משנה ידיים ב ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת ידיים · פרק ב · משנה ד | >>
ספק נעשה בהם מלאכה ספק לא נעשה בהם מלאכה, ספק יש בהם כשיעור ספק שאין בהם כשיעור, ספק טמאים ספק טהורין, ספיקן טהור, מפני שאמרו, ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר, טהור.
רבי יוסי אומר, ליטהר, טמא.
כיצד?
היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים טו טמאים, ספק נגע ספק לא נגע,
היו ידיו טמאות ולפניו שני ככרים טהורים, ספק נגע ספק לא נגע,
היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים טהורים, נגע באחד מהם, ספק בטמאה נגע ספק בטהורה נגע,
היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור, נגע באחד מהן, ספק בטמא נגע ספק בטהור נגע,
היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור, נגע בשתיהן, ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור, או טהורה בטמא וטמאה בטהור,
הידים כמו שהיו והככרים כמות שהיו.
ספק נעשה בהן מלאכה, ספק לא נעשה בהן מלאכה,
- ספק יש בהן כשעור, ספק שאין בהן -
- ספק טמאין, ספק טהורין.
- ספקן - טהור,
- מפני שאמרו: ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר - טהור.
- ספק יש בהן כשעור, ספק שאין בהן -
- רבי יוסי אומר: ליטהר - טמא.
- כיצד?
- היו ידיו טהורות, ולפניו שני כיכרים טמאין,
- ספק נגע, ספק לא נגע,
- היו ידיו טמאות, ולפניו שני כיכרים טהורין,
- ספק נגע, ספק לא נגע,
- היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה, ולפניו שני כיכרים טהורין,
- נגע באחד מהן - ספק בטמאה נגע, ספק בטהורה נגע,
- היו ידיו טהורות, ולפניו שני כיכרות, אחד טמא ואחד טהור,
- נגע באחד מהן - ספק בטמא נגע, וספק בטהור נגע,
- היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה, ולפניו שני כיכרים אחד טמא ואחד טהור,
- נגע בשתיהן - ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור, או טמאה בטהור וטהורה בטמא -
- הידים כמות שהיו, והכיכרים כמות שהיו.
- נגע בשתיהן - ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור, או טמאה בטהור וטהורה בטמא -
- היו ידיו טהורות, ולפניו שני כיכרים טמאין,
- כיצד?
כבר ביארנו ברביעי של טהרות כי ספק ידים מכלל ספקות שטהרו חכמים. וכבר קדם לך במסכתא הזאת כי מים שנעשה בהם מלאכה פסולים לנטילת ידים. וידוע הוא כי אוכלין טמאים מטמאין את הידים, וכן ידים טמאין פוסלין את התרומה.
וזה העניין מבואר, וזה כי הוא שם כל ספק שנפל בטומאות הידים או בטמאם לזולתם הכל טהור, ונשאר הדבר בחזקתו שהיה, והוא אמרם הידים כמות שהיו, והככרים כמות שהיו. וכן מבואר כי כשיפול הספק אם טהרו את הידים הטמאים כראוי או לא טהרו, הרי הן טהורות.
ואין הלכה כרבי יוסי:
ספק נעשה בהן מלאכה. דמלאכה פוסלת מים לנטילה כדתנן לעיל פרק קמא:
יש בהן כשיעור. כדתנן בפרק קמא:
טמאין. פסולין לנטילה:
ספיקן טהור. אפי' יש במים שנטל כל הנך ספיקות טהור והיינו ספק ליטהר דפליגי בסיפא רבנן ור' יוסי ובאידך בבא מפרש כיצד ליטמא ולטמא טהור:
שני ככרים טמאין. דמטמאין את הידים כדתנן לקמן בפ"ג (מ"ב) כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות והשתא קמפרש ספק ליטמא ולטמא וכבר פירש ספק ליטהר:
שני ככרים טהורים. בשל תרומה איירי שהידים פוסלות את התרומה:
הידים כמות שהיו והככרים כמות שהיו. הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו:
תני"א בתוספ' [פ"א] היו לפניו שתי כוסות באחד נעשה בו מלאכה ובאחד לא נעשה בו מלאכה נטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות [ה] תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון לא עשה מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות נטל מאחד מהן בידו אחת ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות היו לפניו שתי כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהן לידו אחת ועשה טהרות תלויות מן השני ועשה טהרות מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות ונטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות נטל מאחד מהן לידו אחת ועשה [ו] טהרות תלויות את השני ועשה טהרות את הראשון ולא עשה את השני ועשה טהרות את הראשון ועשה את השני ולא עשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו תלויות היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שתי כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל [ז] מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות רבי יוסי אומר הטמאה בטומאתה היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור ונגעו שתי ידיו בככר אחד בין כאחת בין בזה אחר זה או שנגעה ידו אחת בשני ככרים זה אחר זה הידים והככרים תלויות נגעה ידו אחת בשני ככרים כאחת הידים כמו שהיו והככרים ישרפו. פירוש תלויות לא דמי לספק נעשה בהן מלאכה דמתניתין דידיו טהורות דהתם בכוס אחד אבל הכא דבשעת נטילה שני הכוסות לפניו שיש אחד שנעשה בו מלאכה ודאי הטהרות שעשה תלויות. מן השני ועשה טהרות האי טהרות כמו טהורות וטובא איכא בהך ברייתא שכך פירושו כלומר אותן טהרות שעשה טהורות דכיון דאזל ליה כוס ראשון הרי שני שעומד לפניו כספיקא דמתניתין ספק נעשה בהן מלאכה ספק לא נעשה בהן. מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהרות כלומר טהרות הללו טהורות וטעמא כדפרישית. אלו ואלו טהורות דמגו דמטהרינן בשניות מטהרינן נמי בראשונות ועוד הואיל וכבר אזיל ליה כוס שני וכל דינים הללו נמי בידו אחת. הרי אלו מוכיחות דאע"ג דבספק מלאכה מטהרינן כי האי גוונא גבי ספק טומאה החמירו ותולין לשתיהן הואיל ואחת מהן נעשית בכוס טמא אבל כשנאכלו הראשונות או שאבדו קודם שנעשו שניות הרי זה כמשנתינו דבספק טמאים טהור ודין זה נמי בידו אחת. ר' יוסי אומר הטמאה בטומאתה רבי יוסי לטעמיה דקאמר במתני' ספק ליטהר טמא. ונגעו שתי ידיו בככר אחד ולא ידעינן אם בטמא אם בטהור דאם בטמא נגעו שתי הידים טמאות ואם בטהור נגעו נהי שהככר פסול מחמת היד טמאה אין חוזר ומטמא היד טהורה אפילו נגעו בו שתי הידים כאחת משום הכי הידים תלויות דשמא בטהור נגעו. והככרות תלויות משום דשמא בטמא נגעו וכן ידו אחת בשתי הככרות בזה אחר זה דלא ידעינן אי זו יד דשמא היינו ידו הטמאה לפיכך הידים תלויות ושמא היינו יד הטהורה דנגעה בככר הטהור תחלה ואחר כך נגעה בטמא לפיכך הככרות תלויות אבל ידו אחת בשתי הככרות כאחת הידים כמות שהיו דשמא הטמאה נגעה בהן. והככרות ישרפו דאפי' אם תימצי לומר טהורה נגעה בהן נטמאת היד מחמת הככר דכל הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות וחזרה היד וטמאה את הככר הטהור:
עו"ד תני"א בתוספתא (ריש פ"ב) הכהנים מקדשין במקדש ביד עד הפרק ברגל עד הסובך הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאין הריני נוטל את הטמאין ואם עשה כן צריך לנגב את ידיו אבל המטביל את ידיו אינו צריך לנגב את ידיו הנוטל ידיו צריך להגביה את ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את ידיו אבל המטביל את ידיו אינו צריך להגביה ידיו. פי' עד הסובך כמו עד סובך של רגל דפ' הזרוע (דף קלד:) דהיינו עד ראש השופי בשר שקורין פלופ"א בלע"ז. הואיל והראשונים טמאין שמים ראשונים שנטלתי בהן ידי טמאים הריני נוטל גם את השניים מהטמאין. אם עשה כן כלומר שנטל שניים מן הטמאין. צריך לנגב משמע הא נטל שניים מן הטהורים ידיו טהורות ואין צריך לנגב אע"פ שהראשונים היו מן הטמאין וא"א לומר כן דאם מועילין השניים לטהר הראשונים הטמאים שלישיים נמי יועילו לטהר ראשונים ושניים הטמאים ולא יהא צריך לנגב דמאי שנא אלא לעולם צריך לנגב מטמאים אפי' ראשונים לחודייהו כיון דהיו טמאים והא דנקט ואם עשה כן לאשמועינן דאפילו הכי במטביל אין צריך לנגב שהטבילה מטהרת מים הטמאים בהשקה דמקוה והוא דמטביל במ' סאה. שלא יצאו מים חוץ לפרק היינו במים ראשונים אבל משניים לא חיישינן אם לא יצאו ראשונים חוץ לפרק כדתנן לעיל נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה:
ספק נעשה בהן מלאכה - דמלאכה פוסלת מים לנטילה, כדתנן בפרק קמא:
טמאים - פסולים לנטילה:
ספיקן טהור אפילו יש במים שנטל כל הנך ספיקות - והיינו ספק ליטהר דפליגי בסיפא רבנן ור' יוסי. ואין הלכה כר' יוסי:
ספק ידים ליטמא ולטמא - לקמן באידך בבא מפרש לה:
שני ככרים טמאים - דאוכלים טמאים מטמאים את הידים, כדתנן לקמן בפרק ג' [משנה ב'], כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות:
שני ככרים טהורים - בשל תרומה איירי. שהידים פוסלות את התרומה:
הידים כמו שהיו והככרים כמות שהיו - הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו:
מפני שאמרו. במסכת טהרות פ"ד מ"ז וי"א:
היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים כו'. וכן העתיק הרמב"ם פי"ד מהא"ה ומשום בבא דידיו א' טמאה וא' טהורה. דהתם צריכה למתני שני ככרים. מש"ה תני בכולהו שני ככרים. אע"ג דבחד נמי ה"מ לאשמועינן:
(טו) (על המשנה) שני כו'. משום בבא דידיו אחת כו', נקט בכולהו שני ככרות, אע"ג דבחד הוי מצי לאשמעינן:
ספק נעשה בהם וכו': בטור או"ח סי' ק"ס וז"ל שם מים שיש לו ספק בהן אם נעשה בהן מלאכה אם לאו או שיש לו ספק אם יש בהן שיעור אם לאו או אם הם טהורים או טמאים או ספק אם נטל ידיו אם לאו טהור ע"כ. ומ"ש ספק אם נטל ידיו וכו' כתב בבית יוסף שכן כתוב בהרמב"ם ז"ל פ' ששי מהלכות ברכות וגם בפי' המשנה פ"ד דמסכת טהרות אע"פ שאינו בגרסת המשנה ע"כ בקיצור וכתב עוד שכתב ה"ר מנוח ז"ל דטמאים וטהורים אידים קאי כלומר שהיה שומר את ידיו ונסתפק לו אם הסיח דעתו מהם וטמאים או לא הסיח וטהורים ויש לפ' דאמים קאי לפי שמים הפסולים לנטילת ידים כטמאים הם חשובים. וכתב עוד דטעמא דכל ספק בטהרות ידים טהור משום דנטילת ידים עיקרו מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא ע"כ:
ספק הידים ליטמא ולטמא: ולקמן באידך בבא מפ' לה דכיצד קאי אליטמא ולטמא וכבר פירש ברישא ספק ליטהר וכמו שפירש רעז"ל באומרו והיינו ספק ליטהר דפליגי בסיפא וכו'. ומפני שאמרו דקתני קאי אפ"ד דמס' טהרות סימן ז' וסימן י"א:
נגע בשניהם ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור או טהורה בטמא וטמאה בטהור: גרסי' דככרים לשון זכר הם. וה"ר יהוסף ז"ל הגי' וטהורה בטהור טמאה בטהור וטהורה בטמא וכתב כן מצאתי:
יכין
ספק נעשה בהם מלאכה: והרי מלאכה פוסלת במים לנטילה [כפ"א מ"ד]. ונקט ספק ספק. לאשמעינן דדוקא בספק שקול מקלינן. וכן בכל דוכתא:
ספק יש בהם כשיעור: והרי צריך רביעית לנט"י [כריש פ"ק]. ומיירי שכבר רחץ בהם. ומסופק השתא אם היה בהן כשיעור. דבמסופק קודם שנטל בהן. הו"ל ספק חסרון ידיעה דבקל אפשר לבררו. ולא מוקרו ספק כלל [כך משמע מרבינו מג"א ק"ס סקי"ג]:
ספק טמאים: אי"ל דמסופק אם נטמאו המים ממש בא' מהטומאות. ליתא דפשוט דאפילו בנטמאו המים באהל המת. נוטלין בהן הידים לחולין. כיון דלאו משום טהרה שצריכה נוטלין לחולין אלא רק משום גררא דתרומה נוטלין גם לחולין [כחולין ק"ו א']. ומה"ט אפילו אוכל לחם טמא. או שהאדם עצמו טמא. פשוט שצריך נט"י לחולין [כמ"ש פ"א סי' ל"ה]. ואי דמיירי הכא באוכל תרומה. ומסופק בהמים אם נטמאו. ג"כ אי אפשר. דהרי ספק משקין ליטמא טמא [כטהרות פ"ד מ"ט]. וכיון דכוודאי טמאין דיינינן להו. ודאי פסולין לנט"י. דדוקא אם מסופק אם כבר נטמאו אחרים מהמשקין טהור. אבל האיך יכניס את עצמו להספק לכתחלה. ואע"ג דגם ספק לטהר טהור היינו במסופק אם טיהר את עצמו כלל. משא"כ הנך מים כיון שכבר הוחזקו כטמאין. ודאי לא טיהר את עצמו. והאיך קאמר הכא טהור [לקמן פ"ג סי' ח']. אלא נ"ל דטמא דקאמר הכא לאו דוקא [וככל טמא וטהור שבכל סדר טהרות וכמ"ש בס"ד כמה פעמים]. אלא ר"ל פסולין. וכגון שמסופק אם כבר נטל בהן אדם אחר ידיו. ואע"ג דהיינו שעשה בהן מלאכה. וכבר תנא ליה ברישא. י"ל דנט"י לא נכלל בשם מלאכה. דמצות לאו ליהנות ניתנו [כר"ה כ"ח א']. ואפ"ה מדמחשבו כשופכין פסולין לנט"י. א"נ דמיירי שמסופק אם נפסלו מדשתה מהן בהמה. או שמא נשתנה השתא מראיתן מבתחלה. דבכל הנך גוונא פסולין לנט"י [כפ"א מ"ג. ונ"ל דהא דלא נקט להו במשנתנו כפי הסדר שנזכרו בפ"ק. היינו משום דבעי למנקט להו בדרך לא זו אף זו. דלא מיבעיא מלאכה דוודאי לא חיישינן לה. דמהיכי תיתי נחזיק שעשה בהן מלאכה [ועיין רמ"א סק"י]. ותו אם גם עשה בהן מלאכה הפוסלת שמא הדיח בהן כלים מודחים דכשרים [כפ"א מ"ד]. אלא אפילו במסופק אם היה בהן כשיעור. דוודאי אפשר ואפשר. אפ"ה כשרין. ולא מיבעיא במסופק בשיעורן. דוודאי מסתבר לומר שנטל כהרגלו ברביעית. אלא אפילו ביש כאן דררא בספק שנפסלו לנט"י. דלא שייך כאן ס"ס ולא הרגל. אפ"ה בכל גוונא כשר]:
ספיקן טהור: וה"ה במסופק אם נטל ידיו כלל. ואפילו יש כל הספיקות הללו יחד. אפ"ה כל ספק נטילה טהור. וכ"ש אם בוודאי נטל ידו כראוי ואתחזק בטהרה. ומסופק אם נגע אח"כ בראשו או בשאר מקום המכוסה באדם, טהור [ומה שהקשה רבינו מג"א על זה [ק"ס סקי"ג] דא"כ הרי הסיח דעתו מטהרת ידיו. והיסח הדעת פוסל בנט"י [כס"ק ע"ג]. חמהני א"כ צא ופרנס משנתינו דקאמר בפירוש ספק ידים ליטמא טהור. והרי כיון דמסופק שמא נטמאו. הרי הסיח דעתו רגע מטהרתן. אלא ע"כ דלא מיקרי היסח הדעת רק בהעתיק בכוונה מחשבתו מטהרת ידיו. ומחליט בדעתו לבלי להקפיד מעתה לשמרן מטומאה. אבל בלא העתיק מחשבתו בכוונה מלשמרן. רק מדמשוטטין מחשבותיו כה וכה. לא זכר בטהרת ידיו. ואעפ"כ כדמדכרו ליה מדכר דכיר ונזהר בטהרתן. זה לא מיקרי היסח הדעת. ורק בהפליג מאד בענינים אחרים שעה או שתים דאז ודאי מדידים עסקניות ודאי נגע במקום מטונף [כא"ח ק"ע ס"א]. והא דנוטל ידיו שחרית וסומך עליו כל היום. אע"ג שוודאי הפליג. התם באמת צריך תנאי מקודם. ובתי ידים על ידיו. שעי"ז יזכור תמיד טהרתו [כרסי' קס"ד]. וחילי דהרי גם בתפילין אמרינן [סוכה כ"ו א'] דבמנחי ברישא מותר לישן בהן שינת עראי. ואמאי באותו שעה כד ניים אינו זוכר מהתפילין ומשמירתן. ולא די שינה שאין מחשבתו טרודה כלל בדבר אחר. אלא אפילו לעסוק בהן בתורה או בתפלה. או אפילו במלאכתו שרי. כמו שנהגו הראשונים ללבשן כל היום [כטור א"ח סל"ז]. ואפילו לאכול בהם אפילו סעודת קבע דברים שאינן משכרין. משמע מרש"י [ברכות כ"ג ב'] דשרי. אע"ג דבכל הנהו גווני לא נפל לים מילתא בדעתיה שתפילין בראשו. אפ"ה כיון דכי מדכרי ליה מדכר. אמרינן שכשיזדמן לפניו דבר האסור לו. יהיה נזכר עי"ז להזהר. ולא מיקרי היסח הדעת. ועוד ראיה דהרי גם תרומה נפסלה בהיסח הדעת מדכתיב משמרת תרומותי [כרש"י פסחים דף ל"ד א']. וכי ס"ד שצריך שיזכור תמיד שיש לו תרומה בתוך ביתו וצריך לשמרה. ורק בשכבר נטמאו וגמר בדעתו לבלי לשמרן עוד. להכי אפילו זרען אח"כ. נפסלו בהיסח הדעת [ועיין רש"י שם]. וכ"כ אמרינן [זבחים צ"ט א'] דבהסיח דעתו משמירת גופו. צריך הזאת שלישי ושביעי. ואי נימא דגם בשלא גמר בדעתו לבלי להקפיד על טהרת גופו. אם רק אינו זוכר רגע מטהרת גופו. מיקרי היסח הדעת. אם כן היו צריכים הכהנים בשקמים משינתן ולא זכרו בשעת שינה בטהרת גופן להזות ג' וז'. וכן אמרינן התם [זבחים שם] כגון שהסיח דעתו מטומאת שרץ. ולא הסיח דעתו מטומאת מת. ואי נימא שכשרק אינו זוכר מטהרת גופו מיקרי היסח הדעת. היכי משכחת לה כה"ג דכיון. דהסיח דעתו מטומאת שרץ. אינו זוכר כלל מטהרת גופו. ושמא נטמאו ממת. אלא ע"כ דלא מיקרי היסח הדעת. רק כשגמר בדעתו לבלי להקפיד אם יתטמא בזה או בזה. ולפיכך משכחת לה שפיר שגמר בדעתו לבלי להקפיד בטומאה זו אבל להקפיד רק בטומאה אחרת. ואין להקשות מדאמרינן [יומא דף ח' א' ושבת י"ב א'] דחייב אדם למשמש בתפיליו כל שעה כדי שלא יסיח דעתו מהם. אלמא דהיסח דעת דאסור. היינו באינו זוכר שתפיליו בראשו. ולפיכך כשימשמש בהן יהיה נזכר בהן. י"ל דלא העתקת הדעת שהן בראשו היינו היסח הדעת. אלא שעל ידי שלא יזכור שהן בראשו יעשה דבר שאינו הגון בתפילין. כגון הפחה או לכנוס למרחץ ולביה"כ וכדומה. ומה"ט נמי קיי"ל כהרמב"ם [כא"ח ל"ח ס"ט] דמצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מתפילין. לא משום שע"י צערו לא יזכור שתפילין בראשו. וזהו האיסור. אלא שע"י שישכח שהן בראשו. יעשה בהן דבר שאינו הגון. והיינו נמי מ"ש הטור [א"ח מ"ד] בשם רבינו יונה דהיסח הדעת שאסור בתפילין. לאו היינו כשישן בהם. אלא בשנוהג בהם שחוק וקלות ראש. דנקט הנהו רק לדוגמא בעלמא. וה"ה שאר דברים שאסורין בתפילין. והיינו נמי מאי דאמרינן (חגיגה דף כ"ו ע"א) בנתחלפו לו בגדי חול בשל שבת או בגדיו בבגדי חבירו. נטמאו בהיסח הדעת. לא שע"י שלא היה מלבושי שבת במחשבתו נחוש בהן משום טומאה. דהרי גם כשאדם לבוש במלבושו. לא יהיה זוכר כל רגע שהמלבוש עליו. אלא מדנתחלפו לו. אינו חש כשיתטמאו הבגדים האחרים. וכן נראה ברור מרש"י שם [ד"ה טמאה]. מכל זה נראה ברור דה"ה היסח הדעת דפוסל בנט"י. היינו נמי בכה"ג דוקא. שהחליט בדעתו לבלי ליזהר בשמירתן. אבל במה שאינו זוכר שנטל ידיו. זה לא מיקרי היסח הדעת [ועמ"ש בס"ד פ"ז דפרה ופ"ז דטהרות מ"ח ועיין בתשובות שאגת אריה סי' ל"ט. שרצה להחליט שרבינו יונה הנ"ל שהביאו הטור [א"ח מ"ד] דהיסח הדעת היינו בשנוהג בהן שחוק וקלות ראש. פליג בהא ארמב"ן שהביאו הטוי"ד [סי' שפ"ח] שכתב שהאבל בשעת בכי והספד פטור מלהניח תפילין. והרי בשעת בכי והספד אין שם שחוק וקלות ראש. ואפ"ה מחשב כהיסח הדעת. ולפע"ד שחוק וקלות ראש דנקט רבינו יונה. רק לדוגמא בעלמא נקטה. דעל ידי השחוק ישכח שתפילין בראשו. ויבוא לעשות בהן דבר שאינו הגון וכמש"ל. וה"ה בשעת בכי ומספד. מחמת שלבו נשבר בקרבו. ישכח שתפילין בראשו. ויעשה מה שאסור לו לעשות. ואין להקשות בלא זה לרבינו יונה הרי אדרבה בשהתפילין בראשו מותר לשחוק הרבה כמו שהשיב אביי לרבה ורבי ירמיה לר"ז שהוכיחום על ששחקו הרבה. והשיבו תפילין קמנחני [ברכות דף ל' ע"ב] ופי' רש"י שם וז"ל והם עדות שממשלת קוני עלי. ומשרתו אני. י"ל דהא דקאמר הכא שחוק וקלות ראש. ר"ל שחוק בהדי קלות ראש. ואע"ג דשחוק עם קלות ראש גם באין תפילין בראשו אסור. מדמרגילין לערוה כדאמרי' באבות. י"ל דרבינו יונה מיירי בבית החתונה ושמחה. שמצוי שם שחוק וקלות ראש [כסוכה נ"א ב']. לפיכך י"ל דלאונסו שאני. וכדמתרץ הש"ס כה"ג [בזבחים ק"ב ב'] לפיכך קמ"ל רבינו יונה דמה"ט אסור להניח שם תפילין]:
מפני שאמרו: בטהרות [פ"ד מ"ז וי"א]:
ספק הידים ליטמא: שמסופק אם נטמאו:
ולטמא: שמסופק אם ידיו הטמאות נגעו בטהרות:
וליטהר: ר"ל או אפילו ביודע ודאי שנטמאו ומסופק אם חזר וטיהרן. והרי בכל דוכתא אין ספק מוציא מידי ודאי [כנדה ט"ו א']:
טהור: דמדטומאת ידים מד"ס הקילו גבייהו:
טמא: דס"ל דאף במילי דרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי:
כיצד: הך כיצד דברי ת"ק הוא. דמדלא פירש ברישא דמתניתין רק ספק לטהר. מפרש השתא כיצד ספק ליטמא וספק לטמא:
ספק נגע: ונטמאו ידיו עי"ז בא' מי"ח דברים שנזכרו בפ"ק דשבת. ונקט בכולהו הנך בבי ב' ככרות. והרי הוה סגי למנקט הספק בחד ככר. אלא משום ב' בבות האחרונים שהטומאה בככרות. דצריך למנקט התם ב' ככרות. נקט אגבייהו כולה מתני' בב' ככרות:
ולפניו ב' ככרים טהורים: והן של תרומה:
נגע באחד מהם: לרבותא נקט הכי. אע"ג שהי' שם ודאי מגע. וכ"ש בהיו ב' ידיו טמאות. ומסופק אם נגע או לא. מיהו אם בוודאי נגע בשניהן. ומסופק איזה מהן נגע בידו הטמאה. כיון דוודאי טימא א'. שניהן טמאין מספק [ועיין טהרות פ"ה מ"ה ודו"ק]:
והככרים כמות שהיו: הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת