משנה מקוואות א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקוואות · פרק א · משנה א | >>
שש מעלות במקואות, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו.
מי גבאים, שתה טמא ושתה טהור, טמא.
שתה טמא ומילא בכלי טהור, טמא.
שתה טמא ונפל ככר של תרומה, אם הדיח, טמא.
ואם לא הדיח, טהור.
שֵׁשׁ מַעֲלוֹת בַּמִּקְוָאוֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מֵי גְבָאִים, שָׁתָה טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. שָׁתָה טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. שָׁתָה טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר.
שש מעלות במקואות -
- זו למעלה מזו, זו למעלה מזו.
- מי גבאין -
- שתה טמא, ושתה טהור - טמא.
- שתה טמא, ומילא בכלי טהור - טמא.
- שתה טמא, ונפל כיכר של תרומה -
- אם הדיח - טמא,
- ואם לא הדיח - טהור.
אמר קיבוץ המימות הם שש מדרגות, כל קיבוץ מהם יש לו מדרגה מן הטהרה והאחת יותר גדולה מן השניה אשר למטה הימנה.
והתחיל בזכרון הקפת מדרגה, והוא שיהיו המים מקובצים נחים שוקטים ולא שיהיו שאובין, והם אשר יקראו מי גבאים.
ולא יהיו באלה המימיות ארבעים סאה אלא פחות מזה, ואפילו סאה אחת. הנה אלו המימות אשר בזה הגבא יטמאו כמו שיטמאו שאר המשקין אשר בכלים, ויטמאו אחרי הטמאם כמו שיטמאו משקין הטמאים, אלא בדבר אחד, וזה שמשקין טמאים אשר בכלים יטמאו ברצון ושלא ברצון כמו שיתבאר, ואלה מי הגבאים לא יטמאו האוכלין אלא לרצון, ובזה מתחלף ממשקין שבכלים. ובעבור זה אמר:
- שאם שתה מזה הגבא איש טמא ואיש טהור, הנה הטהור נטמא בשתייתו משקין טמאים לפי שאלה המים נטמאו ביד הטמא בעת שתייתו.
- וכן אם שאב מזה הגבא בכלי טהור נטמא, כמו שידעת שמשקין טמאים יטמאו הכלים.
- ואם נפל באלה המים כיכר של תרומה אחרי הטמא המים בשתיית הטמא מהם, הנה לא יטמא להיותו נופל בלי כוונה.
- ואם רחצוהו באלה המים אשר היה הטבלתו בהם בכוונה, הנה נטמא הכיכר כי הוא נגע במשקין טמאים.
- ובתוספתא (רפ"א) "מפני מה אמרו ואם לא הדיח טהור, שאין המים שבגבא עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו".
ומפני מה אמרו "אם הדיח טמא הוכשרו המים שבידיו וטימאו הכיכר", רוצה לומר המים אשר בידו נתלשו ושבו מוכנים לקבל טומאה, והוא יטמא מפני שהמים כבר הגיעו בגדר מה מן הטומאה, ולזה נטמא הכיכר:
מי גבים. מלשון (ישעיה לג) כמשק גבים. ולחשוף מים מגבא (שם ל) רקקין שיש בהן מים:
שתה טמא ושתה טהור טמא. לפי שנפלה טיפה מפיו לתוך הגבא ושמא שתאה הטהור ונטמא דהשותה משקין טמאין פוסל את התרומה כדאיתא בפ"ק דשבת (דף יג.) גבי שמנה עשר דבר ואע"ג דרביעית בעינן כדתנן במעילה (דף יז:) כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית כשבאתה הטיפה טמאה בפיו טימאה כל משקה פיו ואותה טיפה לא סלקא לה השקה בגבא דמיירי בשאין בו ארבעים סאה כדקתני סיפא ועל ידי נגיעת הטמא אין מי הגבא מיטמאין עד שיתלשו כדקתני בתוספתא:
מילא בכלי טהור טמא. משום דחיישינן לאותה טיפה כדפרישית ונטמאו כל המים שבכלי והכלי עצמו נטמא שזהו משמונה עשר דבר האוכלין והכלים שנטמאו במשקין:
ואם לא הדיח טהור. בתוספתא מפרש טעמא ור"ש פליג בסיפא דבין הדיח בין לא הדיח טמא ואכולהו קאי והנך תלת בבי חד טעמא לכולהו:
תניא בתוספתא [רפ"א] א"ר נחמיה מפני מה אמרו אם לא הדיח טהור מפני שאין המים שבגבא עלולין לקבל טומאה עד שיתלשו הגביהן רבו הטהורין על הטמאין ומפני מה אמרו אם הדיח טמא הוכשרו המים שבידו ונטמאו וטמאו את הככר ר"ש אומר בין שהדיח בין שלא הדיח טמא שאני אומר שטיפת המים טמאים נוגעת בככר. גבא שנפל לתוכו יין דבש וחלב הולכין אחר הרוב נפל לתוכו שמן אע"פ שהקפהו הרי זה טמא לפי שאי אפשר לצאת ע"י צחצוחי שמן יין של תרומה שנפל ע"ג פירות ידיחם והם מותרין וכן שמן של תרומה שנפל על גבי פירות ידיחם והם מותרין נפל על גבי יין וקפה אותו יין מותר נפל על גבי הציר יקפנו כדי שיבטל טעם שמן שבו: פירוש הגביהו הככר כלומר כשהגביהו נמי הככר לא הוחשבו מים שבו להקל טומאה מן הטיפה ונתבטלה הטיפה ברוב הטהורין אבל כשהדיח הוחשבו והוכשרו מים שבידו לקבל טומאה מן הטיפה ולא נתבטלה בהן אלא אדרבה נטמאו וטמאו את הככר ור"ש סבר דאפילו לא הדיח טמא משום דשמא לבסוף כשנפלו כל המים נשתיירה הטיפה ע"ג הככר וטמאתו. גבא. לשון יחיד גבים לשון רבים: הולכין אחר הרוב. דאם רוב מים תורת מי גבא עליהם ואם רוב משקין טמאין. אע"פ שהקפהו. שקפה השמן והסירו מעל גבי המים. ידיחם. הפירות. והן מותרים. לזרים. נפל ע"ג יין. אותו שמן של תרומה. וקפה השמן מעליו אותו יין מותר לזרים ולא חיישינן לצחצוחי שמן:
שש מעלות במקואות - מקומות של כינוס מים יש בהן שש מעלות, כל אחת מהן גדולה מחברתה:
מי גבים - חפירה שבקרקע המכונסין בה מים שאינן שאובין א והן פחות מארבעים סאה שהוא שיעור מקוה:
גבים - לשון מים מגבא (ישעיהו ל):
שתה טמא ושתה טהור טמא - אם שתה מאותן המים טמא תחלה ואח"כ שתה מהן הטהור, נטמא הטהור. לפי שנפלה טפה מפיו ב של טמא לתוך הגבא, ושמא שתה אותה הטהור ונטמא, דהשותה משקין טמאים פוסל את התרומה. והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום כדאיתא פרק קמא דשבת. ואע"ג דאינו פוסל את התרומה אלא אם כן שתה רביעית, מכל מקום כשבאה הטפה הטמאה בפיו, טימאה כל המשקין שבפיו ג. ואותה טפה לא סלקא לה השקה בגבא, דמיירי כשאין בו ארבעים סאה כדקתני בסיפא. וע"י נגיעת הטמא ד אין מי הגבא מיטמאים עד שיתלשו. והכי איתא בתוספתא:
מילא בכלי טהור - מן המים שבגבא לאחר ששתה בו הטמא. דחיישינן לאותה טפה כדפרישית, נטמא הכלי ה, שהכלים מיטמאין בנגיעת משקין טמאין:
אם הדיח - את הככר, טמא, ואם לאו טהור, מפני שאין מי גבאין עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, הלכך אם לא הדיח טהור, ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה, שנתבטלה הטפה במים הטהורים ו. אבל כשהדיח, הוחשבו והוכשרו מים שבידיו לקבל טומאה מן הטפה ולא נתבטלה בהן אלא אדרבה נטמאו וטימאו את הככר:
כשהשלים הטומאות החמורות והיאך תעלה הטהרה מהם ודבר על טומאות קלות. הביא אחר כך דיני טהרה. וסידר אחר טהרות. מקואות. הרמב"ם:
מי גבאים. פירש הר"ב מים שאינן שאובין. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פט"ו מהט"א כתב אף שאובין. וממשנה ד למד כן כמ"ש שם בס"ד. ומ"ש והן פחות ממ' סאה כו'. עיין מ"ש עוד בסוף המשנה. [ומ"ש הר"ב גבים לשון מים מגבא. וכ"כ הר"ש. ויפה פירשו דלא כמ"ש בספ"ו דפרה]:
ושתה טהור טמא. פי' הר"ב לפי שנפלה טפה מפיו של טמא. בספר האגודה כתוב טפת רוק אבל ל' הראב"ד [שם] חזרו המים שנגעו בפיו כו'. וכן נראה מלשון הר"ב והר"ש במ"ו. ומה שכתב הר"ב ואע"ג דאינו פוסל את התרומה אא"כ שתה רביעית. כדתנן במ"ה פ"ד דמעילה. ומ"ש הר"ב טמאה כל המשקין שבפיו. וסתם שתייה היא רביעית. ומ"ש הר"ב וע"י נגיעת הטמא כו'. כלומר דלא תקשה דתיפוק לי דטמא עצמו נגע במים שבגבא כששתה. וכן נמי הטפה עצמה שנפלה בגבא. ומ"ש הר"ב והכי איתא בתוספתא. וכ"כ הר"ש. דאע"ג דממתני' ד איכא למשמע הכי. מכל מקום בתוס' מפורש אמרו אין מי גבא [מיטמאין] כו':
ומילא בכלי טהור טמא. פירש הר"ב [לאחר כו'] דחיישינן לאותה טפה כדפרישית נטמא הכלי כו'. כלומר מהטיפה עצמה נטמא. דלמשקין אין שיעור לטמא כמ"ש כבר במ"א דפ"ב דטהרות [ד"ה חזר]. ואין צורך למה שכתב הר"ש דחיישינן לאותה טפה כדפרישית ונטמאו כל המים שבכלי והכלי עצמו נטמא. ע"כ. ועיין עוד מזה לקמן:
אם הדיח טמא ואם לא הדיח טהור. כתב הר"ב ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה שנתבטלה הטפה במים הטהורים (וכו') אבל כשהדיח הוחשבו והוכשרו מים שבידיו כו'. וכ"כ הר"ש. ונראין דבריהם כדברי הראב"ד בפט"ו מהט"א שמפרש שמתבטלה במים שבמחובר חא"כ חשבו בתלוש. לפיכך אם הדיח בהן ידו או הככר שנפל. הרי הם הוכשרו לטומאה כלומ' נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר שהרי המחוברים עצמן חזרו להיות כתלושין לקבל טומאה. שהרי נחשבו לתלוש. ולפיכך נעורה הטמא לטמא את הככר. ואם לא הדיח טהור שהרי [משבטלו] ברוב לא נחשבו ע"כ. וכלומר שאע"פ שחזרו להיות תלושין כשהן על הככר. מ"מ הואיל וכבר נתבטלה הטפה במחוברים הרי היא עומדת בביטולה עד שיתחשבו המים. וכשלא הדיח לא נתחשבו והטפה בביטולה. ומה שאין כן בשתייה ובמילוי כלי. דפשיטא שמתחשבין. ומ"מ קשיא לי דמדבריהם משמע שצריך שיקבלו המים טומאה מהטפה כדי שיחזרו ויטמאו לככר. דתיפוק לי משום טפה עצמה הואיל וניערה מביטולה וכדפי' לעיל שאין למשקים שיעור לטמא. וזה לשון מהר"ם אם הדיח טמא. אם הדיח ידיו במים דגלי בדעתיה דניחא ליה במים שעליו. אז לא בטלה הטפה הטמאה במים הטהורים שעל ידיו. וטמאתן וטמאה נמי הככר. ואם לא הדיח. דלא ניחא ליה במים שעליו. בטלה טפה הטמאה ברוב עכ"ל. ודע שהראב"ד [שם] התנה לומר דהא דאין מי גבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. שהוא דוקא שיש בהם רביעית כדי להטביל בהן מחטין וצנורות:
(א) (על הברטנורא) והר"מ כתב, אף שאובין:
(ב) (על הברטנורא) ובספר אגודה כתב, רוק. ולשון הר"א, חזרו המים שנגעו בפיו:
(ג) (על הברטנורא) וסתם שתיה הוא רביעית:
(ד) (על הברטנורא) אי נמי, הטפה עצמה שנפלה בגבא:
(ה) (על הברטנורא) כלומר, מהטפה עצמה נטמא. דלמשקין אין שיעור לטמא. ועתוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) הר"ש. ונראין דבריהם כדברי הר"א שמפרש שמתבטלת במים שבמחובר אלא אם כן חשבו בתלוש. לפיכך אם הדיח בהן ידו או הככר שנפל, הרי הוכשרו, כלומר נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר כו'. ואם לא הדיח טהור, שהטפה עומדת בביטולה כל זמן שלא נתחשבו על ידי הדחה על כל פנים, ואין צריך לומר על ידי שתיה ומילוי כלי. ומכל מקום קשיא לי, דמשמע מדבריהם שצריך שיקבלו המים טומאה מהטפה כדי שיחזרו ויטמאו לככר, דתיפוק ליה משום טפה עצמה הואיל וניערה מביטולה. ולשון מהר"מ, לא בטלה הטפה כו' וטמאתן וטמאה נמי הככר. ועתוי"ט:
שש מעלות וכו': דכוותה דמתני' גרסי' בתוספתא דפרה שש מעלות לחטאת על התרומה וכו' הביאה הר"ש ז"ל ברפ"ה דמס' פרה:
בפי' ר"ע ז"ל שנתבטלה הטפה במים הטהורים שבו אבל כשהדיח הוכשרו והוחשבו. אמר המלקט והוי לרצון דאף על גב דמשקי' טמאין כשהן בכלים מיטמאין ומטמאין לרצון ושלא לרצון כשהן בקרקע כגון אלו מי גבאים אין מיתטמאין ולא מטמאין אלא לרצון ור"ש פליג בסיפא דגם מים שבקרקע מיטמאין ומטמאין לרצון ושלא לרצון ולכן בין הדיח בין לא הדיח טמא מהרמב"ם ז"ל. ובחבורו בפ"ט דהלכות מקואות לשונו ז"ל שם כך הוא שתה מהן הטהור אחר שנטמאו בקרקע או שמילא מהן בכלי טהור נטמא הטהור ונטמא הכלי שהרי ברצון שתה אי מילא ע"כ:
יכין
שש מעלות במקואות: ר"ל ו' חלוקי דינים יש בו' מיני מים מכונסים על הקרקע שאינן תלושין וכל א' יש לה מעלה גדולה בטהרה יותר מחברתה. ואלו הם הו' מיני מים.
- (א) מי גבאים.
- (ב) מי תמציות.
- (ג) מי מקוה.
- (ד) מעין מועט מעורב ברוב שאובי'.
- (ה) מי מוכין.
- (ו) מים חיים.
וכולהו מפרש בפרקן:
זו למעלה מזו וזו למעלה מזו מי גבאים: גבא הוא גומא. ומיירי שירדו לתוכה מי גשמים רביעי' דאינן שאובין. דאע"ג שאינן מ"ס אמקט"ו מדמחשבו כמחובר:
שתה טמא: שלקק מהמים בלשונו או שאב בידו ושתה ואח"כ שתה וכו':
ושתה טהור טמא: ר"ל נטמא הטהור ששתה אחר הטמא. דאע"ג שהמים שבגבא שאינן שאובין אם הם רביעי' אמקט"ו. מדחזו מדאורייתא לטבילת כלי' [כפסחים י"ז ב'] ורק מד"ס צריך גם לכלי' מ"ס [כנזיר לח"א אבל במעין גם מדרבנן סגי לכלי בכ"ש כתוספות שם ופסחים י"ז ב'] עכ"פ הרי פיו או ידו ששאב בה כשהוציא מקצתה מהמעין אז הטפה שעל חלק גופו שחוץ להמים נטמא בגוף הטמא. דאע"ג דהטפה מחוברת עדיין למי הגבא. הרי קטפרס אינו חבור [כספ"ח דטהרות ועי' לקמן פ"ז מ"ז] והטפ' הטמא' זו חזר ושתת תוך המים שבגבא המכונסין. ואף שלא טימא את המים שבהגבא. עכ"פ היא עצמה נשארת שם בטומאתה. ולא נטהרה בהשקה. מדאין בהגבא מ' סאה. וכיון שהטפה הטמא' מעורבת במי הגבא הטהורים הרי בלח בלח יש בילה [כר"ה י"ג ב' ועי' רתי"ט בפ"ט דפרה] א"כ כל הטפה מעורבת בכל חלקי מי הגבא. וכשישתה אח"כ הטהור ממי הגבא הרי באותה שעה המים שישתה תלושין הן. ונטמא כל המים שישתה ממקצת חלקי הטפה שמעורב בהן. והרי סתם שתיי' ברביעית והשותה רביעית משקין טמאין נטמא גופו מלאכול תרומה [כזבים פ"ה מי"ב]. והר"ב כתב דחיישינן שמא שתה הטהור אותה הטפה הטמא. ותמוה דהרי ספק שתה משקין טהור [כטהרות פ"ד מי"א]:
טמא: דהרי כיון דבלח בלח יש בילה. א"כ כשהוציא הכלי מהמים יש בהמשקין התלושין שעליו קצת מהטפה הטמאה ששתת מעל הגוף הטמא לתוך מי הגבא. ולא נתבטלה הטפה ההיא בשאר המים שע"ג הכלי שהוציא ממי הגבא. אלא אדרבה מדהן תלושין טמאתן הטפה הטמאה [וכלעיל סי' ד']. והרי גם מעט משקין טמאין מטמאין כלי מגזירת משקין של זב וזבה [כשבת דף י"ד ב']:
אם הדיח: אם הדיחו גרסי'. ור"ל אם הדיח הככר בהמים שבגבא. הרי גלי דעתי' דניח"ל שנפל לתוך המים. ולפיכך כשמוציאו אח"כ הו"ל המים שע"ג כתלושין ונטמאו מהטפה הטמאה המעורבת בהן. וחזרו וטימאו הככר:
ואם לא הדיח טהור: דכל שלא נתלשו המים ממחובר. אע"ג שכשהוציא הככר מהמים. עדיין הי' המים לחין עליו. אפ"ה הרי המים האלו עדיין כמחוברים. ולא נטמאו מהטפה המעורבת בהן. ומדלא נטמאו ביטלו הטהורים את הטמאים של הטפה. והרי הן כולן טהורים. מיהו בנפל כלי מעצמו לשם. לא נטמא עד שידיחנו. רק ניח"ל לתנא למנקט ג' אופני טומאה שאפשר שיתטמאו מהמים. דהיינו אדם. וכלי. ואוכלין. ורק באוכל נקט שנפל מעצמו דמי פתי יסור הנה להשליך לחמו למי גבאי' בכוונה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת