מצוה:לא לעונן ולקבוע עשייה על פי העונות והמזל
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.
(ויקרא יט, כו)
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
(דברים יח, י)
הזהירנו מעשות המעשים בבחירה ממשפטי כוכבים, והוא שיאמר "זה היום טוב למעשה פלוני ונכון לעשות" או "זה היום מונע מעשות מעשה פלוני ונרחיק מעשותו". והוא אמרו יתעלה "לא ימצא בך [...] מעונן" (דברים יח, י) וכבר נכפלה אזהרה זו ואמר "ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו). ולשון ספרא: "לא תעוננו" אלו נותני העיתים, כי הלשון נגזר מ"עונה", רוצה לומר לא יהיה בך מעונן שיאמר "עת פלונית טובה והעונה פלונית רעה".
והעובר על לאו זה חייב מלקות. רוצה לומר שיגיד העתים האלו, לא מי שישאל בעדם. אבל השאלה גם כן אסורה מחוברת אל היותה דבר אין אמיתות לה, ומי שיכוון בפעולתו לעת ידוע במבט כדי שיצלח או יהיה לו תועלת באותו מעשה, לוקה מפני שעשה מעשה.
ובכלל אזהרה זו גם כן איסור פועל החרטומים. ולשון חכמים (סנהדרין סה:) מעונן אלו אוחזי עיניים. והוא מין גדול מן התחבולה. מחובר אליו קלות התנועה ביד, עד שתדמה לאנשים שיעשה עניינים אין אמתתו בהם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד. יקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש, וישליך טבעת לאויר ואחר כך יוציאוהו מפי אדם אחד העומדים לפניו, ומה שידמה לזה מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון. כל פועל מהם אסור ומי שעושה זה יקרא אוחז עיניים והוא מין הכישוף, ומפני זה לוקה. והוא עם זה גונב דעת הבריות וההפסד המגיע מזה גדול. כי כן ציור העניינים הנמנעים תכלית המניעה אפשרית, אצל הסכלים והנשים והקטנים רע מאוד. ויפסיד שכלם וישיבם להאמין הנמנע והיותו אפשר שיהיה. והבן זה.
שלא לעונן, שנאמר "ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו). ופירוש העניין כמו שאמרו בספרא (שם) שהוא לשון "עונה", כלומר שלא נקבע עונות לומר: שעה פלונית טובה לעשות בה מעשה פלוני, ויצליח כל העושה אותו באותה שעה, והעושה אותו בשעה פלונית לא יצליח, כמו שיאמרו המהבילים בעלי הכישוף. ונכפל הלאו בזה העניין בסדר שופטים דכתיב שם "לא ימצא בך וגו' מעונן" (דברים יח, ב).
ובכלל לאו זה דמעונן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סה:) שהוא מעשה אחיזת עיניים שיעשו בני אדם. וכמו שאמרו זכרונם לברכה מעונן זה האוחז את העיניים. ועניין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחבר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שיראה לבני אדם שיעשה המתחבל עניינים של פלא, כלומר שהם חוץ מן הטבע, כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה, שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני האנשים ואחרי כן יוציאו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר ואחר כן יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם, וכיוצא בעניינים אלו רבים. וכל אחד מהמעשים הרעים אלו, הוא אסור, והעושו נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן ולוקין עליו. ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד אינו מין כישוף ממש, שאילו היה האיסור בו משום לאו דמכשף לא היינו מלקין עליו, משום דלאו דמכשף נתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר מכשפה לא תחיה. וקיימא לן (עירובין יז:) דכל לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו.
משרשי המצוה מה שכתבנו בלאו דמנחש בסמוך. ועוד הפסד גדול מאד נמצא בזה לפי שישובו אצל ההמון והנשים והנערים העניינים הנמנעים בתכלית המניעה אפשריים, ויערב לדעותם לקבל הנמנע, והיותו אפשר מבלתי היות העניין נס מאת הבורא. ואולי יצא להם מזה סיבה רעה לכפור בעיקר והכרת נפשם, והבן זה. פרטי המצוה שם בספרא ובמקומות בגמרא ובמדרשות (ס"ו שם).
ונוהגת אסורה זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ומגיד לבני אדם עונות שיעשו מעשיהם בהן כדי שיצליחו, וגם הוא עושה מעשיו לפי העונות, חייב מלקות. והאיש השואל אל היודע, אין עליו חיוב מלקות בשאלה לבד, עד שיכוון פעולתו אל העת הידוע ויעשה מלאכתו בה, ואז ילקה בעבורו מכיון שעשה מעשה.
שלא לעונן, שנאמר "לא תעוננו" (ויקרא יט, כו). תניא בתורת כהנים (קדושים פרק ו') "לא תעוננו" אלו אוחזי העיניים. והא דאמר בסנהדרין (דף סז.) האוחז את העיניים פטור, זהו פטור ממיתת בית דין של מכשף מפני שאינו עושה מעשה. ואף מן המלקות פטור לדברי האומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
ובסנהדרין (דף סה:) מפרש רבי עקיבא "לא תעוננו" אלו נותנין העונות כמו אצטגנונים, שיאמרו יום פלוני רע יום פלוני טוב וכיוצא בזה האומרים לא נתחיל דבר זה אלא בראש חודש.