מצוה:לשאת את הארון בכתף
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה •
וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ. (במדבר ז, ט)
היא שצונו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום. והוא אמרו כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו.
ואע"פ שזה הצווי בא ללוים בעת ההיא, אמנם היה זה למספר מעוט הכהנים החייבין במצוה. אם כן המצוה מחוייבת לכהנים והם אשר ישאוהו כמו שנתבאר בספר יהושע ובספר שמואל. וכאשר צוה דוד לשאת הארון בפעם שניה אמר בדברי הימים וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה בדבר ה' בכתפם במוטות עליהם, וכן כשזכר בדברי הימים מחלקות הכהנים לעשרים וארבעה משמרות אמר אלה פקודתם לעבודתם לבא לבית ה' כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו ה' אלהי ישראל. בארו החכמים זכרם לברכה שהוא רומז אל היות עבודת הכהנים לשאת את הארון על הכתף, וזהו כאשר צוהו ה' אלהי ישראל.
ולשון ספרי כמשפטם וגו' כאשר צוהו ה' היכן צוהו ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. הנה נתבאר לך שמצוה זו מכלל המצות.
שנצטוו הכהנים שישאו הארון על הכתף כשמוליכין אותו ישראל ממקום למקום. שנאמר (במדבר ז ט) כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. וכתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה (בסה"מ עשה לד) אף על פי שמצוה זו באה ללוים, בעת ההיא היה, כלומר במדבר למעוט מספר הכהנים בימים ההם ואולם לדורות הכהנים חייבים במצוה זו והם ישאוהו, כמו שהתבאר בספר יהושע (יהושע ג, ו) וספר שמואל.
והרב משה בן נחמן זכרונו לברכה כתב (בהשגותיו על השרש השלישי בד"ה וראיתי) זה שאמר הרב שנעתקה המצוה לכהנים אינו אמת, חלילה לנו שנאמר שנשתנה שום מצוה בתורה, שיהיו נפסלין הלוים ממשא הארון לעולם, ויפה פרש. והלוים נשאוהו בימי דוד, שנאמר (דברי הימים א טו כו) ויהי בעזר האלהים את הלוים נושאי ארון ברית יי, וכתיב וכל הלוים הנושאים את הארון וגו'. אבל באמת, כי הכהנים והלוים כולם כשרים במשא הארון מן התורה, שכולן נקראו לוים, וכמו שכתוב (יחזקאל מד טו) והכהנים הלוים, וכן כתוב (דברי הימים שם יד טו) ויתקדשו הכהנים והלוים להעלות את ארון יי אלהי ישראל כאשר צוה משה כדבר יי בכתפם במוטות עליהם. ואמרו בספרי, והיכן צוה? ולבני קהת לא נתן וגו', כי כולם נקראו בני קהת. ועוד כתב, כי מה שאמר הרב משה בן מימון זכרונו לברכה, שהתבאר זה בספר יהושע ושמואל לא מצא הוא הבאור הזה, אבל מצא בהפך, שהרי נאמר שם (יהושע ג ג) ויצו את העם לאמר כראותכם את ארון ברית יי אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו. אבל האמת כמו שאמרנו, שכל השבט כשר למשא הארון, ועוד שמפרש הוא הדבר במסכת סוטה (דף לג:), שאמרו זכרונם לברכה, כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום לוים נושאים את הארון, והיום נשאוהו כהנים, כלומר ביום שעברו את הירדן נשאוהו הכהנים לבדם, כי כן כתוב ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר שאו את ארון הברית כדי להעשות הנס על ידי כהנים, שהם קדש קדשים בשבט.
ולפי הדומה, מה שאמר הרב משה בן מימון זכרונו לברכה, שמבאר הוא ביהושע מזה המקרא הוא, ואיננו באור הכרחי כלל, כמו שבארנו. וזה שנאמר בספר מלכים (מ"א ח, ו) ויביאו הכהנים את ארון ברית יי אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים. גם זה אל יקשה בעיניך, כי מפני שהלוים אינם נכנסים לבית קדשי הקדשים הכניסוהו הכהנים לבדם. והעקר לפי הדומה, כדברי הרב משה בן נחמן זכרונו לברכה, שכל השבט כשר למשא הארון, וכמו שכתוב (דה"ב לה, ג) ויאמר ללוים וגו' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף. עוד ענינו, שלא יצטרכו ישראל לשא הארון ממקום למקום, אבל, אין הענין שאם יצטרכו לשאת אותו שלא ישאוהו הלוים, וזה דבר ברור ונגלה לכל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין כד א) מומין פוסלין בכהנים, ואין שנים פוסלין בכהנים לא אמרו כן אלא בעבודת הכהנה שאין שנים פוסלין באותה עבודה, אבל בעבודת המשא גם בכהנים פוסלין שנים, כמו בלוים (פ"ב מהל' כלי מקדש).
משרשי המצוה. לפי שכל עיקר כבודן של ישראל הוא התורה שבה נבדלו משאר העמים ונעשו חלק השם, על כן ראוי וכשר לשאת אותה בכתפי האנשים הנכבדים והמקודשים שבנו, ואין צורך להאריך במובן לתינוקות של בית רבן. כל ענין מצוה זו מבאר בכתוב, והוא שישאו הכהנים והלוים הארון בכתף בעת שיצטרכו לנשאו ממקום למקום, כגון בעת מלחמה או לשום דבר אחר, ולא ישאוהו בעגלה או על גבי בהמה, וכבר שמו חכמים (סוטה לה א) לדוד טועה בדבר שהתינוקות קורין אותו, בנשאו הארון על העגלה.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן, כי אז היו צריכין לשאת ארון ברית השם מפני מלחמה או כאשר יצוה מלכם, אבל עכשיו בעונותינו אין לנו מלך ולא ארון לשאת בשום מקום. ומצוה זו מוטלת על שבט לוי ועל שאר ישראל שיסכימו על ידם. וזה שנהגו בגליות היום להוציא ספר תורה לקראת מלכי האומות אין זה בחיוב מצוה זו כלל, שכל בני ישראל רשאים לשא אותו, ואם מדרך כבוד התורה יבחרו גם היום שישאוהו מבני לוי תבוא עליהם ברכה.
מצות עשה לשאת את הארון על הכתף כשמוליכין אותו ממקום למקום, שנא׳ כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. [בספרי פרשת נשא]
ואין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות. ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלות נפרץ פרץ בעוזא. וכשנושאין אותו על הכתף נושאין אותו פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ. ובדין היו מונחין לרחבו של ארון וארבעה היו נושאין אותו, שנים מצד זה ושני׳ מצד זה כדמפרש בפרק שתי הלחם [דף צ״ח].