משנה ברורה על אורח חיים תקפא
(א) אלול ואילך – אבל בראש חודש גופא אין אומרים סליחות ותחנונים. וכן הנוהגים לומר תהילים כל אלול עם תחנונים ויהי רצון, אין להתחיל בראש חודש [פמ"ג].
(ב) עד יום הכיפורים – ונוהגין במדינתינו מראש חודש אלול עד יום הכיפורים לומר בכל יום אחר גמר התפילה מזמור "לדוד ד' אורי" כו' (תהלים פרק כז) בוקר וערב, ואומרים אחריו קדיש. ואנו נוהגין לומר עד שמיני עצרת ועד בכלל. וביום שיש בו מוסף, אחר גמר תפילת שחרית קודם "אין כמוך". ובערב, אחר תפילת המנחה. ובמקומות שאומרים אותו אחר גמר התפילה, בראש חודש יש להקדים מזמור "ברכי נפשי". וכן במקומות שאומרים אותו אחר תפילת שחרית, ונוהגין גם כן לומר שיר של יום אחר תפילת שחרית, יש להקדים השיר של יום [אחרונים].
(ג) מראש חודש ואילך וכו' – יש מתחילין מיום ראשון דראש חודש, ויש מתחילין מיום שני דראש חודש, וכן כתב בסידור דרך החיים. ויש לתקוע בכל בוקר אחר התפילה. נוהגין בכל יום של ימי החול מראש חודש אלול ואילך אחר התפילה, אומרים בציבור עשרה מזמורים. [וביהי רצון שלפני אמירתו יש לדלג תיבות "בהם שבעים שנה"]. וכיוון שאין אומרים ספר שלם, יש לומר "בזכות מזמורי תהילים שקראנו לפניך" וכו'.
- ואחר היהי רצון אומרים קדיש. ואם אין עשרה בשעת אמירת תהילים, וממתינין על אחד שישלים המנין, יש לשייר מזמור אחד, ויאמרוהו אחר שישלימו עשרה, ויאמר קדיש.
- ובימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים אומרים יותר מעשרה מזמורים, כדי לגמור התהילים פעם שלישית קודם יום הכיפורים [מטה אפרים].
(ד) לומר סליחות – ואף יחיד יוכל לומר אותם שאין בהם י"ג מידות. ובסליחה שנזכר י"ג מידות, ידלג אותן תיבות. וכן אותם הבקשות שהן בלשון תרגום, כגון "מחי ומסי" וכו' ו"מרן די בשמיא" וכו', לא יאמר כשאין שם מניין עשרה [אליה רבה].
- כשמתחילין סליחות, אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו", חוץ מסליחה המתחלת בשם אחד משמותיו של הקב"ה.
- כתב אבודרהם: "ויקרא בשם ד'", יש להפסיק מעט בין "בשם" ובין "ד'".
- אם אין מניין בעת אמירת "אשרי", יאמר סליחות, וכשיבואו מניין יאמרו קדיש באמצע סליחות. ובאליה רבה כתב שיאמרו אחר כך שלושה פסוקים כשיש מניין. ואם היה מניין בתחילת אמירת הסליחות ולבסוף יצאו מקצתן, יש לומר דמכל מקום אומר קדיש אחר הסליחות, וכעין מה שנתבאר בסימן נ"ה [פמ"ג].
(ה) ביום ראשון שלפני ראש השנה – רוצה לומר, יום ראשון של השבוע שחל לפני ראש השנה.
(ו) מיום ראשון שבוע שלפניו – משום שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עם יום הכיפורים, ולעולם יחסרו ארבעה ימים מראש השנה עד יום הכיפורים שלא יוכלו להתענות, דהיינו שני ימים ראש השנה, ושבת שובה, וערב יום כיפור, לכך צריך להשלים ארבעה ימים קודם ראש השנה. וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה, תקנו יום ראשון בכל פעם.
- ועוד טעם שקבעו ארבעה ימים, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם הקרבה. ובכל הקרבנות בפרשת פינחס כתיב: "והקרבתם עולה", ובראש השנה כתיב: "ועשיתם עולה", ללמד שבראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו. ולכן קבעו ארבעה ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם.
- השליח ציבור מתעטף בטלית בשעה שאומרים י"ג מידות, אף שהוא קודם אור היום, אבל אז אינו מברך עליו, אף שהוא בגד המיוחד ליום, כיוון שלובשו בלילה ויש דעה דפטור אז מציצית, כדלעיל בסימן י"ח [לבוש].
- וט"ז השיג עליו, דלמה לו להכניס עצמו לדבר שיש בו ספק, ועל כן לא יטול אז טלית שלו, ולא טלית של קהל שהוא גם כן כשלו, אלא יקח טלית של חבירו, דבזה לכולי עלמא פטור מציצית, ויכוין שנוטלו רק לכבוד ולא לקנותו.
(ז) ואבֵל אסור וכו' – אבֵל תוך י"ב חודש על אביו ואמו [או תוך שלושים על שאר קרובים] אסור לעבור לפני התיבה בראש השנה ויום הכיפורים, דהא דינם כרגלים לכל מילי. אבל בימי הסליחות, אפילו בערב ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מותר. [ובדליכא חזן אחר, שרי אפילו בראש השנה ויום הכיפורים]. וכן בימים שאין אומרים תחנון, מותר להתפלל שחרית אם אחר יאמר הלל, אבל מוסף לא יתפלל.
- והחיי אדם כתב, כמדומה שהגר"א לא היה מניח להתפלל אפילו שחרית בראש חודש. אכן בדליכא אחר, לכולי עלמא מותר להתפלל אפילו מוסף.
(ח) בערב ראש השנה – והוא הדין בערב יום הכיפורים, במקום שמרבים בסליחות.
(ט) וידקדקו – נהגו לעבור לפני התיבה פרנסים ומנהיגים שיודעים בצער הדור. והיינו דווקא כשהם נאמנים ומגינים על הדור ומרוצים לעם .ובעוונותינו הרבים בדור הזה וכו'.
- וכדי לתקן פרצה זו, ראוי שיתפלל הש"ץ הקבוע.
(י) היותר הגון – וכל העוזרים ומסייעים לש"ץ שאינו הגון, כאלו גוזל טוב מן הקהל, ועתידים ליתן את הדין [ספר חסידים]. והיודע בעצמו שאינו בקי מאד ויודע לשמור אפילו משגגה, אין לו להכניס את עצמו בעבודת השם. ואם אינו ראוי והגון ובקי, אין ממתינין לו כשאר עונשים, אלא גובין לאלתר [אליה רבה].
(יא) בתורה ובמעשים – וראוי שיהיה הש"ץ והתוקע בעלי תשובה גמורה. גם ראוי שילמדו הכוונות מהתפילות והתקיעות, והוא מהזוהר.
- ונהגו שמי שהתחיל להתפלל או לתקוע, אפילו פעם אחת, אין ליתן המצווה לאחֵר. ואם חלה, הוא ביד הקהל להעמיד אחר. ומכל מקום כשחוזר לבריאותו, המצווה חוזרת אל הראשון.
- מי שבא בערכאות של גוים, אין ראוי להיות ש"ץ בראש השנה ויום הכיפורים, אלא אם כן עשה תשובה.
- אם רואה שיש מחלוקת בשביל התפילה, לא יתפלל, אף על פי שיתפלל מי שאינו הגון.
(יב) שיהא בן שלושים – שאז ראוי בן לוי לעבודה, ותפילה הוא כנגד עבודה. וגם שאז ליבו נשבר ונדכה.
(יג) שיהא נשוי – דומיא דכהן גדול, שהיו מכינים לו אשה אחרת, ושתהיה לו אשה, לשומרו מן החטא.
- ופשוט, דאם מזדמן לו שנים, אחד שהוא בן תורה וירא חטא ואין לו אלו הפרטים, והשני הוא איש פשוט והוא נשוי ויותר מבן שלושים, הבן תורה קודם.
(יד) כל היום – שחרית ומנחה, [שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור. ויש אומרים דאף ערבית שלפניו. אבל הערבית של היום שלאחריו אין שייך לו].
- וכתב המגן אברהם, דמטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליארצייט, דתפילה תליא ברצון הקהל. והאליה רבא מפקפק בזה, ודעתו דיארצייט יש לו להתפלל אם הוא מתענה, ומן למנצח ואילך יש להניח להתפלל אף לאבל. והובא דבריו בפרי מגדים.
(טו) נוהגין וכו' – וביום א' דסליחות נהגו רוב הקהל להתענות. ויחיד אומר "עננו" במנחה בשומע תפילה, אבל הש"ץ אינו אומר "עננו" בחזרת התפילה.
(טז) ערב ראש השנה – ואפילו התינוקות מתענין [מ"א בשם מהרי"ל]. ו"התינוקות" לאו דווקא, אלא רוצה לומר, נערים שהגיעו לי"ג לזכר וי"ב שנים לנקבה מתענין.
- ואין צריך קבלה ולא השלמה, אפילו אין מתענה עשרת ימי תשובה.
(יז) ואין קורין בהם ויחל וכו' – והיינו אפילו אותן שמתענין וקורין ויחל בכל ערב ראש חודש [פ"ת]. ואין אומרים "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה" וכו', לפי שאינו תענית ציבור.
(יח) ואם חל ברית מילה וכו' – עיין לעיל בסימן תקס"ח סעיף ב' בהג"ה. ובמשנה ברורה שם מבואר עניין זה באריכות קצת.
(יט) יכולים לאכול – היינו מי שיזמינו בעל הבית. אבל השייכים לברית מצווה לאכול, אבי הבן וסנדק ומוהל, כולם נקראים בעלי ברית ויום טוב שלהם הוא.
- כתב המגן אברהם: במקום שיש מקצת חולי, יש להקל בכל אלו התעניתים, ואין צריך התרה, אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הציבור.
- והש"ך ביורה דעה סימן רי"ד כתב, דמחמת שאינו בריא, לעולם צריך התרה [חיי אדם].
(כ) בלא תנאי – רוצה לומר, אף דישן שינת קבע, ומבואר לעיל דאסור לאכול אחר השינה אלא אם כן התנה קודם שישן שאינו מקבל עליו התענית קודם עלות השחר, הכא שרי.
(כא) אחר שכן נהגו – והאידנא נהוג עלמא שלא לאכול, רק שישתה קאוו"ע או טיי"א קודם הליכה לבית הכנסת. כי בזמנינו נמשך אמירת סליחות עד אור היום, ופשיטא שמיד שעלה עמוד השחר אסור לאכול ולשתות [שערי תשובה].
(כב) אין נופלין על פניהם וכו' – דהוא כמו שאר ערב יום טוב.
(כג) אף על פי שנופלים על פניהם באשמורת – היינו אף אם נמשך על היום, מפני דרוב פעמים רגילין לסיים קודם עלות השחר, תיקנו לנפול אף אם אירע פעם אחת שממשיך על היום.
(כד) ואין תוקעין וכו' – להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחובה. [ואף כשחל יום א' של ראש השנה בשבת, גם כן אין תוקעין בערב שבת].
ומכל מקום מותר לתקוע להתלמד, דדי כשמפסיק בבית הכנסת. אבל במנהגים כתב הטעם כדי לערבב השטן, אם כן אין לתקוע כלל. ובאליה רבה בשם ספר אמרכל משמע דלהתלמד שרי בחדר סגור.
(כה) מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה – להראות שאנו בטוחין בחסדו יתברך שיוציא לצדק משפטינו.
ומכל מקום לא ילבש בראש השנה בגדי רקמה ומשי כבשאר יום טוב, דיהא מורא הדין, אלא ילבש בגדים לבנים נאים [ט"ז בשם רש"ל]. ועיין במגן אברהם סימן תקצ"ז, דבמקום שאין נוהגין ללבוש לבנים, על כל פנים לא ילבש חשובים כל כך.
(כו) נוהגין לטבול וכו' – ואם אינו יכול לטבול משום צינה, יראה לשפוך על גופו תשעה קבין מים. ולא יקדים לטבול עד שעה קודם חצות היום [חיי אדם].
יש מאחרונים שכתבו, שנכון למנוע עצמו מלשמש מטתו בשני לילות של ראש השנה, אלא אם כן היתה ליל טבילה, דאז חייב לקיים עונתו, ויחזור ויטבול בשחרית.
אכן אלו האנשים האוכלים לשובע בטנם, או חס ושלום שנכנס במחשבתו הרהור אשה, יותר טוב שישמש מטתו מחס ושלום שיבוא לידי עבירה; ויחזור ויטבול בשחרית [חיי אדם].
(כז) הקברות – דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים, והתפילה נתקבלה שם יותר. אך אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהשם יתברך שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. ויקיף הקברות, ויתן צדקה קודם שיאמר התחינות. ואין לילך על קבר אחד שני פעמים ביום אחד.