מצוה:לתת ערים לשבט לוי
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
ב צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם.
ג וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם.
ד וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב.
ה וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים.
ו וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר.
ז כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן.
ח וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם.
(במדבר לה, ב-ח)
היא שצונו לתת ללויים ערים לשבת, כי אין להם חלק ונחלה בארץ. והוא אמרו יתברך "ונתנו ללוים ערים לשבת".
ואלו ערי הלוים הם ערי מקלט הקולטות על תאר מיוחד, במסכת מכות.
שנצטוו ישראל לתת לשבט לוי ערים לשבת בהן אחר שאין להם חלק בארץ, שנאמר "צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת" (במדבר לה, ב). ונאמר בסוף הפרשה [שם, ז'] "כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר". ומאלה הערים של לוים היו מהם ערים מיוחדות להיות מקלט הרוצח, ואולם בכולן היה לו מקלט. ובסדר שופטים במצות ערי מקלט בסימן ת"ק [מצוה תק"כ] נכתוב בעזרת השם מה בין מיוחדות לכך לאותן האחרות, והיו קולטות אותו בצדדים ידועים כמו שמפורש בכתוב, ומבואר במסכת מכות [פרק שני] (מכות י, א).
שורש מצוה זו ידוע הוא כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת הם ובניהם וטפם וכל חיתם, ומפני גודל מעלתם וכושר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מאוהביהם או מגואליהם אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו. ועל השבט הזה הנבחר נאמר "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו" (דברים לג, ט), כלומר שלא יעשו דבר בעולם זולתי מדרך היושר ועל כיוון האמת, ולא יטה לבם אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחה, וכל שכן אהבת שאר בני אדם. ועוד כתבתי בענין עוד טענה אחרת בסדר בהר סיני מצות לא תעשה י"א בסימן שמ"ג [מצוה שמ"ב].
דיני מצוה זו קצרים, ובמצות הנסמכות אליה כגון אזהרת שדה מגרש עריהם לא ימכר שבסדר בהר סיני לאו י"א [שם] כתבתי קצת מן הדינים, וכמו כן במצות להבדיל ערי מקלט שבסדר שופטים עשה י' בסימן ת"ק [מצוה תק"כ] נכתוב מהן בגזרת השם, ששלשתן מענין אחד הן, ואם נפשך לדעת הפוך והפוך בהן (פי"ג מהל' שמיטה).
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויין על אדמתן, והיא מן המצות המוטלות על הצבור כולם ויותר על ראשי העם, ולעתיד לבוא אחר ירושה וישיבה מיד נקיים מצות עשה זו במהרה בימינו אמן.
כתוב בפרשת מסעי: "צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת, ומגרש לערים אשר סביבותיהם תתנו ללוים. והיו הערים להם לשבת, ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם. ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים, מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב. ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה, ופאת נגב אלפים באמה, ואת פאת ים אלפים באמה, ואת פאת צפון אלפים באמה, והעיר בתוך זה יהיה להם מגרשי הערים. ואת הערים אשר תתנו ללוים, את שש ערי מקלט אשר תתנו לנוס שמה רוצח, ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר." [מפרש״י שם וכן משמע בערכין דף ל״ג ופ״ב דמכות דף י״ב]
מגרש הוא ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות נוי לעיר ואין רשאין לבנות בו בית ולנטוע כרם ולא לזרוע בו זריעה אלא יהיה כמו אפר לרעות שם בהמתם. ולכל חייתם לכל צרכיהם כלומר לכל חיותם ועוד דרשו רבותינו [שם] מכאן שנותנים לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום, שאין קוברין מתיהם בתחום עריהם, שנא׳ ולכל חייתם, לחיים נתנו ולא לקבורה. כתוב אלף אמה וכתוב אלפים אמה הא כיצד אלפים הוא נותן להם סביב ומהם אלף אמה הפנימים למגרש והחיצונים לשדות ולכרמים כך פירש רבי׳ שלמה [שם ובפי׳ חומש] ובפרק כשם [דף כ״ז] שנינו רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר שתחומן שלשת אלפים אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים ובתוספתא [סוף פרק ה׳ דסוטה] נחלקו על זה. [בשלהי ערכין דף ל״ג]
כהנים ולוים שמכרו שדה משדות עריהם או בית מבתי ערי חומה שלהם אינן נגאלין כסדר הזה אלא מוכרין השדות ואפילו סמוך ליובל וגואלים מיד [שם פ״ז דף כ״ו] ואם הקדישו שדה גואלין מיד ההקדש לאחר היובל וגואלים בתי ערי חומה כל זמן שירצו ואפי׳ לאחר כמה שנים שנאמר וערי הלוים בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהי׳ ללוים [כל הסוגיא מפרש״י בפירוש חומה פרשה בהר] ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם בתוך ב״י אם יקנה איש בית או עיר מהם ויצא ביובל אותו ממכר של בית או של עיר לזה שמכרו ולא יהיה לצמיתות כשאר בתי ערי חומה של ישראל וגאולה זו לשון קנייה.
דבר אחר, לפי שאמר גאולת עולם תהיה ללוים יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים אבל לוי שקנה מלוי יהא חלוט ת״ל ואשר יגאל מן הלוים אף הגואל מן הלוי גואל גאולת עולם לפי לשון זה ויצא ממכר בית הוא מצוה אחרת אם לא גאלה יוצא ביובל ואין נחלט לסוף שנה כבית ישראל. כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם לא היו להם נחלות שדות וכרמים אלא ערים לשבת ומגרשיהם לפיכך היו להם במקום שדות ויש להם גאולה כשדות שלא יופקעו נחלתם מהם.