מפרשי רש"י על במדבר ל ב
<< | מפרשי רש"י על במדבר • פרק ל' • פסוק ב' | >>
• א • ב • ג • ד • ו • ז • ט • יא • יד • טו • טז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה׃
רש"י
"ראשי המטות" - חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל ומנין שאף שאר הדברות כן ת"ל (שמות לד, לב) וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בנ"י ומה ראה לאומרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות (ב"ב קכ, ב) או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) זה הדבר מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל שנא' דבר אל אהרן וגו' אף זו נאמרה לכולן.
"זה הדבר" - (ספרי) משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר יי' כחצות הלילה והנביאים נתנבאו בכה אמר נוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר (ספרי נדרים עז) דבר אחר זה הדבר מיעוט הוא לומר שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן ואם חילפו אין מותר ואין מופר.
רש"י מנוקד ומעוצב
רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת – חָלַק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים לְלַמְּדָם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִנַּיִן שֶׁאַף שְׁאָר הַדִּבְּרוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לד,לא-לב). וּמָה רָאָה לְאָמְרָהּ כָּאן? לִמֵּד שֶׁהֲפָרַת נְדָרִים בְּיָחִיד מֻמְחֶה (ספרי קנג); וְאִם אֵין יָחִיד מֻמְחֶה, מֵפֵר בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת. אוֹ יָכוֹל שֶׁלֹּא אָמַר מֹשֶׁה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לַנְּשִׂיאִים בִּלְבַד? נֶאֱמַר כָּאן זֶה הַדָּבָר, וְנֶאֱמַר בִּשְׁחוּטֵי חוּץ "זֶה הַדָּבָר" (ויקרא יז,ב); מַה לְּהַלָּן – נֶאֶמְרָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן" וְגוֹמֵר (שם), אַף זוֹ נֶאֶמְרָה לְכֻלָּן (נדרים ע"ח ע"א).
זֶה הַדָּבָר – מֹשֶׁה נִתְנַבֵּא בְּ"כֹה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" (שמות יא,ד), וְהַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּ"כֹה אָמַר ה'"; מוּסָף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, שֶׁנִּתְנַבֵּא בִּלְשׁוֹן "זֶה הַדָּבָר". דָּבָר אַחֵר: זֶה הַדָּבָר – מִעוּט הוּא, לוֹמַר שֶׁהֶחָכָם בִּלְשׁוֹן הַתָּרָה וּבַעַל בִּלְשׁוֹן הֲפָרָה, כִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב כָּאן; וְאִם חִלְּפוּ, אֵין מֻתָּר וְאֵין מוּפָר (ספרי שם; נדרים ע"ז ע"ב-ע"ח ע"א).
מפרשי רש"י
[ב] חלק כבוד לנשיאים. פירוש, הא דכתיב "אל ראשי המטות", והלא לכל ישראל נאמרה פרשה זאת, כדילפינן הכא מגזירה שוה ד"זה הדבר" משחוטי חוץ (ויקרא י"ז, ב'), אלא מה שכתב "ראשי המטות", כדי לחלוק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה. ומה שלא התחיל רש"י בגזירה שוה ד"זה הדבר", והוי ליה למימר "ראשי המטות" - 'יכול לראשי המטות בלבד נאמרה הפרשה, תלמוד לומר "זה הדבר" וכו', אם כן למה נאמר "ראשי המטות", אלא שחלק כבוד', משום דהשתא איירי בלמוד הפרשה של נדרים, ואין צריך להביא ראיה שנאמרה הפרשה לכל ישראל, דפשיטא, דמאי שנא פרשה זו מכל הפרשיות שבתורה (ר' שמות לד, לב), ועל כרחך אנו צריכין לומר דבא הכתוב לחלוק כבוד לנשיאים, בלא גזירה שוה ד"זה הדבר", אלא עד לבסוף, דקרא אתיא לומר שהפרת נדרים ביחיד מומחה ובג' הדיוטות, אז צריכין אנו לגזירה שוה, דקשה לן, שמא קרא אתא שלא נאמרה פרשה זו אלא דווקא לנשיאים, שהם שייכים בה יותר, לכך הוצרך גזירה שוה כדלקמן:
[ג] לומר שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו'. אף על גב דקרא אתא שילמד לנשיאים תחלה ואחר כך לכל ישראל, מכל מקום, כיון דלא צריך קרא להכי, שהרי כל התורה כך היה, שהיה מלמד לנשיאים תחלה (שמות ל"ד, ל"א-ל"ב), אם כן צריך לפרש שהכתוב בא לומר דבפרשה זאת ראוי לחלוק כבוד בפרט לנשיאים יותר מבכל מקום, והיינו מפני שהם שייכים בפרשה זאת יותר, מפני שהפרת נדרים ביחיד מומחה. וקאמר (רש"י) יכול שלא אמר משה פרשה זאת לכל ישראל. ואף על גב דכל התורה לישראל נאמרה, הכא שאני, דשמא כיון שהפרת נדרים ביחיד מומחה, לכך נאמרה להם דוקא, ולא לשאר ישראל. ואין להקשות דגם שאר הדיוטות מפירים בג' הדיוטות, דהכי נמי קאמר 'או שלא אמר אלא לנשיאים', ואין הדיוט מפר כלל אפילו בשלשה, ומתרץ "זה הדבר" לגזירה שוה. והשתא דילפינן דגם לישראל נאמרה, ובודאי הא דילפינן לישראל נאמר אינו אלא לענין זה דאף הדיוט מפר, דאי כמשמעו - שנאמרה לישראל, מאי נפקא מינה אם אמרה משה לישראל, או לא אמר הפרשה - והם למדו הפרשה מן הנשיאים, אלא בא לומר שאף לישראל נאמרה שיתירו גם כן הדיוטות. והשתא קשה, אם כן למה חלק כבוד לנשיאים בפרשה זאת ביותר, אלא שחילוק יש; דמומחה מפר ביחיד, אבל הדיוטות בעי שלשה. והשתא הוי שפיר כבוד לנשיאים. והרא"ם פירש, דאם אינו ענין ללמד לנשיאים תחלה, שהרי כבר נאמר (ר' שמות לד, לא) "וישובו אליו כל הנשיאים וגו'", תנהו לענין הפרת נדרים שהוא ביחיד מומחה. ואינו נראה שיהיה הפירוש ב'אם אינו ענין', דאין דרך רש"י לפרש הכתוב ב'אם אינו ענין':
[ד] ביחיד מומחה ובג' הדיוטות. יליף ליה בסמוך. אף על גב ד"ראשי מטות" משמע רבים, הכי קאמר, "ראשי מטות" - כל אחד ואחד יכול להפר נדרים:
[ה] יכול שלא אמר משה פרשה זו וכו'. אף על גב דכל התורה לכל ישראל נאמרה, יש לומר, כיון שהכתוב בא לומר שהיחיד מומחה מתיר הנדר בלבד, אם כן "ראשי המטות" שייכים דוקא בפרשה זאת, לכך להם נאמרה, כדלעיל (סוף אות ב):
[ו] מוסיף עליהם משה וכו'. כתב הרא"ם, שטעם הדבר כי "זה הדבר" משמע על דבר הרמוז לגמרי - זה הוא הדבר, ולפי שמשה רבינו עליו השלום היה מתנבא באספקלריא המאירה (יבמות דף מט:), היה מתנבא ב"זה הדבר". ו"כה" אינו משמע על דבר הרמוז, והוא בא על המכוון מן הענין, לא "זה הדבר" בפירוש. ולפי ששאר הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה (שם), מתנבאים בלשון "כה". ואינו מספיק, דלפי זה לא היה על משה כלל להתנבאות בלשון "כה", שהוא מעוט ממדריגתו, ולמה היה מתנבא ב"כה", שהיא על נבואה שאינה באספקלריא המאירה:
ונראה, כי ענין זה הוא תולה בנבואת משה רבינו עליו השלום ומדריגתו, כי הנבואות הם שתים; האחת הוא שנתנבאו בה כל הנביאים על מעשה ה' והנהגתו בעולם, לכל אשר נעשה בעולם. והמדריגה של משה היה כולל זה, וכולל גם כן להתנבאות על המצות והתורה שצוה לו השם יתברך מפיו. וזאת המדריגה היא אינו דומה לראשונה, כי המדריגה הראשונה בדברים אשר יחדש ויעשה בעולם, והמדריגה של משה רבינו עליו השלום היא התורה מה שהשם יתברך רוצה שיהיה נוהג תמיד בעולם מבלי שינוי, והוא סדר מציאות כללי בעולם. כי בתורה אשר נתן השם יתברך על ידי משה, סידר את ישראל בסדר כללי, לא בענינים המתחדשים בפרטים מן הסבה הראשונה, שזה אין המדריגה כל כך. ובשביל זה תבין למה היה משה רבינו עליו השלום מתנבא באספקלריא המאירה, יותר מכל שאר נביאים, כי הענינים הכוללים הם מופשטים מן החומר, ומושכלים ביותר. ומדריגת שאר הנביאים היה למטה מזה, בענין אשר הוא יחדש בעולם ויעשה, לא בענינים הכוללים. וזה תמצא מבואר בכל הנביאים, שלא היו מתנבאים רק בענינים אשר הוא יתברך פועל ועושה ומשנה. אבל משה רבינו עליו השלום נתן תורה כללית ונצחית, לא ישתנה דבר, וזה נקרא הויה כוללת:
ובשביל זה היה מתנבא ב"זה הדבר", המורה על הנבואה באספקלריא המאירה, השייך למצוה אשר נתן השם יתברך לישראל. כי מצות התורה הם בענינים כוללים, לכך הם יותר מושכלים. אבל במקום אשר רוצה להתנבאות על מעשה ה' והנהגתו, כמו שאמר משה "כה אמר ה' כחצות הלילה" (שמות י"א, ד'). וכן "כה אמר ה' עברו ושובו" (ר' שמות לב, כז), כי זאת המצוה אינה מן המצות הנצחיות, רק לזמן נמצא מן רצון השם יתברך למעשה שהיה, בזה שייך לשון "כה". כי מה שלא היה מתנבא משה רבינו עליו השלום תמיד באספקלריא המאירה, לא בשביל שלא היה מדרגתו שוה תמיד חס ושלום, אלא שאין כל הדברים שוים, ודבר שהוא באספקלריא המאירה היה מתנבא ב"זה הדבר", ודבר שלא שייך - היה מתנבא ב"כה אמר":
[ז] דבר אחר כו'. אף על גב דדרשינן קרא לגזרה שוה כדלעיל, מכל מקום צריכין אנו לפרש לישנא דקרא מה שכתוב הך לישנא "זה הדבר", דכל לשון "זה הדבר" לאורויי אמיעוטא,וצריכין אנו לפרש שהמעוט הוא ש'הבעל בלשון התרה וכו, וזה מגופיה דקרא ילפינן ממשמעותיה. ואפילו הכי אתיא קרא לגזירה שוה, דכיון דאין לנו פירכא, ילפינן גזירה שוה, אף על גב דלא מופנה. וכך פירשו התוספות ביש נוחלין (ב"ב קכ ע"ב סד"ה מבעי):
[ח] החכם בלשון התרה וכו'. לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו (כתובות דף עד:), צריך להתיר בלשון התרה, שהוא מתיר איסור הנדר מעיקרו. ולשון 'היתר' שהוא מתיר האיסור. אבל הבעל אינו מתיר הנדר מעיקרו, שאינו מפר על ידי חרטה, אלא שהוא מיפר אותו מכאן ולהבא, לכך צריך להפר בלשון הפרה, שהוא לשון בטול. ואין להקשות, מהיכי תיתי שיהיה הבעל מיפר בלשון התרה, והחכם בלשון הפרה. דהוי ילפינן מהדדי במה מצינו, אי נמי בקל וחומר; מה חכם שאינו מתיר בלשון הפרה - מתיר בלשון התרה, בעל ואב שמתירין בלשון הפרה - אינו דין שיתירו בלשון התרה: