מצוה:לקבור את התלוי ביום תלייתו, וכן את כל המתים
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.
(דברים כא, כג)
היא שצונו לקבור הרוגי בית דין ביום שנהרגו, והוא אמרו יתעלה "כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כג).
ולשון ספרי "כי קבור תקברנו" מצות עשה והוא הדין בשאר מתים, רוצה לומר שנקבור כל מתי ישראל ביום מותם. ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת מצוה, כלומר המת שמצוה על כל אדם לקברו באמרו "קבור תקברנו".
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בששי מסנהדרין.
לקבור מי שנתלה ביום ההוא, שנאמר "כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו'" (דברים כא, כג). ולשון ספרי (כאן) "כי קבור תקברנו ביום ההוא" מצות עשה.
משרשי המצוה. מה שהזכירו זכרונם לברכה במשנה בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו:) שאמרו שם כי קללת אלהים תלוי, כלומר, שלא יאמרו הבריות מפני מה זה תלוי? מפני שקלל את השם, ונמצא בהזכירם זה ובהעלותם הדבר בפיהם שהם מחללים שם שמים וגומלים רע לנפשם, והאל שחפץ בטובת בריותיו מנעם מזה מפני כך.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין מו.) שאין מצוה זו בנתלה לבד, אלא אף כל הרוגי בית דין מצוה לקברם ביום הריגתם, גם בכלל המצוה לקבר כל מת מישראל ביום מותו, ומפני כן יקראו זכרונם לברכה המת, שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מת מצוה, כלומר שמצוה על הכל, לקברו מצד הצווי הזה. ואמרו זכרונם לברכה במשנה הנזכרת (שם) ששני קברות היו נתקנין לבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין, שדינם חמור, ואחד לנהרגים ולנחנקים, שדינם קל, ואחר שנתעכל בשר הנדון לשם מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן. ויתר פרטיה בפרק הנזכר.
ונוהגת מצוה זו לענין הרוגי בית דין בזמן שנוהג דיני נפשות, ולענין שאר מתי ישראל בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמצוה לקברם ביום מיתה. והעובר על זה והלין את המת שלא לכבודו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנכתב בסדר זה בעזרת השם (מצוה תקלו).
מצות עשה לקבור כל הרוגי בית דין ביום הריגה, שנאמר "כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כג). ושנינו בפרק נגמר הדין (משנה, סנהדרין ו, ה) שהוא הדין בכל המתים. ואם הלינו לכבודו, אין עובר עליו.
- חייבי מיתות
- כל הנסקלין שבתורה – שמונה עשר, שנויים בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נג.) ואלו הן:
- הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, ועל נערה המאורסה, ועל הזכור, והשוכב עם בהמה, והאשה המביאה בהמה עליה,
- והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, וידעוני, והמחלל את השבת, ומקלל אביו ואמו, והמסית, והמדיח, והמכשף, ובן סורר ומורה.
- כל הנשרפין – עשרה (סנהדרין עה.) ואלו הן:
- בת כהן שזנתה תחת בעלה, והבא על בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו, ועל בת אשתו, ועל בת בנה, ועל בת בתה,
- ועל חמותו, ועל אם חמותו, ועל אם חמיו, והוא שבא עליה בחיי אשתו כאשר ביארנו בהלכות עריות (סימן ק״ג).
- הנהרגים – שניים (דף עו:):
- הרוצח ואנשי עיר הנידחת.
- הנחנקין – שש (דף פד:) ואלו הן:
- הבא על אשת איש וזוממי בת כהן ובועלה הם אחד, והחובל באביו ובאמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא, ונביא שקר, והמתנבא בשם עבודה זרה.