מצוה:לא לאכול חמץ בפסח
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ.
(שמות יג, ג)
הזהירנו מאכול חמץ בפסח, והוא אמרו "לא יאכל חמץ".
ובאר שהוא בכרת ואמר כי "כל אוכל חמץ ונכרתה" אם היה מזיד ואם היה שוגג חייב חטאת קבועה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פסחים.
שלא לאכל חמץ בפסח, שנאמר "ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג).
משרשי מצוה זו מה שכתבנו בשאר מצות הפסח.
דיני המצוה כגון מה הן הדברים שנאסר בהן משום חמץ, והן חמשה מיני דגן, ודין הלש במי פרות, ודין לתיתה, ותבשיל שנמצא בו חמץ, בחמין או בצונן, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (דף לה.).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר עליה ואוכל כזית חמץ בפסח במזיד, חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה.
אסור לאכול חמץ ביום י"ד מחצי היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעי ביום. והעובר על זה לוקה מן התורה אם הלכה כרבי יהודא, שנאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". ודרשינן בפסחים (דף כח:) לרבי יהודא שהלכה כמותו לגבי רבי שמעון דעליו דחמץ קאי אשעת זביחת הפסח. כלומר לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא בין הערבים והוא חצי היום, אע"פ שעליו דמצות אשעת אכילת הפסח קאי. בשיטה זו כתב רבינו משה [בהל' חמץ] הלאו. וקשה על זה שהרי פוסק שם רבא ושמואל כרבי שמעון שאומר שם [בד' ל'] חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום. ואע"פ שפירש שם רבינו יצחק [בתו' ד"ה ר"ש] דברי ר"ש דדווקא לאו אין בו, אבל מ"אך" חלק ותשביתו שמעינן ביעור שלא כדרך הנאה למעט אכילה, ולכך מצריך שם בפסחים [ד' י"א] שריפה בשש בתרומה טהורה. מכל מקום לאו אין בו. [עי' בהגמ"יי שם פ"א] ואומר אני שדעת הרב היה שאין פוסק רבא כר"ש אלא מחמץ לאחר זמנו אבל מלפני זמנו שלא מצינו שיפסוק כמותו אין לנו להוציא ספק זה מן הכלל שפוסק בעירובין [ד' מ"ו] רבי יהודא ורבי שמעון, הלכה כרבי יהודא.
ורבי יהודא אומר שם תלתא לאוי כתיבי: "לא תאכל עליו חמץ" לפני זמנו, "לא יאכל חמץ" לתוך זמנו, "כל מחמצת לא תאכלו" לאחר זמנו. ור"ש דורש המקראות לדברים אחרים ודורש קרא ד"כל מחמצת" לכדתניא "מחמצת" אין לי אלא נתחמץ מאליו, נתחמץ מחמת ד"א כגון מחמת שמרי יין שנתייבשו וכיוצא בזה, מניין? תלמוד לומר "כל מחמצת לא תאכלו". ומדרשת זה המקרא בלבד [עיין באשירי שם] פוסק רבא כרבי שמעון. ואעפ"כ נ"ל שאין למנותו בלאוים כי לגמרי פוסק כר"ש מאחר שלא פי' במה פוסק ובמה אינו פוסק וכן נראה אל הרב ר' יחיאל בר' יוסף. ומכל מקום אף לרבי שמעון יש בו איסור מהתורה כאשר בארנו, אבל בעניין זה אין לאו כי אם בפסח וזה בלבד אינו מונין כאן. והלכה כר' יהודא שאומר [בפ"ק ד' י"א] אוכלין חמץ כל ד' שעות ראשונות של יום, ושעה חמישית אין אוכלין בה חמץ, גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לשישית, ושורפים בתחילת שש שמשעה שישית אסור בהנאה מדברי סופרים.
והאוכל חמץ בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מהתורה, שנאמר "ולא יאכל חמץ". ואף על פי כן, אינו חייב קורבן או כרת אלא על שיעור שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד, מכין אותו מכת מרדות. כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחילת חמישה עשר עד סוף אחד ועשרים בניסן, במזיד, חייב כרת שנאמר "כי כל אוכל חמץ ונכרתה". ובשוגג חייב קרבן חטאת קבועה, אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. [בחולין ד' ק"ך]
[פ' כל שעה ד' כ"א] החמץ בפסח אסור בהנאה, שנאמר "לא יאכל חמץ", לא יהיה בו היתר אכילה. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי דאמר [שם בד' כ"ח] שמותר בהנאה.