מפרשי רש"י על במדבר כא טו
| מפרשי רש"י על במדבר • פרק כ"א • פסוק ט"ו |
• א • ב • ג • ד • ה • ז • ט • יא • יג • טו • כב • כג • כז • כח • ל • לב • לה •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְאֶ֙שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב׃
רש"י
"ואשד הנחלים" - תרגום של שפך אשד שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה והדרך עובר בתוך הנחל אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לארץ לתוך הנחל לעבור נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע ההר של א"י כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום וזהו אשר נטה לשבת ער שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו וזהו ונשען לגבול מואב (בס"א אינו) (ועברו ישראל על ההרים ולא ידעו הנסים האלו אלא ע"י הבאר שנכנס לשם)
רש"י מנוקד ומעוצב
וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים – תַּרְגּוּם שֶׁל 'שָׁפַךְ,' אֲשַׁד'. שֶׁפֶךְ הַנְּחָלִים, שֶׁנִּשְׁפַּךְ שָׁם דַּם אֱמוֹרִיִּים, שֶׁהָיוּ נֶחְבָּאִים שָׁם. לְפִי שֶׁהָיוּ הֶהָרִים גְּבוֹהִים, וְהַנַּחַל עָמֹק וְקָצָר, וְהֶהָרִים סְמוּכִים זֶה לָזֶה; אָדָם עוֹמֵד עַל הָהָר מִזֶּה וּמְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בָּהָר מִזֶּה, וְהַדֶּרֶךְ עוֹבֵר בְּתוֹךְ הַנַּחַל. אָמְרוּ אֱמוֹרִיִּים: כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ הַנַּחַל לַעֲבֹר, נֵצֵא מִן הַמְּעָרוֹת שֶׁבְּהָרִים שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶם, וְנַהַרְגֵם בְּחִצִּים וְאַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת. וְהָיוּ אוֹתָן הַנְּקָעִים בָּהָר שֶׁל צַד מוֹאָב, וּבָהָר שֶׁל צַד אֱמוֹרִיִּים הָיוּ כְּנֶגֶד אוֹתָן נְקָעִים כְּמִין קְרָנוֹת וְשָׁדַיִם בּוֹלְטִין לַחוּץ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר, נִזְדַּעֲזֵעַ הָהָר שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשִׁפְחָה הַיּוֹצֵאת לְהַקְבִּיל פְּנֵי גְבִרְתָּהּ, וְנִתְקָרֵב לְצַד הַר שֶׁל מוֹאָב, וְנִכְנְסוּ אוֹתָן הַשָּׁדַיִם לְתוֹךְ אוֹתָן נְקָעִים וַהֲרָגוּם. וְזֶהוּ אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר, שֶׁהָהָר נָטָה מִמְּקוֹמוֹ וְנִתְקָרֵב לְצַד מוֹאָב וְנִדְבַּק בּוֹ. וְזֶהוּ וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב [וְעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל הֶהָרִים, וְלֹא יָדְעוּ הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, אֶלָּא עַל יְדֵי הַבְּאֵר שֶׁנִּכְנַס לְשָׁם] (מדרש תנחומא חוקת כ).
מפרשי רש"י
[יח] כשפחה היוצאת להקביל וכו'. ואם תאמר, מיד היה להר לחזור למקומו, ויהיו ישראל רואים דם ההרוגים בנחל, ולמה לא חזר ההר למקומו רק עד שישראל עברו. ויש לתרץ, דאין דרך מי שמקבל פני אדונו שיחזור למקומו עד שעבר אדונו, לכך לא חזר לאחוריו עד שעברו ישראל, וישראל היו עוברים על ראש ההר. ומזה הטעם עצמו הוצרך לומר (תנחומא כאן, כ) שהיה ההר רוצה להקביל פניהם, ולא אמרו שההר היה יוצא ממקומו כדי להרוג את האמוריים, דאם כן מיד אחר הריגתם היה חוזר למקומו: