משנה ברורה על אורח חיים תרסד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים תרסד |


סעיף א[עריכה]

(א) רבה — נוהגים ישראל להיות נעורים בליל ערבה. וכבר נדפס הסדר:


(ב) כמו ביום טוב — לפי שבחג נידונין על המים, והוא גמר החתימה. ואומרים "למנצח מזמור השמים מספרים" ושארי מזמורים וקדושת מוסף "נעריצך", כמו ביום טוב:


(ג) ואין אומרים נשמת וכו' — אלא "ישתבח", דבאמת הוא חול:


(ד) כמו ביום טוב — רוצה לומר בניגון של יום טוב:


(ה) של חול — ויש מסירין מעצמן אפילו הכיס של מעות. ומה שגובין מעות אתרוג, מפני שרוב הקהל מתאספין בהושענא רבה ויש ריוח לצדקה מזה [פמ"ג]:


(ו) קודם אנא אזון חין — ויותר טוב לאומרו קודם החרוז הבט לברית [אחרונים]:


(ז) כמו ביום הכיפורים — לפי שבחג נידונין על המים וכל חיי האדם תלויין במים, והכל הולך אחר החיתום:


(ח) קודם עלות השחר — וטוב יותר לטבול מבערב, כדי ללמוד כל הלילה בקדושה. ואודות הזיווג הוא כמו בליל שבועות. ובליל טבילה ישמש, ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ר"מ במשנה ברורה ס"ק ז וביאור הלכה שם:


(ט) הקיטל כמו ביום הכיפורים — שאז הוא גמר החתימה. ובמדינתינו נהגו ללבוש בגדי שבת, לבד הש"ץ לובש הקיטל:


(י) ומקיפים ז' פעמים — כמו במקדש, שהיו מקיפין המזבח בזה היום ז' פעמים:

סעיף ב[עריכה]

(יא) ונוטלים ערבה ביום זה — זכר למקדש, שנטילת ערבה היה שם הלכה למשה מסיני. וכן היתה מצוותה, בכל יום משבעת הימים היו מביאין ערבות וזוקפין אותן הכהנים על צדדי המזבח, ואחר כך באין העם ונוטלין אותן משם ומנענעין אותן. ולהכי לא תקנו לנוטלה כל ז' כמו בלולב, דלולב אית ליה עיקר מן התורה, דיום ראשון הוא מן התורה, אף בגבולין עבדינן ליה זכר למקדש; ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין, די שנעביד לה זכר למקדש יום אחד [גמרא]. וקבעו יום ז' לערבה יותר מיום אחר, כיון שבמקדש היה גם כן יותר קדושה ביום זה, שהרי היו מקיפין ז' פעמים ביום זה:


(יב) ואין מברכין עליה — שהוא רק מנהג נביאים שהנהיגו את העם לעשות כן, ולא בתורת תקנה, ולא שייך לברך ולומר "וציונו":


(יג) כמו שהיה המנהג וכו' — שהיו שלוחי בית דין מביאין להן:

סעיף ג[עריכה]

(יד) שאף ביום זה וכו' — רוצה לומר כמו בימים הקודמים שאין נוטלין הערבה, שלא הוקבע ערבה רק ליום זה:


(טו) ולא נהגו וכו' — גם בערבה. וטעם הדבר, דבגמרא אית פלוגתא אם מקיפין בלולב או בערבה, ודעה הראשונה סבירא לה כמאן דאמר דמקיפין בלולב. ומנהג העולם הוא כדי לצאת כל הדיעות, שגם מאן דאמר בלולב אין פוסל אם מקיף בערבה, וכן מאן דאמר בערבה אין פוסל אם מקיף בלולב [ב"י], ועיין לקמיה בסעיף ז בהג"ה. והסכימו האחרונים דאם אין לולב בעיר, יקיפו בהושענא רבה בערבה:

סעיף ד[עריכה]

(טז) ההושענות יפים — וטוב לכתחילה שיהיה על כל פנים ג' בדין. ובשם האר"י כתבו ה' בדין:


(יז) כשיעור אורך וכו' — דהיינו ג' טפחים, דלא מצינו שהקילו בה אלא בפרט זה דעלה אחד וכו'. יש אומרים דערבה של הושענא רבה יש ליטול הבדים בלתי קשורים, אבל הרמ"ז חלק עליו וכתב דצריך לקשרם, וכן מנהגינו:


(יח) וכל הפוסל בערבה שבלולב וכו' — ועל כן יש ליזהר שלא יהיה גזול ולא יבש. והנה על כל פנים אם לא היה יבש אלא כמוש בודאי כשר. ומכל מקום נראה לי דלכתחילה יותר טוב שיהיה לחין, וראיה ממה דאיתא שם במשנה דף מ"ה דהיו מניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו, והוא משום הידור מצוה:


(יט) על הקרקע או על הכלי — ובשם האר"י ז"ל כתבו דדווקא על הקרקע יחבוט ה' חבטות. וטוב לחבוט תחילה על הקרקע ה' חבטות, ואחר כך על הכלים להסיר העלין. ואינו צריך להסיר כל העלין:

סעיף ה[עריכה]

(כ) שלא יאגוד דבר אחר עמה — כדי שיהא ניכר שהוא לשם מצוה. ומה שכתב אין לחוש, דלא חיישינן לחציצה:

סעיף ו[עריכה]

(כא) ויש אומרים שיוצא בה — היינו היכא דהגביה אותה פעם שני לשם ערבה, דיש היכר בזה שהוא לשם מצוה. ודע, דאפילו לדעה ראשונה דאינו יוצא בערבה שבלולב, זהו דווקא כל זמן שהיא אגודה בלולב עם שאר מינים, אבל אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל הערבה בפני עצמה, פשיטא שיוצא בה:

סעיף ז[עריכה]

(כב) ואחר הנענוע הראשון וכו' — הטעם, דהא קיימא לן דשלא בזמנו של המצוה אינו עובר על בל תוסיף עד שיכוין להוסיף על המצוה, והכא כיון שעברה מצותו הוי שלא בזמנו, והוא הלא לא כיון להוסיף על מצות לולב, כי אם בשביל לקיחת הערבה:


(כג) טעות הוא בעיני — הוא אזיל לשיטתו, דפסק לעיל בסימן תרנ"א סעיף ט"ו דבערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה:


(כד) להכיר שהיא חובה — וכמו שכתב בסעיף ה, שמטעם זה אינה ניטלת אלא בפני עצמה:


(כה) ובשעת הקפה וכו' — טעם המנהג היה כדי לצאת כל הדיעות, דיש אומרים דמקיפים בלולב ויש אומרים דמקיפים בערבה, וכנ"ל בסעיף ג:


(כו) ויותר טוב שלא ליטלה עם הלולב — כדי שיקיים בשלימות מצות נטילת ערבה, וכנ"ל בסעיף ה. וגם האר"י ז"ל הזהיר מאוד שלא לחבר הערבה עם הלולב:


(כז) דלאחר שהקיף יסיר הלולב מידו — רוצה לומר, דלא כמו שאוחזין הלולב עם הערבה עד שעת החבטה. ובזמנינו המנהג כמו שכתב הרמ"א, שאין נוטלין הערבה עם הלולב כלל:

סעיף ח[עריכה]

(כח) שהושענא שבלולב — והוא הדין ערבה של הושענא אין לזלזל בה [ברכ"י בשם סדר היום]:


(כט) ועיין לעיל סימן כ"א — רוצה לומר מה דמבואר שם בסעיף א בהג"ה:

סעיף ט[עריכה]

(ל) התנה עליה — עיין במגן אברהם שמפקפק דלאו לכולי עלמא מהני תנאה. אמנם האליה רבא מתרץ דברי השולחן ערוך, וכן בביאור הלכה ביארנו דלכולי עלמא מהני בזה תנאי, עיין שם באורך:


(לא) מעיקרא — עיין בביאור הלכה:

סעיף י[עריכה]

(לב) אפילו ברשות העכו"ם — משום דסתם עכו"ם הקרקעות שלהם גזולים מאחרים ואינו מועיל רשותם לזה ונמצא כשקוצץ הישראל הוא הגוזל, אלא יקצוץ עכו"ם ויתנם לישראל. והוא הדין כשקוצץ ישראל ונותן לחבירו שרי וכמו שכתבנו בסימן תרמ"ט סעיף א במשנה ברורה ס"ק י"א. ועיין בט"ז שכתב דבזמן הזה לא אמרינן דסתמן גזולים הם, ועיין לעיל בסימן תרל"ז סעיף ג בהג"ה ובמשנה ברורה וביאור הלכה, ובסימן תרמ"ט סעיף א בהג"ה ומשנה ברורה וביאור הלכה כי הכל שייך לענייננו:

סעיף יא[עריכה]

(לג) והביאו כשרה — היינו אפילו ציווה לו ישראל לקוץ בשבילו ובודאי עשה בזה עבירה אפילו הכי אין לאסרו לצאת בה אחר כך משום מצוה הבאה בעבירה [דאחר כלות העבירה ליכא משום מצוה הבאה בעבירה] [מגן אברהם בשם הרשב"א]. ויש מאחרונים שמפקפקין בזה, דעד כאן לא מצינו ברשב"א שהתיר בזה אלא כשציווהו בערב שבת סתם שיהיו מזומנת לו במוצאי שבת, והיה יכול לקצצה מבעוד יום, ולכך אמרינן דבמלאכתו הוא עוסק, אבל כשציווהו לקצוץ בשבת לא מוכח משם להקל ביש לו אחרת:


(לד) יש להחמיר — אפילו לא ציווהו לקוצצו בשבת, רק אמר שתהא מזומנת לו למוצאי שבת: