מפרשי רש"י על שמות יח יג
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק י"ח • פסוק י"ג |
• א • ב • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • טו • טז • יז • יט • כא • כב • כג • כו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַֽיְהִי֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔ה מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב׃
רש"י
"ויהי ממחרת" - מוצאי יום הכפורים היה כך שנינו בספרי ומהו ממחרת למחרת רדתו מן ההר ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יוה"כ שהרי קודם מתן תורה א"א לומר והודעתי את חקי וגו' ומשנתנה תורה עד יוה"כ לא ישב משה לשפוט את העם שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביוה"כ ואין פרשה זו כתובה כסדר שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה אף לדברי האומר יתרו קודם מ"ת בא שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה שהרי נאמר כאן וישלח משה את חותנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י) נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אל נא תעזוב אותנו ואם זו קודם מ"ת מששלחו והלך היכן מצינו שחזר וא"ת שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו היה הוא חובב הוא יתרו שהרי כתיב (שופטים ד) מבני חובב חותן משה
"וישב משה וגו' ויעמוד העם" - יושב כמלך וכולן עומדים והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך שנא' מדוע אתה יושב לבדך וכלם נצבים
"מן הבקר עד הערב" - (שבת י) אפשר לומר כן אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפי' שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום וכאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר בו ויהי ערב וגו' (מגילה י)
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיְהִי מִמָּחֳרָת – מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה, כָּךְ שָׁנִינוּ בְּסִפְרֵי. וּמַהוּ "מִמָּחֳרָת"? לְמָחֳרַת רִדְתּוֹ מִן הָהָר. וְעַל כָּרְחֲךָ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלָּא מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֲרֵי קוֹדֶם מַתָּן תּוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי..." (להלן פסוק טז). וּמִשֶּׁנִּתְּנָה תוֹרָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא יָשַׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, שֶׁהֲרֵי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז יָרַד וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, וּלְמָחָר עָלָה בְּהַשְׁכָּמָה וְשָׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְיָרַד בְּיוֹם הַכּפּוּרִים. וְאֵין פָּרָשָׁה זוֹ כְתוּבָה כְּסֵדֶר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר "וַיְהִי מִמָּחֳרָת" עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה. אַף לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יִתְרוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא, שִׁלּוּחוֹ אֶל אַרְצוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר כַּאן "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חוֹתְנוֹ" (להלן פסוק כז), וּמָצִינוּ בְּמַסַּע הַדְּגָלִים שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה "נוֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם... אַל נָא תַּעֲזוֹב אוֹתָנוּ" (במדבר י,כט-לא). וְאִם זֶה קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, מִשֶּׁשְּׁלָחוֹ וְהָלַךְ הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁחָזַר? וְאִם תֹּאמַר: שָׁם לֹא נֶאֱמַר "יִתְרוֹ" אֶלָּא "חוֹבָב", וּבְנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה? הוּא חוֹבָב הוּא יִתְרוֹ, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב (שופטים ד,יא): "מִבְּנֵי חוֹבָב חוֹתֵן מֹשֶׁה" (עבודה זרה כ"ד ע"א; זבחים קט"ז ע"א).
וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה... וַיַּעֲמֹד הָעָם – יוֹשֵׁב כְּמֶלֶךְ וְכֻלָּן עוֹמְדִים. וְהֻקְשָׁה הַדָּבָר לְיִתְרוֹ שֶׁהָיָה מְזַלְזֵל בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהוֹכִיחוֹ עַל כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ" וְכֻלָּם נִצָּבִים.
מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב – אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם, וּכְאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית א,ה): "וַיְהִי עֶרֶב..." (שבת י' ע"א).
מפרשי רש"י
[כז] ומהו ממחרת כו'. פירוש, כי אין לפרש 'ממחרת יום הכיפורים', דלא נזכר יום הכיפורים בכתוב שנאמר "ויהי ממחרת", אלא ממחרת רדתו מן ההר, שזהו אין צריך שיהיה נרמז בכתוב, שפירושו "ויהי ממחרת" אחר שהיה אפשר לשפוט, והוא לאחר שירד מן ההר. והא דלא פירש 'ממחרת הסעודה' דנזכר בכתוב, מפני דממה נפשך לא אתא שפיר, דהא למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה בא (דבחים קטז.), אם כן הסעודה היה קודם מתן תורה, ולא שייך קודם מתן תורה "והודעתי להם חוקי האלקים ותורותיו" (פסוק טז), ולמאן דאמר (שם) אחר מתן תורה [בא], גם כן אם היה זה אחר רדתו מההר זמן רב, אם כן כבר ישב משה לשפוט ברדתו מן ההר אחר יום הכיפורים, ואם כן איך אמר "נבל תבול גם אתה" (פסוק יח), והרי כבר ישב ולא נעשה לו דבר. ועל כרחך צריך אתה לומר כי עדיין לא ישב מעולם לשפוט, והיה מיד אחר יום הכיפורים ברדתו מן ההר. ואם נפרש "ויהי ממחרת" הסעודה שהיתה מיד ברדתו מן ההר, לא נזכר בכתוב זה שהיה הסעודה מיד אחר רדתו מן ההר, והדרא קושיין לדוכתיה, אם כן איך אמר "נבל תבול גם אתה", ולפיכך צריך לפרש "ויהי ממחרת" שאפשר לו שיהיה יושב במשפט, "ויעמוד כל העם":
ופירוש זה פשוט, שאם היה פירושו "ויהי ממחרת" הסעודה, (ש) היה משמע שישב כבר לשפוט, לפי שהיה משמע "ויהי ממחרת" תיכף ביאתו של יתרו מיד ראה דבר זה, ולא היה זמן שם קודם זה, דאם לא כן "ויהי ממחרת" למה לי, מה ענין הסעודה אל המשפט, אם לא שבא לומר כי תיכף ומיד ראה דבר זה, ואם היה זה יום ראשון שישב לשפוט העם, אפילו היה שם זמן רב קודם, מה בכך, הרי לא ישב לשפוט העם, ואם כן משמע שישב כבר משה לשפוט, וזה לא יתכן. ולפיכך ליכא למימר גם כן כי יתרו בא זמן רב אחר רדתו מן ההר, ולא ישב עדיין לשפוט העם עד אחר הסעודה, שאם נפרש "ויהי ממחרת" הסעודה, על כרחך פירושו שכבר ישב לשפוט העם, ולא יתכן זה, שאם כן איך אמר "נבל תבול גם אתה". ובלאו הכי נמי אין לומר שהיה משה בלא משפט. והרמב"ן הקשה, דאם כן היו אוכלים ביום הכיפורים, שהרי לפני יום הזה היה הסעודה, ואין זה קשיא, דעדיין לא נצטוו ישראל על יום הכיפורים, דהא בשביל שנתרצה לו הקב"ה ביום הכיפורים הוקבע יום סליחה ויום כפרה לדורות (רש"י דברים ט, יח), אם כן לא הוקבע אלא עד שנה שניה, ושפיר אכלו ביום הכיפורים:
[כח] ואין פרשה זו כתובה על הסדר כו'. פירוש, בלא דקדוק זה דלעיל דקודם מתן תורה אי אפשר לומר "והודעתי להם חוקי האלקים" (ר' פסוק טז), אי אפשר לומר דהוא כסדר, שלא נאמר "ויהי ממחרת" עד שנה שניה, דהא למאן דאמר שיתרו אחר מתן תורה בא (זבחים דף קטז.), אם כן אין ספק כי אחר מתן תורה לא ישב לשפוט את העם כמו שפירש למעלה (רש"י כאן), דלא היה לו פנאי כלל לשפוט. ואף למאן דאמר שיתרו קודם מתן תורה בא, ועכשיו אין ראיה כי "ויהי ממחרת" בשנה שניה, מכל מקום 'שלוחו אל ארצו וכו לא היה קודם מתן תורה, ואם כן על כרחך פרשה זאת שלא כסדר נאמרה, ומאחר דבלאו הכי יש ראיה דפרשה זאת שלא כסדר נאמרה, אם כן שפיר יש לנו לומר דגם "ויהי ממחרת" לא היה עד אחר יום הכיפורים, דבלאו הכי אתה צריך לומר דהוא שלא כסדר:
ומה שאמר ש'אין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר "ויהי ממחרת" אלא עד שנה שניה', משמע דבא להוכיח שפרשה זו שלא כסדר נאמרה אליבא דמאן דאמר יתרו אחר מתן תורה בא, ולמה צריך להביא ראיה שלא נאמר "ויהי ממחרת" [אלא עד שנה שניה], תיפוק ליה דאחר מתן תורה היה בא, ואין זה קשיא כלל, דהא בודאי כסדר הוא, שהרי "וישמע" (פסוק א) קאי על השמועה, והוא שמע מלחמת עמלק קודם מתן תורה, אף על גב דביאתו היה אחר מתן תורה, כיון דשמיעתו היה קודם מתן תורה, ומן השמועה היה הביאה, וכאילו כתב 'כאשר שמע מלחמת עמלק בא יתרו אל המדבר וגו, והיינו בזמן שבא, ואין זה שלא כסדר, והוצרך למיכתב כך, בשביל (מן) [ש]השמיעה נמשך [מ] מלחמת עמלק. אבל "ויהי ממחרת" דהוא ענין בפני עצמו, אינו תולה כלל בשמיעה שהיה קודם מתן תורה, הוא שלא כסדר בודאי אם לא היה אלא עד שנה שניה, דמה ענינו לכאן, לכך אמר דאין פרשה זו כסדר, דודאי "ויהי ממחרת" אי אפשר לומר כסדר, דלמאן דאמר יתרו אחר מתן תורה בא - לא היה לו פנאי לישב ולשפוט. 'ואף למאן דאמר קודם מתן תורה בא', והשתא לא הוי ראיה גמורה ד"ויהי ממחרת" לא הוי כסדר, מכל מקום 'שלוחו אל ארצו לא היה עד שנה שניה', ואם כן יש בפרשה זאת שילוחו אל ארצו (פסוק כז) דהוא שלא כסדר, ובודאי שלוחו אל ארצו גם כן שלא כסדר לגמרי, שאינו תולה בשמיעה לגמרי, וממילא אין לדחוק בפסוק "ויהי ממחרת" לפרש אותו דהוא קודם מתן תורה, ולדחוק ד"חוקי האלקים" (פסוק טז) הם החוקים שנצטוו במרה, דהא בלאו הכי פרשה זו שלא כסדר, ואם כן יש לנו לומר דכל הפרשה הזאת שלא כסדר. וביש ספרים הנוסחא 'ואף לדברי האומר', וזה נכון. ואם הגירסא בלא וי"ו, פירושו כאילו בוי"ו, ולא קשיא מידי:
[כט] והיכן מצינו שחזר. פירוש, דאין דרך הכתוב לכתוב השילוח בפירוש בתורה (פסוק כז) ואחר כך ידבר שהיה שם ולא יהיה נזכר הביאה, דאין זה דרך הכתוב. ולפיכך הוצרך לכתוב למעלה (פסוק ב) אצל ציפורה "אחר שילוחיה", שלא יקשה לך כי נזכר בכתוב (לעיל ד, כ) הליכתה למצרים עם משה, ועכשיו היתה אצל יתרו במדין, ולפיכך אמר הכתוב "אחר שלוחיה" שקודם לכן שלחה (רש"י פסוק ב), דאם לא כן מאי בא ללמדינו במה שכתוב "אחר שלוחיה", אלא היה צריך לכתוב אחר שנזכר בפירוש הליכתה. והנה אם היה זה השילוח מיד, וחזר אחר כך, היה להיות נזכר בחזרה, וזה פשוט. והרא"ם פירש דהיה ראוי להיות נזכר ביאתו השנית, דהוא יותר קידוש השם במה שחזר עם כל בני ביתו, ואין זה טעם נכון:
[ל] והוקשה הדבר ליתרו כו'. ואין להקשות הרי הדין כך הוא, לעמוד בעלי הדינין, דכתיב (ר' דברים יט, יז) "ועמדו שני האנשים לפני ה'". ועוד, מה השיב משה אליו "כי יהיה להם דבר בא אלי" (פסוק טז), סוף סוף למה היה מזלזל בכבודם שיעמדו. ועוד, למה צריך לומר שהוקשה בעיניו דהיה מזלזל בכבודם, ולא הוקשה לו "נבל תבול" שאמר לו אחר כך, אלא יתרו לא היה סובר דהיו כל ישראל עומדים על משה לדין, שמא בשביל עצה לצורך צבור היו עומדים, ולפיכך הוקשה לו שהיה מזלזל בכבודם שיעמדו. ולא אמר מיד "נבל תבול", כי סבור היה שאין זה דין כלל, עד שאמר לו "כי יהיה להם דבר בא אלי", ואז אמר "נבל תבול וגו'":
[לא] כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו עוסק בתורה כל היום כולו. דאם לא כן אם היה יושב בדין כל היום - תורתו אימתי נעשה (שבת דף י.), אלא הא דכתיב "מבוקר עד ערב" דנחשב היה לו כאילו היה זה מבוקר עד ערב. וקשה, דלא נכתב בכתוב דהוי כמו שעוסק בתורה, והוי ליה לומר כאילו עוסק בדין כל היום כולו, דהא הכתוב בדין מדבר, ולא בתורה, ויש לומר דלא שייך לומר כאשר ישב במשפט שעה אחת כאילו ישב כל היום, דזה אין טעם לומר מי שישב במשפט שעה אחת כאילו ישב במשפט כל היום, שהרי כמה משפטים היה דן, ואין סברא לומר שיהיה השכר על כמה משפטים ושכר משפט אחד שוה, אבל הא הוי שפיר - שכל כך שכר יש על הדין, עד שהיושב בדין שעה אחת כאילו עוסק בתורה כל היום:
ואני אומר הטעם, לפי שהיושב במשפט שעה אחת ודן את הדין, מפני שעשה דבר שיש בו גמר ושלימות, דהא כל דין יש בו שלימות הדין וגמר, ולפיכך הוא כאילו עוסק בתורה כל היום כולו, לפי שאין שלימות אל התורה, רק שכתוב (ר' יהושע א, ח) "והגית בו יום ולילה". ולפיכך מי שעסק בדין שעה אחת, מאחר שעסק בדבר שיש בו שלימות, חשוב זה כאילו עוסק בתורה כל היום, שאצל התורה שאין לה שלימות וגמר בעצמו - רק שילמד כל היום, ולפיכך אמר מי שישב בדין שעה אחת כאילו עוסק בתורה כל היום. אף על גב דלא נזכר בכתוב עוסק בתורה, הכי קאמר, כי למוד הדין (ש) הוא גם כן תורה, שכל דין תורה - נחשב [ה]למוד ההוא כאילו עוסק בתורה כל היום. והטעם הוא כמו שהתבאר, כי הדיינים שעוסקים בדין תורה, דבר זה יש לו גמר ושלימות, ולכך נחשב כאילו עוסק בתורה כל היום, שזהו גמר ושלימות התורה באותו יום, וכל יום מברך על התורה. ואפילו לא גמר הדין, כל דבר (ש) עסק וטעם שנותן לדין - הוא דבר שיש בו שלימות לזכות ולחובה, ולכך הוא כמו שעוסק בתורה כל היום כולו:
'כל דיין שדן דין אמת לאמיתו', פירשו התוספות (בבא בתרא דף ח:) 'לאמיתו' דנקט לאפוקי דין מרומה. ולי היה נראה שכך פירושו, 'דיין הדן דין אמת לאמיתו' לאפוקי דין שודא דדיינא, שהדבר זה אינו תולה באמת רק באומד ובמחשבה, ואין זה 'לאמתו'. וכן אם דן דין של שקול הדעת, כגון דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי וסוגיא דעלמא כחד אזלא, והדיין פסק כך, אין זה שפסק דין לאמתו, דהא לא ידע שהאמת הוא כך, רק סוגייא דעלמא כך הוא, ולא נקרא דיין שדן דין אמת לאמתו, שזה לא הוי רק כאשר פסק דין אמת ברור, ופירוש זה אמת ברור:
[לב] וכאילו נעשה שותף להקב"ה וכו'. בפרק קמא דשבת (דף י.). פירוש, דהוי ליה למכתב 'ויעמוד עליו העם כל היום', ולמה כתב "מן הבוקר עד הערב", אלא ללמוד דהוא 'נעשה שותף וכו. ומפרשים (טור חו"מ ס"א) מה שהוא נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי הרשעים הגוזלים והחומסים מחריבין את העולם עד שאין העולם מתקיים, והדיין שדן דין אמת לאמתו, הוא מקיים ומעמיד את העולם עד שהוא נשאר עומד, והוי שותף להקב"ה, שברא העולם להיות קיים. כך פירש רבי יעקב בעל הטורים בתחלת חושן משפט (שם). ואם תאמר, לפי זה לא יהיה דווקא אלא דין של רשע דגזל או שחמס וכיוצא בזה, אבל שאר דין לא, דלא שייך הך טעמא, ובגמרא משמע ש'כל דיין שדן דין אמת לאמיתו' בכל דין קאמר, ויש לתרץ דכיון שרואים הרשעים כי יש אלקים שופטים בארץ (עפ"י תהלים נח, יב), אז הם יראים ולא יגזלו, ולפיכך בכל דין שעושה - נעשה שותף להקב"ה:
אבל עיקר הדבר - דבר נפלא, שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי כאשר ברא הקב"ה את העולם בראו בדין,ולפיכך תמצא בכל הכתוב (בראשית א', ג') "ויאמר אלקים", כי בדין נברא העולם, כאשר ידוע לחכמים. ולכך היושב שעה אחת בדין הוא נעשה שותף להקב"ה, שהרי הוא מתחבר במדה שנבראו בה מעשה בראשית, ובזה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ולכך הרמז הוא במה שכתוב "מן הבוקר עד הערב", כי המדה הזאת כוללת הערב והבוקר שניהם ביחד, והבן הדברים האלו מאוד:
בד"ה ואין פרשה כו' נוסח משובשת כו' נ"ב ול"נ שהנוסח' ואף לדברי האומר היא עיקר וה"ק פשיט' שלמ"ד אחר מת"ת בא א"כ וישמע יתרו מתחינה אינה על הסדר א"כ מפרשינ' ויהי ממחרת אחר י"כ נאמ' אבל למ"ד קודם מת"ת בא א"כ נדחק ונאמר שהכל קודם מ"ת נאמ' ומ"ש והודעתי את חוקי האלהי' ואת תורתיו היינו מקצת דינים שלמד במרה דא"א שלא היה שום סדר ודין ביניהם עד מת"ת ע"כ אמר ואף למ"ד וכו' כלומ' ע"כ מוכרח שאינ' כסדר כו' א"כ נפרש ויהי ממחרת אחר י"כ ודוק מהרש"ל: