרי בתוך האמה ויוצא עם השתן:
בילד ובבריא טהור - שיוצא בכוח ואין משתייר. ועד כמה קרוי ילד, כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו יב, ואפילו בן שמונים שנה. והלכה כר' יוסי:
טמאה. פי' הר"ב הטפה וכו'. אבל בעובדת כוכבים לא שייכא בה טומאה כבהמה דעלמא רש"י פ"ד דנדה דל"ד. ובעיא היא בגמ' דהתם אי אפי' לאחר ג' דדילמא דוקא דישראל דדייגי במצות מתחממים [כדכתיב (תהלים לט) חם לבי בקרבי רש"י פ"ט דשבת דף פו] ומסריח או דילמא כיון דאכיל שקצים ורמשים מתחממים נמי ומסריח תיקו:
ולא כבדה את הבית. וכך העתיק הר"ב ומ"מ אפילו כבדה אח"כ לא סגי לה. ול' הרמב"ם בפ"ה מהא"ה קודם שתקנח כו' משמע דאח"כ קנחה ופשוט הוא ובנוסחת מהר"ם גרס ואח"כ כבדה את הבית וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים:
רבי יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא טהור. פי' הרמב"ם בחולה או בזקן טמא (בילד) [אמנם איש בריא או ילד] ואפי' היה חולה [הנה הוא טהור] כו'. אבל בחבורו פ"ה מהא"ה [ה' ז'] כתב בד"א בחולה או בזקן. אבל ילד בריא כו'. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"י כ"כ הרמב"ם ויהיב הכ"מ [שם] טעמא משום דבספ"ק דחולין מפרשי אמוראי למלתיה:
בילד. כתב הר"ב כל שעומד על רגלו א' וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. בספ"ק דחולין [דף כה]. ולשון הרמב"ם ונועל או חולץ:
(י) (על הברטנורא) אבל בנכרית לא שייכא בה טומאה. רש"י: ולאחר שלשה בעיא בגמרא ואסיק בתיקו:
(יא) (על המשנה) ובזקן כו'. לשון הר"מ בחיבורו, בר"א בחולה או בזקן, אבל ילד בריא כו':
(יב) (על הברטנורא) ולשון הר"מ, ונועל או חולץ:
מעובד כוכבים טהורה: בפ' בנות כותים קאמר דאפי' טומאה דרבנן ליכא ודייק לה מדקתני בברייתא דמייתי התם ש"ז של עובד כוכבים טהורה בכל מקום ואפי' במעי ישראלית חוץ ממי רגלים שבה ומי רגלים דאורייתא לא מטמאו ש"מ דש"ז טהורה לגמרי הר"ש והרא"ש ז"ל:
האשה ששמשה וכו': כתב בית יוסף בטור יו"ד בסי' קצ"ו בשם הרשב"א ז"ל יש מפרשים כבוד הבית ממש שבשעה שהיא שוחה לכבד ומרחבת יריכותיה פולטת הכל ע"כ:
בעל קרי שטבל: בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ג) פריך מינה לשמואל דאמר כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה ומשני שאני הכא דרובא בהרגשה וצריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהנך דלעיל דמים חלוקים או עכורים הר"ש ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפרק חמישי דהלכות שאר אבות הטומאות דמהרהר ומטיל מים השנויים בפ' זה אינם טמאים אלא מדבריהם ולא גזרו עליהם טומאה אלא לתרומה אבל לחולין טהורין ע"כ:
יכין
טמאה: ר"ל הטפה בעצמה טמאה כאב הטומאה דאורייתא. ומדקאי אהטפה. לא נקט הכא כאילו לא טבלה וכבסיפא. ובש"ס [נדה ל"ד ב'] מספקינן אי דוקא בפולטתו תוך ג' ימים טמאה הטפה. או אפי' לאחר ג' ימים. וסליק בתיקו:
בת ישראל: בדיוק קרא לה רק בת ישראל. ולא ישראלית. כדקרי לחברת' ברישא כותית היינו משום דהכא לא נעשה בה מעשה ישראלית:
טהורה: גם הקרי בעצמה טהור'. אפי' פלטתו תוך ג' ימים. דקרי דעובד כוכבים טהור לגמרי אפי' מד"ס. דאע"ג דשאר מעיינות עובדי כוכבים כרוקו ומר"ג וכו' כולן טמאין מד"ס כאילו הן של זב. אפ"ה קריו טהור לגמרי. דעבדו ביה רבנן היכירא שיהי' מלתא דתמיה שיהי' קריו טהור. ועי"ז ידעו שמה שטימאו שאר מעיינותיו הוא רק מד"ס. ולא נשרוף על נגיעתן תרומה וקדשים [כנדה ל"ד א']:
האשה ששמשה ביתה: ר"ל נבעלה:
ולא כבדה את הבית: שלא קנחה רחמה מבפנים היטב מש"ז קודם שטבלה לעסוק בטהרות:
כאילו לא טבלה: אפי' תקנח אחר טבילה. דאז אין תו לחוש שתפלוט הש"ז ותתטמאה. אפ"ה נשארת בטומאתה. דנהי דכשהי' הש"ז בפנים לאחר טבילה לא נתטמאה. מדהוא מגע בית הסתרים. ובמשא הרי אינו מטמא. עכ"פ יש לחוש כשתתקנח ותוציא הש"ז. יגע בשפת רחמה שבחוץ ותתטמאה. וחיישינן שמא תגע ולאו אדעתה [כנדה מ"ב ב']:
בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים כשיטיל את המים טמא: דשמא יצא עם השתן צחצוחי זרע שנשארו דבוקים בחלל אמתו:
בילד ובבריא: ר"ל אם הוא רך בשנים וגם הוא בריא:
טהור: שמוציא זרעו בכח. ולא נשאר כלום ממנו באמתו. ונקרא רך בשנים כל שיכול לעמוד על רגל א' בשעה שחולץ מנעלו וחוזר ונועלו [חולין כ"ד ב']. והכי קיי"ל [רמב"ם פ"ה מאהט"ו ה"ז]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת