משנה ברורה על אורח חיים תקפד
(א) אין אומרין הלל וכו' – לפי שספרי החיים והמתים פתוחים, ואיך יאמר שירה? ואף על גב שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין, מכל מקום צריך להיות ירא וחרד מאימת הדין, ועל ידי כן ניזכר לזכות.
(ב) בראש השנה ויום הכפורים – והאומרים תהילים בכל יום, ומתרמי להם הלל ביום ראש השנה ויום כיפור, שרי לאומרו, כיון שאין אומרים אותו דרך שירה, רק דרך תחינה ובקשה.
(ג) על הסדר – לאפוקי מדעת הרב בית יוסף, שמדלגין בכל מקום שמזכיר חטא. ולדידיה, אין אומרים "אבינו מלכנו חטאנו לפניך", מפני שאין אומרים וידוי בראש השנה (כדי שלא ליתן פתחון פה למקטרג).
ולומר פסוקים שיש בהם הזכרת חטא אין קפידא לכולי עלמא, כיון שאינו דרך וידוי.
ובפירוש המחזור מפרש, "אבינו מלכנו חטאנו לפניך", כלומר: אבותינו חטאו, שעבדו עבודה זרה (ואנו צריכין להתוודות עליהם, כמו שכתוב: "והתודו את עונם ואת עון אבותם"), ואנו אין לנו מלך אלא אתה, לכן עשה עמנו למען שמך. ובזה נתיישב מנהגנו, שאומרים אותו בראש השנה.
צריכים לומר "מחה והעבר חטאינו ופשעינו", כי פשע גדול הרבה מחטא, וצריך לבקש תחילה על הקל ואחר כך על החמור.
יש לומר "כַּלֵּה", הכ"ף בפת"ח והלמ"ד בציר"י.
הט"ז בסימן תרכ"ב כתב שיש לומר "רוע גזר" בנשימה אחת, דהיינו שיקרע הוא יתברך הרוע שבגזירה, ומה שנשאר בגזירה יהיה לרחמים.
(ד) ואם הוא שבת וכו' – הטעם, שאין שואלין צרכים בשבת. ואף כשחל ראש השנה בערב שבת, במנחה אין אומרים אבינו מלכנו.
(ה) עד חצות – לכל הפחות. ואם חל בשבת, אין להאריך יותר מחצות. ובחול יכול להאריך. במה דברים אמורים, בפיוטים ותפילות; אבל בניגונים אין להאריך.
(ו) מוה' פקד – לפי שבראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה.
(ז) שבעה – ומוסיפין לעשות שתי פרשיות: אחד, "ביום הגמל את יצחק"; שני, "באשר הוא שם".
(ח) השביעי – עד "אשה לד'". ואם טעה והשלים הפרשה בארבעה קרואים או שלושה, ועדיין לא אמר קדיש, ישלים מניין הקרואים בפרשת עקידה שאחריה. ואם אמר קדיש, אם לא חסר ממניין רק אחד, אין צריך לקרות, ויסמוך על המפטיר, כן כתב בשערי אפרים.
ובתשובת חתם סופר חלק או"ח סימן כ"ט כתב, דאם השלים הפרשה בארבעה, לא יאמר קדיש עד אחר שיקראו בספר תורה שניה, ויהיה המפטיר עולה לחמישי, דקיימא לן מפטיר עולה למניין הקרואים.
אם טעה וקרא ביום ראשון בפרשת עקידה, יצא, וקורא ביום שני בפרשה "וד' פקד" וגו' וגם פרשת העקידה, עד סוף הסדרא. ומכל מקום אם נזכר בעודו קורא בפרשת עקידה שטעה, ועדיין לא בירך האחרון ברכה אחרונה, יגלול ויקרא עמו פרשת "וד' פקד" עד סופו, ואחר כך יברך ברכה אחרונה [ממטה אפרים ושאר אחרונים].
עוד כתב במטה אפרים: ראוי לכל גבר ירא ד' להשתדל שיהיה לו עליה בימים נוראים. ואף במקומות שמוכרין מצוות, יקנה אותו בדמים כפי יכולתו. ואדרבה, יש עילוי יותר במצוה שבאה אליו בדמים ממצוה שבאה לו בחינם אין כסף.
(ט) התוקע – ויש מקומות שנוהגין לקרות גם המתפלל מוסף, וכן ביום הכיפורים קוראין אותו. ומי שנוטל שכר על התקיעה ותפילה, אין נוהגין לקרותם [א"ר].
סעיף ג
[עריכה](י) ועיין לעיל סוף סימן קל"ה – סעיף י"ד בהג"ה, שם נתבאר כמה פרטים שמשתנה זה הדין, ועיין שם במשנה ברורה וביאור הלכה.
סעיף ד
[עריכה](יא) בין קריאת התורה וכו' – דכך הסדר: "ברית אברהם" [שהיא המילה] "ועקידת יצחק", וכדאמרינן בראש השנה: למה תוקעין בשל איל? כדי להזכיר אילו של יצחק. ועוד, דמילה מצוי יותר מתקיעה, וכתדיר דמיא לגבי תקיעה והוא קודם [הגר"א].
- ובמקום שנוהגין למול בבית שהתינוק שם, מלין אחר יציאה מבית הכנסת, כדי שלא יהיה טרחא דציבורא לילך שם ולשהות ולחזור לבית הכנסת. ומכל מקום אם אין הבית רחוק מבית הכנסת, באופן שלא יהיה שהות הרבה וטורח הציבור, טוב למול קודם תקיעת שופר, כדי שיהיה בידם זכות המילה בעת תקיעת שופר [מטה אפרים].
(יב) לתקיעת שופר – ובשבת שאין שם תקיעת שופר, מלין אחר אשרי, ואחר המילה וברכותיה אומרים יהללו. ויש מי שכתב שגם בשבת מלין קודם אשרי, כדי שלא יהיה הפסק רב להקדיש.
- כשחל מילה בראש השנה בשבת, אומרים "יום ליבשה" קודם סיום ברכת הגאולה, שהוא שבח על המילה; אבל כשחל ראש השנה בחול, אין אומרים "יום ליבשה".
- גדול אחד נהג, כשהיה מוהל בראש השנה, לא קינח פיו אחר המילה, אלא בפה המלוכלך בדם המילה תקע, לעָרֵב מילה בשופר. ונראה שאף על פי כן יקנח פיו מבחוץ, וגם ירחץ ידיו, משום כבוד הברכה [מטה אפרים].