מפרשי רש"י על דברים לב לו
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק ל"ב • פסוק ל"ו |
• א • ג • ד • ו • יב • יז • יח • כא • כו • לה • לו • לט • מ • מא • מב • מד • נב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כִּֽי־יָדִ֤ין יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ
וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּֽי־אָ֣זְﬞלַת יָ֔ד
וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃
רש"י
"כי ידין ה' עמו" - כשישפוט אותם ביסורין הללו האמורים עליהם כמו כי בם ידין עמים (ייסר עמים) כי זה אינו משמש בלשון דהא לתת טעם לדברים של מעלה אלא לשון תחלת דבור כמו כי תבאו אל הארץ כשיבאו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקב"ה על עבדיו לשוב ולרחם עליהם
"יתנחם" - לשון הפך מחשבה להיטיב או להרע
"כי יראה כי אזלת יד" - (כשיראה כי אזלת) יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם ואפס בהם עצור ועזוב
"עצור" - נושע ע"י עוצר ומושל שיעצור בהם
"עזוב" - ע"י עוזב עוצר הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב בלשון לע"ז מיינטי"ט (שטארק אופהאלטין)
"עצור" - הוא הנושע במעצור המושל
"עזוב" - מחוזק כמו ויעזבו את ירושלים עד החומה איך לא עוזבה עיר תהלה
"כי ידין ה' עמו" - בלשון זה משמש כי ידין בלשון דהא ואין ידין לשון יסורין אלא כמו כי יריב את ריבם מיד עושקיהם כי יראה כי אזלת יד וגו'
רש"י מנוקד ומעוצב
כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ – כְּשֶׁיִּשְׁפֹּט אוֹתָם בַּיִּסּוּרִין הַלָּלוּ הָאֲמוּרִים עֲלֵיהֶם; כְּמוֹ: "כִּי בָם יָדִין עַמִּים" (איוב לו,לא), יְיַסֵּר עַמִּים. כִּי זֶה אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן "דְּהָא" לָתֵת טַעַם לַדְּבָרִים שֶׁל מַעְלָה, אֶלָּא לְשׁוֹן תְּחִלַּת דִּבּוּר, כְּמוֹ: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ" (ויקרא כה,ב); כְּשֶׁיָּבֹאוּ עֲלֵיהֶם מִשְׁפָּטִים הַלָּלוּ, וְיִתְנַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבָדָיו לָשׁוּב וּלְרַחֵם עֲלֵיהֶם.
יִתְנֶחָם – לְשׁוֹן הַפֵּךְ הַמַּחֲשָׁבָה, לְהֵיטִיב אוֹ לְהָרַע.
כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד – כְּשֶׁיִּרְאֶה כִּי יַד הָאוֹיֵב הוֹלֶכֶת וְחוֹזֶקֶת מְאֹד עֲלֵיהֶם, וְאֶפֶס בָּהֶם עָצוּר וְעָזוּב. עָצוּר – נוֹשָׁע עַל יְדֵי עוֹצֵר וּמוֹשֵׁל שֶׁיַּעֲצֹר בָּהֶם; עָזוּב – עַל יְדֵי עוֹזֵב. עוֹצֵר הוּא הַמּוֹשֵׁל, הָעוֹצֵר בָּעָם שֶׁלֹּא יֵלְכוּ מְפֻזָּרִים בְּצֵאתָם לַצָּבָא עַל הָאוֹיֵב, בְּלַעַז מיינטינו"ד [meintenud = נשלט] [או: מיינטיננ"ט [meintenant = שולט]].
עָצוּר – הוּא הַנּוֹשָׁע בְּמַעֲצֹר הַמּוֹשֵׁל.
עָזוּב – מְחֻזָּק, כְּמוֹ: "וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַיִם עַד הַחוֹמָה" (נחמיה ג,ח); "אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּה" (ירמיהו מט,כה); אינפורציי"ד [enforcied = מחוזק[1]].
מפרשי רש"י
[טז] ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. הפך את הכתוב, שכתוב "ועל עבדיו יתנחם". גם הוסיף 'הקדוש ברוך הוא'. מפני שפירש "כי ידין ה'" כאשר ישפוט את ישראל ביסורין, ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. והם שני פעולות שונות - מה שיהיה שופט את ישראל ביסורים, ומה שינחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. לכך חלק אותם; "כי ידין ה'" ביסורין הללו, ויתנחם ה' על עבדיו. לא כפי מצב הכתוב "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם", כי משמע דבר זה שהוא פעל אחד, שכך משמע וי"ו החבור של "ועל עבדיו". ולפיכך הוסיף בפני עצמו לומר 'ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו'. וכאשר כתוב 'ויתנחם על עבדיו', אין הוי"ו של "ויתנחם" מחבר אותו למעלה, כי הוא בא לחבר הפעלים, אף כי אין הפעלים שוים. ולא יתכן זה אם כתוב "ועל עבדיו יתנחם":
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
[יט] בלשון זה משמש כי לשון דהא וכו'. מפני שאין לפרש אותו ללשון שהוא תחילת דברים, דכיון דכבר כתוב (פסוק לה) "כי לי נקם ושלם", איך יאמר אחר כך "כי ידין ה' עמו", ולכך הוא צריך לפרשו בלשון 'דהא', שהוא נתינת טעם על "לי נקם ושלם". אבל לפירוש רש"י ולרבי יהודה ד"לי נקם ושילם" איירי בפורענות ישראל, מפרש "כי ידין ה' עמו" כשישפוט הקדוש ברוך הוא אותם, אזי יחזור ויתנחם:
- ^ בכתבי־היד, לפני שני הלעזים הנ"ל, יש פירוש כללי לביטוי "עצור ועזוב" באמצעות לעז, שאפשר לקרוא אותו, לפי הגרסאות השונות, מיינטיננ"ט meintenant או מיינטינידו"ר meintenedor ("שולט", "מושל")