מעשה רוקח על המשנה/שבת

מסכת שבת

במסכת שבת יש כ"ד פרקים הגם שטעמו ידועה וכבר הזכרתי אותו בהקדמה שהוא נגד כ"ד קישוטין דכלה העליונה, כ"ד צירופי אדנ"י, מכל מקום נימא ביה עוד טעמי. וראשי האותיות עולים אלף תנ"ח 1,458, וסופי האותיות עולים שני אלפים שצ"א 2,391, דהיינו על פי הנוסחא סוף פרק כ' "ושומטו" ולא כנוסחא אחרת "ושומטן". כל זה צריך טעם ודעת.

(פה מבואר טעם נפלא על שיש בשיר השירים קי"ז פסוקים על פי נגלה)

וקודם שנבא לביאור נפרש תחלה תרי ותלת טעמי על שהתקינו הקדמונים לומר בכל שבת ספר שיר השירים ומיוסד בין הכ"ד פרקים מוכח שיש לו שייכות עם הפרקים. וגם למה אמר שלמה המלך בספר שיר השירים קי"ז פסוקים, לא פחות ולא יותר?

טעם אחד כבר נשמע משמי בכל בתי מדרשות והוא זה דאיתא במדרש חזית (שיר השירים רבה א, א) "כל מעשה שלמה היו משולשין" עד "ג' עברות עבר, הרבה לו סוסים, הרבה לו נשים, הרבה לו כסף וזהב וכו'". וגם לפני זה איתא שם "שמעשה שלמה היו דומין לאביו" עד "דוד אמר שירים ושלמה אמר שיר השירים. ריב"ל אמר הואיל ואת מקישו מקישו מכל צד מה אביו נמחול לו עד עונותיו^[1] אף זה כיוצא בו". ופירשו המפרשים היאך תלוי דברי ריב"ל במה שקדם? ופירשו ע"פ המדרש (ילקוט שמעוני ??) "מי שאומר שירה על נס שנעשה לו נמחל לו כל עונותיו", וילפינן שאחר שירת הים נאמר "ויסע משה את ישראל", שהסיען מעונותיהן. לכך דוד ושלמה שאמרו שירים נמחל להם עונותיהם. ושלמה עבר על ג' לאוין האמורים במלך, ג' לא ירבה, ועל כל לאו נתחייב מלקות ל"ט, ג' פעמים ל"ט ג' פעמים ל"ט שווה 117 עולה קי"ז. נמצא היה חייב קי"ז מלקות ועל ידי שיר השירים נמחל לו. לכך אמר קי"ז פסוקים במכוון.

אך בתורה כתוב "ארבעים יכנו" ואתו רבנן ובצרי חדא כדאיתא במסכת מכות. וזהו כונת הפסוקים "שיר השירים אשר לשלמה", ואיתא במדרש "שיר חד השירים תרין הא תלת", כלומר שאמר שיר השירים נגד תלת לאוין שעבר עליהן, ולכך אמר קי"ז פסוקים. אך שלא תקשה הא בתורה כתיב ארבעים יכנו, אם כן היה לו לומר עוד ג' פסוקים. לכך אמר "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", ודרשינן מיניה בגמרא "חביבין דברי סופרים מדברי תורה", נמצא שפיר הוא קי"ז פסוקים דאתו רבנן ובצרי חדא. הא לך טעם אחד.

(פה מבואר עוד טעם ב' וגם על שהתקינו לומר אותו בכל שבת ושבת)

עוד טעם ב' שאמר קי"ז פסוקים ועל שתקנו הקדמונים לומר אותו בכל שבת על פי דברי הזוהר (פרשת נח דף ס"ב ע"ב) "תלת זימנין ביומא רווחין לחייבי גיהנם, בכל פעם שעתא ופלגא שעתא, בשעה שישראל מתפללין, ולבתר תייבין לאשייהו". וידוע ביום השבת אית להון נייחא בכל כ"ד שעות, לילה ויום. ובשיתא יומי דחול יש קמ"ד שעות, ואית לון נייחא בכל יום ד' שעות וחצי, כמבואר במאמר הנ"ל. עולה לששה ימים -- כ"ז שעות אית לון רווחא ונייחא. ואם כן נידונין בכל שבוע קי"ז שעות במכוון. לכך אמר שלמה קי"ז פסוקים בשיר השירים להנצל בזה מדינא של גיהנם קי"ז שעות. ולזה דרשו בפסוק "הנה מטתו שלשלמה וכו' מפחד בלילות" - "מפחדה של גיהנם הדומה ללילה", אלמא שהיה מפחד מגיהנם, לכך אמר קי"ז פסוקים להנצל מזה. ולכך תיקנו הקדמונים לומר אותו בכל שבת, לומר מי שאומר אותו בכונה שלימה -- ניצול מדינה של גיהנם בכל שבוע קי"ז שעות. הרי לך טעם שני.

עוד טעמים אחרים אמרתי בו ואם יזכני ה' להגיע במס' ידים אזכירם שם בע"ה כי שם מקומם.

וכדי לבא לביאור המסכתא נזכיר עוד טעם נפלא על שתיקנו לומר שיר השירים בכל שבת ויסדו אותו בין הפרקים, מכלל שיש לו איזה חיבור עם הפרקים, והוא זה על פי מאמר רעיא מהימנא פרשת יתרו דף צ"ב (ח"ב צב, א) בפסוק זכור את יום השבת "תלת דרגין אינון וכולהו אקרון שבת, שבת עלאה, שבת דיומא, שבת דליליא, וכולהו חד ואקרו כולא שבת", יעוין שם. ו"שבת עילאה" היינו בינה ואקרי גם כן "שבת הגדול" כאשר נזכיר לקמן בע"ה.

ובזה נבאר דלכך תיקנו לומר שיר השירים בכל שבת, וכונת המדרש שהזכרנו "שיר - חד, השירים - תרין, הא תלת", כלומר שסוד שיר השירים הוא כנגד תלת דרגין דאקרון שבת:

• שבת דלילה היינו מלכות,
• שבת היום היינו תפארת או יסוד,
• שבת עילאה או שבת הגדול היינו בינה.

וכשתחשוב ב' תיבות אלו שיר השירים עולים תתרע"ה. קח מזה תת"ק עולה ג' פעמים ש' ג' פעמים ש' שווה 900, לרמז על ג' דרגין דאקרון "שבת". נשאר קע"ה עולה כמנין לילה יום גדול עם הכולל. דוק ותשכח.

הג"ה: ובזה מצאנו עוד טעם נכון על קי"ז פסוקים, שהרי כתבנו שסוד שיר השירים המה כנגד ג' דרגין דאקרון שבת, והמה מלכות יסוד בינה. וכשתחשוב ראשי תיבות מן מ'לכות י'סוד -- הרי נ'. ובינה עולה ס"ז. הרי הכל קי"ז. ואל יקשה לך למה כנגד מלכות יסוד אמר רק כנגד ראשי התיבות ולא כנגד התיבה כולה ונגד בינה אמר כנגד התיבה כולה. אני אומר בודאי אילו היה רק טעם זה לחוד היה קושיא שלך קושיא, אבל כבר אמרנו בעזרת השם כמה טעמים בזה, לכן גם טעם זה נכון. ודוק.

וזהו כונת המדרש "שיר חד", היינו מלכות, "השירים תרין", היינו יסוד או תפארת עם בינה. ולזה סידר רבינו הקדוש כ"ד פרקים במסכת שבת וחלקו הקדמונים אותן. ח' פרקים לומר בלילה כנגד ח' אותיות שבת דלילה, וח' פרקים שניים כנגד ח' אותיות שבת דיממא, וח' פרקים שלישיים כנגד ח' אותיות שבת הגדול.

ובכמה מקומות בזוהר ובתיקונים מזכיר רק שתי בחינות, לילה ויום, לילה בסוד שמור ויום בסוד זכור כידוע, לכך התחלת האותיות מן כ"ד פרקים עולים אלף תנ"ח 1,458 ועם ב' כוללים עולה כמנין ב' פעמים שבת ב' פעמים שבת שווה 1404^[2]; שבת יום שבת דלילה ^[3](הוא שבת סתם. שבת יום קאמר בפירוש, דכבוד יום מרובה משל לילה כידוע, וגם שבת יום כולל ב' בחינות).

וסופי האותיות עולים ב' אלפים שצ"א 2,391 -- כאן העמיד כנגד כל שלש דרגין דאקרון שבת, ו ג' פעמים שבת ג' פעמים שבת שווה 2106 עולים ב' אלפים ק"ו 2,106. נשאר עוד רפ"ה כמנין דלילה דיממא גדול בינה עם הכולל, והיינו שבת דלילה, שבת דיממא, שבת גדול בינה עם הכולל, דבאמת בינה כולל כתר חכמה, דג' ראשונות המה חד בסוד ריעים דלא מתפרשין כידוע.

גם יש לפרש הראשי אותיות אלף תנ"ח כמנין מכוון דעתיקא קדישא לזעיר אפין, אלף מכוון כמנין דעתיקא קדישא, תנ"ח כמנין לזעיר אפין שהוא סוד חתן כשהוא מקבל המוחין, ג' מילואי אהי"ה -- קס"א קנ"א קמ"ג -- עם ג' כוללים עולים מנין חתן.

נמצא לפירוש ראשון שכתבתי הראשי אותיות בסוד שבת דלילה ושבת דיום, ולפירוש השני שכתבתי הראשי אותיות המה בסוד עתיקא קדישא (שהוא שבת הגדול) וזעיר אפין (היינו שבת דיום). ואלו ואלו דברי אלהים חיים. נמצא שגם בראשי האותיות נרמזו שלשתן. ודוק.

(פה מבואר לשון המשנה "כלל גדול ועוד כלל אחר אמרו")

ואפשר שזה הוא כונת התנא "כלל גדול אמרו בשבת...ועוד כלל אחר אמרו". "כלל גדול" היינו שבת דיום שהוא כולל ב' בחינות. "כלל" כמנין יסוד, "גדול" הוא בינה. לכך נקרא "כלל גדול". "ועוד כלל אחר אמרו" היינו שבת דלילה שהוא רק בחינה אחת מלכות, לכך ג' תיבות אלו כלל אחר אמרו המה בגימטריא מלכות, ומ' יתירה כנגד ארבעים מלאכות שאסור בהן; אף שהתנא אומר ארבעים מלאכות חסר אחת, כשתחשוב הוצאה והכנסה בתרתי המה ארבעים שלימות. ועיין בתוספות יום טוב מה שכתב בזה.

היוצא מדברינו שמסכת שבת מיוסד על ג' דרגין דאקרון "שבת"; מלכות היא שבת דלילה, יסוד הוא שבת דיממא, בינה הוא שבת הגדול. לזה יש בפרשת ויכולו ג' פעמים "שביעי" נגד ג' דרגין אלו; מלכות היא שביעי לימי הבנין, יסוד הוא שביעי לבינה (דג' ראשונות נחשבות כאחת, נמצא יסוד הוא שביעי מעילא לתתא), ובינה הוא שביעי מתתא לעילא בר ממלכות.

ובזה נבא לביאור משנה ראשונה "יציאות השבת שתים שהן ארבע וכו'". וכבר דקדקו התוספות למה התחיל המסכת בהוצאה שהיא מלאכה אחרונה בחשבון אבות מלאכות בפרק ז'. גם הרמב"ם הקשה כן והביאם התוי"ט. גם דקדקו "הוצאות" היה לו למתני. ועיין בדברי הר"ב גם שארי דקדוקים.

ולענ"ד נראה שדבר גדול דיבר רבינו הקדוש כאן כשתחשוב חמשה תיבות אלו יציאות השבת שתים שהן ארבע עולים כ"ו מאות כמנין שם הויה בכללות מאה, ועוד ב' יתירים. עולה הכל כמנין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה. נשאר קי"ב כמנין הויה אלהים, דידוע שכינתא תתאה היינו מלכות נקראת "אלהים" ושכינתא עילאה היינו בינה הויה בניקוד אלהים.

נמצא מדוקדק מאוד לשון המשנה "יציאות השבת שתים" בלשון נקיבה - ב' נוקבות כידוע, אימא עילאה ואימא תתאה, "שהן ארבע" -- כל אחת עם בעלה, בינה עם חכמה, מלכות עם ת"ת. להורות אף שבימי החול אין זיוג ויחוד ת"ת עם מלכות, אם לא בעתים ידועים, אבל ביום השבת יש יחוד וזיוג ביניהם, לכך הן בסוד שתים שהן ארבע אותיות הויה בכללות מאה כדכתיבתא. ולכך העמיד חמשה תיבות שהן סוד ב' ההי"ן בשם הוי"ה כידוע.

וגם בתיבת יציאות מרומז ג' אבהן ודוד המלך שהן כנגד ד' אותיות הויה כידוע. אותיות יא"י המה ראשי תיבות אברהם יצחק יעקב, נשאר תצ"ו בגימטריא מלכות, ועיקר המסכת לייחד מלכות עם בעלה ת"ת בכ"ד קישוטין דילה. וגם סוד ג' סעודות דשבת המה נגד ג' אבהן כמבואר בזוהר וסעודת מלוה מלכה היא נגד דוד כידוע, לכך התחיל בתיבת "יציאות" לרמוז כל זה.

וסוד איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ידוע בכל ספרי המקובלים שסוד רה"י הוא שם הוי"ה, רחבו ארבעה היינו ד' אותיות, וגבהו עשרה היינו במילוי של ע"ב ס"ג מ"ה, בכל אחד מהם עשר אותיות, יוד הי ויו הי, וכן בס"ג וכן במ"ה. ורה"ר הוא מקום שהקליפות שולטין ולכך אסור להוציא דבר מן הקדושה, היינו רה"י, לרה"ר, היינו מקום הקליפות. והכנסה בכלל הוצאה.

והנה אעתיק מאמר אחד בתיקונים תיקון שלשים וכן הוא בהרבה מקומות בזוהר ובתיקונים ומתוכה ויפתח^[4] לך שערי אורה להבין הרבה דברים וזה לשונו (תיקוני זהר עג, א): "והאי נקודה איהי אות שבת וכו' והאי נקודה עלה אתמר מחלליה מות יומת. מאי מחלליה? מאן דעאיל רשו נוכראה בחלל דילה דאיהי רשות היחיד וכו' מאן חלל דילה? ב'. בעלה איהו ו', ביה איהי טמירא וסתימא בגלותא הדא הוא דכתיב (יחזקאל מו, א) יהיה סגור ששת ימי המעשה. כגונא דא ם סתימא וכו'" עד "ועלה אתמר וביום השבת יפתח אבל ביומין דחול - גן נעול אחותי כלה". והמאמר הוא ארוך יעו"ש.

(הג"ה: עיין בזוהר פר' ויקהל דף ר"ד ע"א סוד נקודה זו ותוכל להבין שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וכו'. ודוק היטב)

דרך כלל, הנקודה היא שכינה, ובכל שיתא יומין דשלטין בהם הקליפות איהי סתימא וטמירא בתוך ם סתימא, אבל ביום השבת דלא שלטין בו הקליפות אז "וביום השבת יפתח" -- הנקודה עולה למעלה וכו'. זהו פשוט לענ"ד שלכך פתח התנא "יציאות השבת", לרמז סוד זה שהנקודה יוצאת מטמירא דילה.

וגם כן מבואר במאמר הנ"ל שהכנסה בכלל הוצאה, כמו שאסור להוציא מן הקדושה היינו רה"י למקום הקליפות היינו רה"ר -- כן אסור להכניס מרה"ר לרה"י כמו שאמר "מאן דעאיל רשו נוכראה בחלל דילה דאיהי רשות היחיד". ומה שכתבתי שלשון "יציאות" קאי על נקודה זו תמצא רמז מופלא: יציאות בגימטריא נקודה מטמירא דילה עם ג' תיבות במכוון. ועיין בראשית חכמה שער הקדושה פ"ב שהאריך בסוד נקודה זו.

ובזה נבא לביאור המשנה פי"ב (משנה, שבת יב, ג) "הכותב שתי אותיות בין משם אחד בין משתי שמות בכל לשון חייב כו' אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ושמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל". ויש לדקדק הרבה.

• חדא, דתיבת "מצינו" אין לו הבנה כלל. היה לו לומר "אפילו שם קטן משם גדול".
• ועוד למה אמר ב' שמות משמעון ושמואל? וכי אינו די בחדא? ומה שכתב הרמ"ז בזה הוא דוחק.
• וגם למה האריך להביא ד' שמות -- שם נח דן גד, וכי אינו די בחדא או בשנים?
• וגם למה הביא דוקא שמות אנשים, הרי בגמרא מבואר דאף כתיבות אחרים כיוצא בהם חייב, היה לו לומר "אב מאברהם או שב משבת" וכדומה שהוא תיבה קטנה מתיבה גדולה, ולמה הזכיר דוקא שמות אלו?
• וגם מה שמקשה הגמרא על שם משמעון הרי מ' דשמעון פתוחה ומ' דשם סתום, ומשני זאת אומרת דסתום ועשאו פתוח כשר, והאריך שם בזה. כל זה צריך ישוב כי בודאי שלא בחנם דיבר רבינו הקדוש דברים יתירים וכל דבריו המה רמזים וסודות.

ונראה על פי מה שאיתא בכתבי האר"י ז"ל והובא קצת בשערי ציון שיש שבעה מרגלאין, שבעה שמות קדושים, והם הויה הויה אל אלהים מצפץ מצפץ יה-אדני (בשילוב), ושבעה שמות אלו נמשכין מב' שמות הקדושים אהיה יהו, ובשבת מאירים כל שבעה מרגלאין אלו, לכן יש להדליק בשבת ז' נרות ועיין בספר אור ישראל בהלכות שבת דף קי"ט ע"ג ע"ד. וכשתחשוב שבעה מרגלאין אלו עולים תתמ"ט. דוק ותשכח. וכשתחשוב ב' תיבות אלו שמעון ושמואל תמצא מכוון מנין תתמ"ט כמנין שבעה מרגלאין אלו, וכשתחשוב עוד ב' שמות אהיה יהו עולים מ"ב, וט' כוללים -- דהיינו שבעה שמות מרגלאין וב' שמות אלו -- עולה הכל תת"ק במכוון. ומספר תתמ"ט הוא כמנין שבת קמ"ז - הוא שנותיו של יעקב. ואם תצרף לזה ב' שמות הנ"ל עולה תתצ"א כמנין שבת יעקב עם האותיות.

(פה מבואר סוד הפסוק ויחן את פני העיר)

וזהו שדרשו חז"ל "ויחן את פני העיר - ששמר יעקב את השבת", וידוע דיעקב בגימטריא שבעה הויות נגד שבעה שמות מרגלאין ולכך תיקן הוא את השבת ולזה תמצא דבר נפלא: ויחן את פני העיר עולה במכוון תת"ק כמנין כל השמות כדכתבתי, ולכך השומר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלא מצרים כיעקב.

ובזה נבא לביאור המשנה "הכותב שתי אותיות חייב", ודאי בגמרא ילפינן מקרא דדוקא ב' אותיות חייב ולענ"ד מצאו רמז נכון לזה, הואיל שבשבת מאירין כל הז' שמות מרגלאין העולים תתמ"ט כשתחשוב מספר תתמ"ט עם הד' אותיות עולה כמנין אותיות חייב, ומיעוט אותיות שתים. גם תיבת שתי עולה מנין שבת ח'. וידוע דיש ד' מילואי שם הויה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עולה רל"ב וג' מילואי שם אהי"ה -- קס"א קנ"א קמ"ג עולה תנ"ה. שני המילואים ביחד עולה תרפ"ו בהצטרף שם י"ה שהוא הסיכתא עולה מנין שבת וזהו כונת הזוהר מהו שבת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי, וזהו שבת ח' שכתבתי שתיבת שבת כולל ח' שמות, ד' מילואי הוי"ה וג' מילואי אהי"ה ושם יה שהוא הסיכתא. לכך הכותב שתי אותיות חייב שהוא פוגם בכל השמות הקדושים.

ובזה מיושב מה שהקשו התוס' במשנה "אבות מלאכות וכו'" דבכל מלאכות לא תני שיעורא ובעושה שתי בתי נירין ובאורג ובתופר ובכותב תני שיעורא והניחו בקושיא. ולדידי ניחא מאוד דבכל הני שיעורא בשתים לכך תני בהם "שתי" להורות הטעם שחייב בשתים מפני שפוגם בשבת ח'. ואף על גב דבאורג תני "שני" לשון זכר -- אין זה קושיא. וגם לפי מה שכתבתי שבשבת יש שתי בחינות, שבת דלילה בסוד שמור היינו נוקבא, ושבת דיומא היינו זכור -- הכל ניחא דתני "שתים" ו"שני" שהוא לשון זכר ונקיבה להורות שפוגם בשתי בחינות אלו. לכך שיעורא בשתים. וגם נגד ב' שמות אהי"ה יה"ו שמהם נמשכין כל השמות הנ"ל.

וכל זה רימז רבינו הקדוש במשנה זו "הכותב שתי אותיות בין משם אחד בין משתי שמות וכו' חייב" ומלת "שם" הוא שם הקודש ממש להורות על ב' שמות אלו.

"אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול", כלומר דלהכי חייב בשתי אותיות לפי שמצינו בהם שבשתי אותיות כולל כל השמות המרומז בשם הגדול כגון שם משמעון ושמואל. וכבר כתבתי דב' תיבות שמעון ושמואל עולים במכוון תתמ"ט כמנין שבעה שמות מרגלאין ובהצטרף אליהם ב' שמות אלו עם הט' כוללים עולה הכל תת"ק כמנין שם - ם' סתומה עולה ת"ר כידוע, ונמצא שתיבת "שם" כולל כל אלו שמות הקדושים, לכך חייב בשתי אותיות. ונמצא שלשון המשנה מדוקדק מאוד. "מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ושמואל", ולהכי פריך בגמרא שפיר הרי מ' דשמעון ושמואל פתוחה ואם כן כשכותב שמ הרי אין כאן סוד הנ"ל ומשני שפיר זאת אומרת סתומה ועשאה פתוחה כשר.

ויש לי להאריך בפירוש הגמרא אבל אין כאן מקומו.

ואמר אחר כך "נח מנחור" -- תדע שיש יחוד הוי"ה אלהים. וכבר כתבתי שד' מילואי הויה עולה רל"ב עם ל"ב נתיבות חכמה עולה מכוון כמנין נחור. ו ג' פעמים אלהים ג' פעמים אלהים שווה 258 יש בפרשת ויכלו עולה רנ"ח. וכל שם אלהים יש לו ב' כוללים בסוד מי אלה או אלהים. נמצא ג' פעמים אלהים עם ג' כוללים עולים גם כן כמנין נחור.

נמצא שבתיבת "נחור" מרומז יחוד הויה אלהים. זהו שם גדול. והוא כותב שם קטן נח כולל כל זה. שבד' מילואי הויה יש ט"ל אותיות; במילואי ע"ב ס"ג מ"ה יש בכל אחד י' אותיות ובמילוי ב"ן יש ט' אותיות -- יוד הה וו הה, לכך אסור בשבת ל"ט מלאכות מאחר ששולטין ט"ל אותיות אלו. וד' כוללים הרי מ"ג. וג' פעמים אלהים -- ט"ו אותיות. הרי הכל נ"ח אותיות. הרי שבתיבת "נח" כולל כל היחודים הרמוזים ב"נחור".

ואמר אחר כך "דן מדניאל", זהו כפשוטו שתיבת דניאל עם הכולל בסוד אל אדני, וזהו סוד הפסוק "ודניאל בתרע מלכא יתיב", שידוע שם אדני במילואה עולה תרע"א ותרע הוא תרגום של שער בסוד "זה השער לה'", וגם תיבת דניאל בגימטריא מלכה היינו סוד שבת דלילה שנקראת מלכה, כלה בכ"ד קישוטי אדני. ובשם קטן שהוא כותב "דן" מ"דניאל" כולל זה, דשורש שם אדני הוא דין בסוד דינא דמלכותא דינא. נמצא דבא רבינו הקדוש לאשמועינן דבכל אופני היחודים הנאמרים בשבת מצינו שם קטן הכולל כל מה שמרומז בשם גדול -- שם משמעון ושמואל, היינו יחודי הויה אהיה כדכתבתי, נח מנחור היינו יחוד הויה אלהים, דן מדניאל היינו יחודי אדני.

ואמר עוד "גד מגדיאל" שיש עוד יחוד בשבת שולט כל שם מ"ב, ותיבת גדיאל עם הכולל עולה מ"ט כמנין אותיות שם מ"ב עם המלות כידוע מכונת הספירה. ובשם קטן "גד" כולל כל זה דבשם גד מרומז ז' שמות ובהם נכללים האותיות. הפוך בה ותמצא נחת. ואם שגיתי ח"ו באיזה דבר ה' הטוב יכפר.

בפרק י' משנה ה' (משנה, שבת י, ה): פלוגתא דת"ק ור' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ת"ק מחייב עליה ותנא קמא הוא ר' יהודה כמבואר בגמרא, ור' שמעון פוטר.

(פה מבואר טעם נפלא על פי נגלה פלוגתא ר' יהודה ור' שמעון במלאכה שאינה צריך לגופה)

אמרתי טעם נכון על פי נגלה במאי קמפלגי ר' יהודה ור' שמעון על פי הגמרא סוף פרק קמא דחגיגה (משנה, חגיגה א, ח) "הלכות שבת כהררים תלויין בסערה"^[5], ומסיק שם דהיינו הלכה החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ואנן מלאכת מחשבת בעינן ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיב. ופרש"י מדסמיך שבת למלאכת המשכן ילפינן מלאכת מחשבת בשבת והיינו הררים תלויין בסערה.

וידוע דר' יהודה לא דריש סמוכין בכל התורה רק במשנה תורה כדאיתא ביבמות. ובזה מבואר דר' יהודה אזיל לטעמיה דלא דריש סמוכין, אם כן לא צריך בשבת מלאכת מחשבת, לכך מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל ר' שמעון וסייעתיה דרשי סמוכין, לכך סבירא להו דמלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה דבעינן מלאכת מחשבת כמו במשכן. ואם כן לכאורה יש לתמוה על הרב והרמב"ם שפסקו דלא כר' שמעון -- הא אנן דרשינן סמוכין בכל התורה.

(פה מבואר סוד המשנה ארבעים מלאכות חסר אחת)

במשנה (משנה, שבת ז, ב) "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", דקדק ולמה לו להאריך למיתני ארבעים חסר אחת היה לו למיתני שלשים ותשעה. וכבר כתבתי בזה למעלה. ונראה ליישב על פי נסתר קצת ותחלה ניישב גמרא דף ח' ע"א עמוד תשעה ברה"ר ורבים מכתפין עליו הוי כרה"ר, וליישב הכל בחדא מחתא.

שכבר כתבתי למעלה דשם הויה הוי רשות היחיד רחבו ד' אותיות, וגבהו עשרה, היינו במילוי י' אותיות, והיינו במילוי ע"ב ס"ג מ"ה, שבכל אחד מהם יש יו"ד אותיות. אבל במילוי ב"ן יש רק ט' אותיות. וידוע דמילוי ע"ב הוא בעולם אצילות, ומילוי ס"ג בעולם הבריאה, ומילוי מ"ה בעולם היצירה, ומילוי ב"ן בעולם העשיה, ושם שולטין הקליפות ביותר. וזהו סוד הגמרא "עמוד תשעה", היינו במילוי ב"ן שהוא רק תשעה אותיות, "ברה"ר", היינו בעולם עשיה ששם שולטין הקליפות, "הוי כרה"ר", בסוד שכינה עמנו בגלות, ואני בתוך הגולה.

וזהו דוקא בימי החול, אבל ביום השבת בסוד עליות העולמות נעשה רשות היחיד וגובהו עשרה, שנכנס א' בתוך וו' כזה: יוד הה ואו הה, ונעשה בסוד ג"ן בסוד "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" "וקראת לשבת ענ"ג", היינו ע'דן נ'הר ג'ן.

נמצא ביום השבת המילואים בסוד ארבעים שלמות והקליפות אינם שולטין ולכך אסור בכל מלאכה שבאו מצד הקליפה. אבל בימי החול היא "חסר אחת", ואז הקליפות שולטין, לכך מותרין בכל ל"ט מלאכות.

וכבר ידעת שסוד עדן היינו בינה, ונהר היינו יסוד, וגן היינו מלכות -- המה תלת דרגין דאקרון "שבת" כאשר הארכתי בזה. וכשתחשוב עדן ס"ג בינה נהר יסוד גן מלכות עולה אלף חק"ל 1,138. וידוע שסוד אלף היינו פלא, סוד כתר עליון. וחק"ל הוא מלכות, סוד 'חקל תפוחין'. שבשבת נקשרה הכל -- מן כתר עליון עד מלכות. וזהו סוד סיום מסכת שבת (משנה, שבת כד, ה) "ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת", כשתחשוב ג' תיבות אלו -- פוקקין ומודדין וקושרין, תמצא מכוון מנין אלף חק"ל 1,138. דוק ותשכח שהוא ענין נפלא.

וכבר כתבתי שאין לי עסק בנסתרות, ואם שגיתי ח"ו באיזה דבר -- ה' הטוב יכפר בעדינו ויאיר עינינו בתורתו אמן נצח סלה ועד.

---

1. אולי צ"ל "נמחלו לו על עוונותיו".
2. לא מובן לי. אולי יש איזשהו השמטה בדפוס ממנו אני מקליד. ואולי הכוונה כאן היא ב' פעמים שבת ב' פעמים שבת שווה 1404 ואז לחבר את הגימטריה של מילת "יום", ואז זה מסתכם ב1,460. ולכן הוא תומך בחישוב בכך שהוא מסביר ששבת סתם היא של הלילה ושבת של היום דורש את המילה "יום" בפירוש. וצע"ע -- ויקיעורך
3. הוספת סוגריים עגולות כאן היא הוספה עריכתית משלי. מקווה שהבנתי לנכון. -- ויקיעורך
4. אולי צ"ל "יפתח".
5. כך מובא בדפוס הספר עם ס' - ויקיעורך