משנה מעשרות ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשרות · פרק ג · משנה א | >>
המעביר תאנים בחצרו לקצות, בניו ובני ביתו אוכלין ופטוריןא.
הפועלים שעמו, בזמן שאין להם עליו מזונות, אוכליןב ופטורין.
אבל אם יש להם עליו מזונות, הרי אלו לא יאכלו.
משנה מנוקדת
הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ לִקְצוֹת,
- בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִין וּפְטוּרִין.
- הַפּוֹעֲלִים שֶׁעִמּוֹ,
- בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת, אוֹכְלִין וּפְטוּרִין.
- אֲבָל אִם יֵשׁ לָהֶם עָלָיו מְזוֹנוֹת,
- הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ:
נוסח הרמב"ם
המעביר תאנים בחצרו, לקצות -
- בניו, ובני ביתו - אוכלין, ופטורין.
- והפועלין שעימו -
- זמן שאין להם עליו מזונות - אוכלין, ופטורין.
- ואם יש להם עליו מזונות - הרי אלו, לא יאכלו.
פירוש הרמב"ם
העיקר אצלנו, החצר קובעת למעשר בדבר שנגמרה מלאכתו. וכשהעביר לקצות - לא נגמרה מלאכתן עד שיהיו קציעות.
ואם יש להם עליו מזונות, הרי אלו לא יאכלו - לפי שאין ראוי שיפרע חובו מן הטבל:
פירוש רבינו שמשון
המעביר תאני' בחצרו לקצות. להוליכן למקום שעושי' אותם קציעות:
בני ביתו אוכלין ופטורים. דאין חצר קובעת בדבר שלא נגמר מלאכתו ובירושלמי (הל' א) בעי הוא עצמו מהו שיאכל רב אמר אסור עולא אמר מותר ומפרש טעמא דרב משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו במקום שמקצין אותן לא בחצר משום דבמקומו ניכר שלא נגמרה מלאכתו אבל חוץ למקומו סברי דנגמרה וקאמר התם בירושלמי דרב כרבי דאמר רבי יוסי בן שאול בשם רבי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מתיב ר' יוסי בן שאול והתניא החרובין עד שלא כנסן לראש הגג א"ל לא תתיבני חרובין חרובין מאכל בהמה הם וכיון דיהיב לה לבהמה ידעי דעדיין לא יבשו כל צרכן בראש הגג דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמה ולעולא לא קשיא מתני' דחרובין דדלמא בהמה לאו דווקא דהוא הדין לאדם והא דנקט בהמה כדפרי' בירושלמי לפי שאין דרך תלמיד חכם לאכול בשוק והדר קאמר מה בין הוא לבין בניו ומשני הוא על ידי שהוא תלוי במוקצה אסור בניו על ידי שאינן תלויין במוקצה מותר :
יש להן עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו. דהוה ליה כלוקח ומקח קובע וק' דבסוף המביא (ד' לה.) מסקינן דאין מקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואין לפרש כאן משום דמזונותיו הרי הן כהוא עצמו דהניחא לרב אלא לעולא קשה ויש לומר דלגבי לוקח חשוב כנגמרה מלאכתו משום דעיניו במקחו ודכוותה אמרי' בהשוכר את הפועלים (פח.) ובירושלמי (שם) פריך ובני ביתו ואין להם עליו מזונות ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
המעביר תאנים - דרך חצרו, להוליכם למקום שעושים הקציעות:
אוכלין ופטורין - דחצר אינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו, אבל הוא אסור לאכול אלא במקום שעושים הקציעות, משום דבמקומו ניכר שלא נגמרה מלאכתו ושלא במקומו אינו ניכר. ובניו מותרין אפילו במקום שאין עושין בו הקציעות, שאין תלוי בהם לימלך וכיון שדעת אביהן לעשות מהן קציעות מותרין, אבל הוא שבידו לימלך אינו מותר אלא במקום שעושים הקציעות:
אבל אם יש להם עליו מזונות - שקצץ להן, דאינן אוכלין מן התורה, כיון שאינו גמר מלאכה דלא שכרן אלא להעבירן ג עד מקום שעושים הקציעות:
הרי אלו לא יאכלו - דהוי מקח, ולגבי לוקח חשיבי כנגמרה מלאכתן שהלוקח עיניו במקחו ד:
פירוש תוספות יום טוב
בניו ובני ביתו אוכלים ופטורים. בירושלמי פריך ואין להם עליו מזונות. כלומר ומאי שנא מפועלים דסיפא. ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה [ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פרק ד' דכתובות] כלומר הואיל ואכילתה אינה אלא מתנאי בית דין לא דמי לתנאי דפועלים לפי שבית דין שהתנו ותקנו מזונות לאשה. לא תקנו אלא שלענין מעשרות לא תהא אלא כמתנה:
[*הפועלים וכו' אוכלים ופטורים. אם נתן להם כדפירש הר"ב במתניתין דלקמן]:
הרי אלו לא יאכלו. מה שפירש הר"ב דלא שכרן אלא להעבירן וכו'. דהא דפירש בסוף [מ"ז] פ' דלעיל דפועל אוכל מן התורה בתלוש שלא נגמרה מלאכתו. היינו שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ומיהו בשעת גמר מלאכה בעינן ולא להעבירן וכו'. ועיין בפרק השוכר את הפועלים משנה ב'. ומה שפירש עוד הר"ב ולגבי הלוקח חשיבי נגמרה מלאכתו דלוקח עיניו במקחו וכן פירש הר"ש. וכלומר ולא תולה עיניו בדבר אחר לגמרו של המלאכה אלא אוכלו כך כשהוא לוקחו. וכן נראין דברי התוספות דפרק הפועלים דף פח בדבור המתחיל בעל הבית וכו' דלוקח תולה עיניו במקחו ואוכלו שנים בלא ספיתה. והכא נמי תולה עיניו במקחו וכשהוא בחצר הראוי לקבוע נקבע. ואין עיניו למקום הראוי לקצות. ואתיא נמי כר' יהודה דהלכה כמותו בסוף פרק דלעיל דאומר דלקצות פטור. משום דאף ע"ג דעיניו במקחו אינו מועיל אלא כשהמקח הוא בדבר השייך בו קביעות מלבד המקח כגון הכא בחצר. דחצר בעלמא קובעת. אלא דהכא אינו קובע משום דלקנות הכניסם. וכי מכרם קובע החצר דאין עיניו לקצות אבל לקצות דרבי יהודה הוא כשאין דבר שיקבעהו בלאו הכי:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) בניו ובני ביתו. בירושלמי מבואר דאף מזונותיה עליו. הואיל ואכילתה אינה אלא מתנאי בית דין. לא דמי לתנאי דפועלים לפי שב"ד שהתנו ותקנו מזונות לאשה. לא תקנו אלא שלענין מעשרות לא תהא אלא כמתנה:
(ב) (על המשנה) אוכלין. אם נתן להם:
(ג) (על הברטנורא) דהא דפירש ס"פ דלעיל דפועל אוכל מן התורה בתלוש שלא נגמרה מלאכתו היינו שלא נגמרה למעשר. ומיהו בשעת גמר מלאכה בעינן ולא להעבירן כו' ועיין מ"ב פ"ז דב"מ:
(ד) (על הברטנורא) כלומר ולא תולה עיניו בדבר אחר לגמרו של המלאכה אלא אוכלו כך כשהוא לוקחו:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
המעביר תאנים וכו': פי' רש"י ז"ל המעביר וכו' השוטח תאנים בחצרו ע"כ וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ואין פי' זה נכון דאי הכי ליתני המביא תאנים לחצרו כיון דשוטח אותם שם בחצר ועוד דבירוש' דייק הא שלא לקצות חייב ומתני' רבי ומימרא דרבי הכי תנינן לה הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלם בראש גגו רבי מחייב ורבי יוסי בר יהודה פוטר ומתני' משום דלקצות אינהו מצי אכלי בחצר אלא ה"פ המעביר תאנים הרבה בחצרו דאית בהו גרן והעבירן בחצר דרך העברה לעשותן קציעות במקום המיוחד לו בראש גגו והיינו מוקצה ותנן דבניו אוכלין סתם ואפי' בחצר וכ"ש בגג דהיינו במקומו לכ"ע ובחצר בניו וכו' אליבא דרבי פטורין מלעש' דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אבל הוא לא וכן מצאתי שפירש ר"י עכ"ל ז"ל. ובערוך פי' לקצות ליבש פ"א לקצות לעשות מהן קציעות שקציעתן זו היא גמר מלאכתן והואיל ועדיין לא עשאן קציעות אוכלין מהם עראי ופטורין. ופירות שלא נגמרה מלאכתן קרי מוקצה כדתנן עומד אדם על המוקצה וכו' ע"כ:
בני ביתו: אשתו ובירושלמי פריך כיון דיש לה עליו מזונות הא דמיא לסיפא דפועלים דקתני בהו הרי אלו לא יאכלו ומשני מיתוקמא כמ"ד אין מזונות לאשה מד"ת וקשה מכאן לתוספות דפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ה) שהקשו שם לרש"י ז"ל דלא אשכחן אשתו דקרו בני ביתו. ושם ביום טוב דף ל"ה נמי מייתי לה ותני עלה ר' יעקב [הגה"ה עיין לעיל בירוש'] מחייב ור' יוסי בר יהודה פוטר:
בפי' ר"ע ז"ל אבל הוא אסור לאכול אלא במקום שעושים וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו אמת וצ"ע בירוש' ע"כ. וכתב עוד בזמן שאין להם עליו מזונות ס"א והפועלים שעמו בזמן שיש להם עליו מזונות וכו' ואם אין להם עליו וכו' ע"כ ומלות אוכלין ופטורין דבמתני' דהכא מחקן מן המשנה:
אבל אם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו: פי' הרמב"ם ז"ל דטעמא הוי משום דאין פורעין חוב מן הטבל וקשיא דאכתי לא נגמרה מלאכתם הם וקתני סיפא דדבר שלא נגמרה מלאכתו דאוכלין אחת אחת ונראה לפ' לשיטת הרמב"ם ז"ל דלעולם לדידהו חצר דידהו חשיבא דמכח בעל הבית הוא דאתו וכיון דקצץ להם מזונות ונותן להם מן התאנים ה"ל כאילו חילק התאנים הללו לקצות והללו לאכול עתה ולא חייל בהני דאכלי השתא שמא דלקצות ונגמרה מלאכתן נינהו וחצר של אדם קובעת לו בדבר שנגמרה מלאכתו ושם טבל חל בהן הילכך אפי' אחת אחת לא יאכלו דהא אית גרן מראיית פנים ובחצר לא מצו אכלי כלל דומיא דידי'. הר"ש שירילי"ו ז"ל. והוא ז"ל ג"כ דחה דחיי' גמורה בראי' ברורה פי' רבינו שמשון שהעתיק ר"ע ז"ל משום דלגבי לוקח חשיב כנגמרה מלאכתן שהלוקח עיניו במקחו ע"כ וכתב עליו דמשמע מכמה דוכתי דלאו בתר לוקח אזלינן אלא בתר רוב בני המקום וכיון דרוב בני המקום עושין קציעות חשיב לא נגמרה מלאכתו ע"כ. ועוד נתן הוא ז"ל טעם אחר למה לא יאכלו. ירושלמי ר' יוחנן בשם ר"ש בן יוחי אמר היו לו שתי חצרות אחת במגדלא ואחת בטבריא העבירן בזו שבמגדלא לאוכלן בזו שבטבריא מכיון שהעבירן דרך היתר מותרין אתיא דרשב"י כר' יוסי בר' יהודה ועדיפא מיני' דמה דאמר ר' יוסי בר' יהודה בעומד במקום פיטור פירוש כגון שרוצה לאכלן על הגג ועתיד לעמוד במקום פיטור ואשמועי' דכיון דסוף מגמתו על פיטורא אע"ג דעבר על מקום חיובא פטור ומה דאר"ש באומד בדעתו לאכלן במקום חיוב ועתיד לעמוד שם במקום חיובא ומכיון שהעבירן דרך היתר מותר ודר' אליעזר עדיפא מן דתרויהון דתנן לעיל בפ"ח דתרומות הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ומפ' התם בירושלמי טעמא דר"א משום דכיון שהתחיל בהן דרך היתר שהתחיל לאכול מהן עראי בשדה בשעומדין לאכילה. ואם לקצות שהתחיל בגגו אפי' הכניסן לחצר ואכלן בחצר שרי דסבר דחצר לא קבעא אפי' להנהו כיון דהתחיל בהיתר ולענין הלכה קיימא לן כרבי מחבירו הילכך בעל הבית שהעביר תאנים בחצרו לאכלן בראש גגו וכן בניו בני דעה ואשתו וכ"ש פועלים שהכניסום במזיד ולאכלן שם אסור לאכול מהם עראי והיינו מתני' דקתני בה תנאה דמעביר הא הכנסה ושלא לקצות כולהו מיחייבי. העבירום לקצות פועלים דפסקו להם מזונות אסורין ולא יאכלו אפי' אחת דחצר חשיבא כדידהו והיינו מתני' דהפועלים. העבירום בניו ואשתו לקצות בגג הם מותרין לאכול מהן עראי דנחית עלייהו שמא דלקצות והוי דבר שלא נגמרה מלאכתו. בעל הבית עצמו שהעבירן בחצר לקצותן בגג ובא בעל הבית לאכול מהן בחצר עראי פלוגתא דרבי ורבנן בירושלמי ורב סבר כרבי ור' אלעזר סבר כרבנן וקיימא לן כרב ואסור לאכול מהם עראי עד הגג ואין מכל זה בהלכות הרמב"ם ז"ל כלום. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
המעביר תאנים בחצרו לקצות: שהעבירן דרך חצירו למקום שמיבשים אותן שם:
בניו ובני ביתו: ר"ל אשתו וכמ"ד אין לה מזונות מד"ת וגם בנים אפי' קטנים אינו חייב לזונם מדאו' ורק מתקנות אושא [ככתובות דמ"ט ב'] והו"ל כמתנה:
אוכלים ופטורין: דחצר אינה קובעת בדבר שלא נגמ"ל. מיהו הוא עצמו אסור לאכול עראי רק במקום שמיבשי' [פ"ד מ"ב] מדבידו לימלך דמדאכל גלי דעתי' דנמלך על אלו שאוכל ונגמ"ל וקבען החצר:
הפועלים שעמו: ששכרן להעבירן לקציעות שאינן אוכלין מד"ת מדאין מלאכתן זה גמר מלאכה:
בזמן שאין להם עליו מזונות: שלא פסק להן:
אוכלין ופטורין: בנתן להם דמתנה אינה קובעת בפירות כפ"ב ב':
אבל אם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו: דהו"ל כמקח ולגבייהו הו"ל כנגמ"ל כפ"ב סי' מ"א. ואפי' שלא בצירוף דשרי במשנה ב' התם שאני שהן עדיין בשדה משא"כ הכא שהן כבר בחצר שקובע למעשר אלא מדהעבירן לקצות לא הוקבעו רק מדאיכא תרתי חצר ומקח הוקבעו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת