מפרשי רש"י על דברים כה ד
| מפרשי רש"י על דברים • פרק כ"ה • פסוק ד' | >>
• א • ב • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • יז • יח • יט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ׃
רש"י
"לא תחסם שור בדישו" - (ב"מ צד) דיבר הכתוב בהווה והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף העושים במלאכה שהיא בדבר מאכל אם כן למה נאמר שור להוציא את האדם
"בדישו" - (שם פט) יכול יחסמנו מבחוץ ת"ל לא תחסום שור מכל מקום ולמה נאמר דיש לומר לך מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו (למעשר ולחלה) וגדולו מן הארץ אף כל כיוצא בו יצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גדולו מן הארץ יצא הלש והמקטף שנגמרה מלאכתו לחלה יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות שנגמרה מלאכתן למעשר
רש"י מנוקד ומעוצב
לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ – דִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה, וְהוּא הַדִּין לְכָל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף הָעוֹשִׂים בִּמְלָאכָה שֶׁהִיא בִּדְבַר מַאֲכָל. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר שׁוֹר? לְהוֹצִיא אֶת הָאָדָם (ספרי רפז; ב"מ פ"ח ע"ב).
בְּדִישׁוֹ – יָכוֹל יַחְסְמֶנּוּ מִבַּחוּץ? תַּלְמוּד לוֹמַר: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר, מִכָּל מָקוֹם. וְלָמָּה נֶאֱמַר 'דַּיִשׁ'? לוֹמַר לְךָ: מַה דַּיִשׁ מְיוּחָד, דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ וְגִדּולוֹ מִן הָאָרֶץ, אַף כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. יָצָא הַחוֹלֵב וְהַמְּגַבֵּן וְהַמְּחַבֵּץ, שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ; יָצָא הַלָּשׁ וְהַמְּקַטֵּף, שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְחַלָּה; יָצָא הַבּוֹדֵל בִּתְמָרִים וּבִגְרוֹגְרוֹת, שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן לְמַעֲשֵׂר (ב"מ פ"ט ע"א).
מפרשי רש"י
[ד] והוא הדין לכל בהמה וחיה ועוף. כדאיתא בפרק הפרה (בבא קמא דף נד:) 'אחד שור ואחד כל בהמה לחסימה'. ומפרש בגמרא (שם) מנא לן, ויליף לה משבת, נאמר כאן "לא תחסום שור בדישו", ונאמר להלן (לעיל ה, יד) "לא תעשה כל מלאכה שורך וחמורך וכל בהמתך", מה להלן שור והוא הדין לכל בהמה, דהא כתיב "וכל בהמתך", אף כאן שור וכל בהמה וחיה ועוף כיוצא בו. אף על גב דגבי שבת גופיה לא כתיב עופות, ילפינן ליה בפרק הפרה (שם) מדכתיב בדברות האחרונות "וכל בהמתך", והוי למכתב 'ובהמתך' כדכתיב בדברות הראשונות (שמות כ', י'), אתא לרבויי אף חיה ועוף כיוצא בו:
[ה] אם כן למה נאמר שור. דהוי למכתב 'לא תדוש בחסימה'. ואף על גב דלעיל אמרינן ש'דבר הכתוב בהוה', היינו היכי דעל כל פנים הוצרך למכתב אחד מן בעלי חיים, כתב לך "שור" משום דזה הוא בהוה. אבל לא לכתוב מידי, רק 'לא תדוש בחסימה'. ומתרץ, דאתי למימר "שור" 'ולא אדם'. ופירוש 'שור ולא אדם', רוצה לומר דאינו עובר בלאו אם התנה עם הפועל שלא יאכל. לאפוקי בשור, אם חוסם אותו, בלאו. ואף על גב דהתנה עם בעל בית כששכרו על מנת שלא תאכל פרתך כלום, חייב אם חסמה. ומכל מקום באדם נמי חייב להניח לו לאכול, כמו שהוא חייב להניח לאכול הבהמה, כדיליף בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פח:). וכן משמע מדברי רש"י לקמן (ד"ה בדשו), דקאמר 'אם כן למה נאמר דיש, מה דיש דבר שלא נגמרה מלאכתו וכו', יצא החולב והמגבן וכו, והחולב בודאי האדם הוא הפועל, משמע הא גדולי קרקע פועל אוכל בו. אלא לא הוציא אדם רק מלאו, שמותר להתנות עמו ש[לא] יאכל, כדלעיל (כ"ה ברא"ם):
[ו] להוציא את האדם. והא דאמר (רש"י) לעיל 'דבר הכתוב בהוה', ולמה הוצרך לומר כך, נראה דאי לאו טעמא 'דבר הכתוב בהוה', היינו אומרים "שור" דוקא, כמשמעות הכתוב, ולא הוי ילפינן "שור" "שור" משבת (לעיל ה, יד), דיש לאוקמי קרא בדיוק. והוי מוקמינן גזרה שוה למילתא אחריתי. אבל השתא דאמרינן 'דבר הכתוב בהוה', ואין הכתוב בדוקא משמע, ילפינן "שור" "שור" משבת, ולא מוקמינן גזירה שוה למילתא אחריתי. ואי לאו גזירה שוה, הוי אמרינן מנא לן ש'דבר הכתוב בהוה', שמא כמשמעו "שור" ולא מידי אחריתי, לכך אמרינן (בבא קמא דף נד:) דילפינן "שור" "שור" משבת:
[ז] יכול יחסמנו מבחוץ כו'. פירוש, דהוי למכתב 'ושור בדישו לא תחסום', מפני שכן דרך הכתוב להקדים מה שהוא עיקר הענין של המצוה, ואם עיקר המצוה שלא לחסום בדישו, דהיינו שכבר התחיל לדוש, אבל מבחוץ יכול לחסום, הוי למכתב 'ושור בדישו לא תחסם', אז הוי קפיד קרא כי בדישו לא יחסום, אבל מבחוץ יחסום. אבל השתא דכתיב "לא תחסום שור בדישו", עיקר המסופר כי החסימה שעליה הקפידה התורה שלא יעשה, בין מבחוץ בין מבפנים. לכך דרשינן מלשון "לא תחסום" דאתא לרבויי שלא לחסום כלל מבחוץ, שלעולם המכוון מן הענין - והוא המסופר - בו יש להתחיל:
[ח] יצא החולב וכו'. אף על גב דאמרינן "שור" 'ולא אדם', ואם כן איך נאמר 'יצא החולב וכו' שאינו גדולי קרקע', דמשמע אי לאו היה האי טעמא היה חייב. כבר נתבאר למעלה (אות ה) שלא ממעטינן אדם רק דלא חייב עליו אם חסמו או שהתנה עמו שלא יאכל, ומכל מקום חייב להניחו לאכול. ואתא קרא למעט החולב והמגבן וכו', דלא צריך להניח אותו לאכול כלל, כיון דלא הוי דומיא דדיש, דהוי גדולי קרקע: