מפרשי רש"י על במדבר טז כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


| מפרשי רש"י על במדברפרק ט"ז • פסוק כ"ז | >>
א • ג • ד • ה • ו • ז • ח • י • יא • יד • טו • טז • יז • יט • כב • כד • כז • כח • כט • ל • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


במדבר ט"ז, כ"ז:

וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אׇֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם׃


רש"י

"יצאו נצבים" - (תנחומא) בקומה זקופה לחרף ולגדף כמו (שמואל א יז) ויתיצב ארבעים יום דגלית

"ונשיהם ובניהם וטפם" - בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי ב"ד של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות וב"ד של מעלה עד כ' שנה וכאן אבדו אף יונקי שדים


רש"י מנוקד ומעוצב

יָצְאוּ נִצָּבִים – בְּקוֹמָה זְקוּפָה לְחָרֵף וּלְגַדֵּף, כְּמוֹ "וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם" דְּגָלְיָת (שמואל א יז טז|שמ"א יז,טז]]; תנחומא ח).
וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם – בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה הַמַּחֲלֹקֶת; שֶׁהֲרֵי בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה אֵין עוֹנְשִׁין אֶלָּא עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה; וְכָאן אָבְדוּ אַף יוֹנְקֵי שָׁדַיִם (תנחומא ג).

מפרשי רש"י

[לח] בקומה זקופה לחרף ולגדף. דאם לא כן, כל איש אשר יוצא - הוא הולך נצב - לא נופל ולא יושב, אלא 'בקומה זקופה לחרף ולגדף', כמו שמצאנו אצל גלית הפלישתי, דכתיב (שמואל א י"ז, ט"ז) "ויתיצב הפלישתי", ושם היה מחרף ומגדף. אבל ב"נצבים" דבפרשת שמות (שמות ה', כ') "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם", משום דהאי "נצבים" רצה לומר נצב נגד משה ואהרן, והיו מחרפין את משה ואת אהרן. אבל כאן דכתיב "יצאו נצבים פתח אהליהם", לא קאמר 'נגד משה ואהרן', על כרחך נגד הקדוש ברוך הוא קאמר, שיצאו נצבים לחרף ולגדף:

[לט] בא וראה כו'. אף על גב דקרא דהכי לא איירי בבליעת הבנים והטף, אלא איירי במה שיצאו נצבים, ומנא לן ללמוד מזה שאף הקטנים נענשו (קושית הרא"ם), מכל מקום על כרחך יש ללמוד מזה שהקטנים נענשו, דאי לאו הכי, למה הכתוב מספר חטאם, והלא קטן אינו בר עונשין הוא, וכאילו לא עשה כלום, שאינו בר דעת (גיטין דף כג.), אלא על כרחך קרא דהכא לא אתא אלא ללמוד שכולם - כמו שהיו מתאספין יחד ויצאו נצבים - כך נענשו, אף על גב שהיו קטנים:

ואם תאמר, מאי שנא חטא זה מכל חטאים בעולם, שאין הקטן נענש. ויש לך לדעת עיקר הטעם, כי מה שאין הקטן נענש, כי אין הקב"ה מביא עונש על קטן. אבל במחלוקת, שגוף הגיהנום דבק במחלוקת, כי הגיהנום והמחלוקת נבראו ביום שני למעשה בראשית (ב"ר ד, ח), להודיע כי המחלוקת הוא גוף הגיהנם, ולכך נענש אף הקטן, כי העונש בא מעצמו. כי השם יתברך אין מעניש הקטן להביא עליו עונש, אבל עם המחלוקת עצמו הוא העונש, ואין צריך להביא עליו, והוא נענש. המשל; אם אמר אחד אני לא אהרוג אותך, אבל אם תהרוג את עצמך - אני לא עשיתי זה. כך ענין המחלוקת, כיון שנברא הגיהנום עם המחלוקת, הוא מביא עצמו לעונש, כי לא נקרא זה מביא עונש עליו, רק כל בעל מחלוקת מקומו המיוחד לו הוא הגיהנם, שהרי נברא עמו, אם כן הוא שייך לו:

ועוד יש בזה דבר מופלא, והוא ענין ברור, וזה מפני כי יש נמצאים נכנסים לפנים משורת הדין, ואין באלו אנשים מחלוקת. ויש מעמידין דבריהם על הדין, ובזה מצוי המחלוקת. ויש עוד שאפילו אינו בדין להם, רק שיש להם שום ערעור, נכנסים במחלוקת, ואינם מוותרים. נמצא בעלי המחלוקת הכל דין. ומפני כך בית דין של מעלה דנין אותו בדין, כפי המדה אשר מחזיק בה בעלי מחלוקת. ואין לפטרו מפני כי אין דין על קטן ואין נוהגים עם הקטן בדין, אבל במקום שהוא מחזיק במחלוקת, שאינו מוותר, והוא כולו דין, אף בית דין של מעלה מענישין. והיינו דקאמר 'כמה קשה מחלוקת', כלומר שהמחלוקת דבר קשה, שאין ויתור לו, במה שהוא הכל דין. וכיון שהוא הכל דין, גם כן קטן חל עליו הדין. ודברים אלו ברורים אמתיים: