מעשה רוקח על המשנה/מכות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מסכת מכות[עריכה]

(פ"מ טעם מנין הפרקים וחשבון האותיות)

במסכת זו יש ג' פרקים והתחלת אותיות המה כא"ו, וסופי אותיות המה רל"ה. כל זה צריך טעם.

והנה במסכת זו מבואר ג' ענינים. בפרק א' דיני עדים זוממין. בפ"ב דיני גלות. בפרק ג' דיני מלקות. ואפרש בעז"ה כל הדקדוקים בכל השלשה ענינים. ובמה דסיים אפתח, הואיל דשם המסכתא נקראת "מכות" על שם המלקות. והא דלא נקראת "מלקות" היינו כדי לכלול בשם זה גם הגלות שהוא מכה רבה ונכללת בשם "מכות", וגם העונשים שנתחייבו העדים זוממין - הכל נכלל בשם "מכות".

אמנם לבוא אל סוד הענין נבאר גם כן במה שקראו בשעה המלקות (דברים כח, נח) "אם לא תשמור לעשות וגומר" שהוא כ"א תיבות, "והפלא ה' את מכותך וגו'" שהוא י"ג תיבות. ועיין במהרש"א מה שכתב בזה.

ולענ"ד נראה על פי מה שאיתא בכונת האר"י זלה"ה בכונת המלקות כתב שג' הדיינים המה בסוד ג' פעמים שם אהי"ה במילוי קס"א קנ"א קמ"ג, וכבר נדפס סדר המלקות בשערי ציון. ובזה מבואר דלכך יש ג' פרקים במסכתא נגד ג' שמות אלו. והתחלת אותיות כא"ו עם ג' כוללים עולים ל' כנגד שלשים אותיות שבכל שם המה עשרה אותיות. ולכך שני פרקים ראשונים התחלת אותיות כ"א כמנין שם אהי"ה פשוט, וגם בפסוק "אם לא תשמור" יש כ"א תיבות לטעם זה.

ולכך נקראת המסכתא מכות, דג' שמות הנ"ל עולים תנ"ה -- קס"א קנ"א קמ"ג -- ועם עשרה אותיות שבכל אחד מהן עם הכולל עולה כמנין מכות.

וסופי אותיות המה רל"ה כמנין ונקלה אחיך - עולים ר"ל, ואות ה' מורה על ה' תיבות "כיון שלקה הרי הוא כאחיך". ולכך היה המלקות ל"ט כמנין אחיך במכוון. ובכוונת הנ"ל כתב מנין ל"ט הוא כנגד שם אהיה פשוט ומילוי ההין ומילוי דמילוי, המה ל"ט אותיות, ועי"ש.

עוד טעם על חשבון התחלת וסופי האותיות, עם ששה אותיות עולה מנין בחורבן, שבשעת החורבן נתקיימו כל המכות כאשר אבאר.

עוד טעם על שנקרא המסכתא בשם "מכות" וגם להבין המשנה (משנה מכות פ"ג מ"י) "כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת וכו' רבי יהודה אומר ארבעים שלימות הוא לוקה והיכן הוא לוקה את היתירה בין כתפיו". וצריך להבין במאי קמפלגי וגם למה לוקין היתירה בין כתפיו דוקא. וגם להבין שמביא הגמרא בסוף הפרק "דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרה למשה בסיני" - מאי שייכות יש לדרש זה בהאי מסכתא?

(פ"מ ב' טעמים על הקללות שבמשנה תורה שהמה צ"ח או צ"ט)

וכדי ליישב כל זה בטוב טעם נקדים שמצאתי טעם נכון על מנין הקללות שבמשנה תורה שהמה צ"ח כמבואר בפרש"י בפרשת אתם נצבים (דברים כט, יב), וכן הוא בכמה דוכתי. ובמדרש תנחומא איתא שם מאה חסר אחת, הרי צ"ט. ולמה מנין זה, לא פחות ולא יותר? וכתבו שהמה כמנין המלקות שעל השמים שהמה שיתין פולסי דנורא כמבואר בכמה דוכתי, ומנין המלקות שעל הארץ שהמה ל"ט, בהצטרף שניהם המה צ"ט במכוון. ומשה רבינו העיד בהם השמים והארץ, ויד העדים בהם בראשונה להענישם, לכך מנין הקללות מכוונים נגד שתי המלקיות של מעלה ושל מטה. קצת מדברים אלו מצאתי והוספתי נופך משלי.

ואומר עוד שידוע ממדרש הנעלם שקללות שבתורת כהנים נתקיימו בחורבן בית ראשון ונכתוב‏[1] בהן בפירוש (ויקרא כו, לא) "והשימותי את מקדשיכם וכו'", והקללות שבמשנה תורה נתקיימו בחורבן בית שני ולא נכתב בהן החורבן בית המקדש בפירוש. נמצא לגירסת התנחומא שהמה צ"ט קללות ועם חורבן בית המקדש המה מאה שלימים. וידוע דפסוק "ובין כתפיו שכן" קאי על בית המקדש.

ובזה מבואר פלוגתת ת"ק ור' יהודה במנין המלקות. ת"ק סבירא ליה דמלקין אותו ארבעים חסר אחת, ועיקר ראייתו -- מלבד הטעם הנאמר במשנה -- מכח מנין הקללות שהמה צ"ט כנגד המלקיות שעל השמים והארץ, אם כן מוכח שמלקות שלנו המה ל"ט. ור' יהודה סבירא ליה ארבעים שלימות הוא לוקה, דסבירא ליה שעם חורבן בית המקדש המה מאה שלימים, אם כן מוכח דמלקות שלנו המה ארבעים שלימות. ולזה מסיים "והיכן לוקה את היתירה? בין כתפיו" - כנגד חורבן בית המקדש שהיה בין כתפיו. ודוק.

עוד טעם נראה לי על מנין הקללות שבמשנה תורה שהמה צ"ח לגירסת רש"י, עם חורבן בה"מ המה צ"ט -- דכשתכתוב צ"ט במילוי‏[2] עולה תרי"ג, כלומר שהקללות חלים גם על ביטל מצות עשה אף שלא נכתב בהם עונש בידי אדם מכל מקום בידי שמים חל העונש עליהם כמו על מצות לא תעשה. ובזה אמרתי טעם נכון בקללות שבת"כ מתחילין באות ו' ומסיימן באות ה', והרבה דברים נאמרו בזה, ולדידי מבואר, דידוע מזוהר ורעיא מהימנא בכמה דוכתי דתרי"ג מצות שורשם משם הוי"ה ב"ה בסוד "זה שמי וזה זכרי". שמי עם י"ה עולה שס"ה, ומהם נמשכין שס"ה מצות ל"ת. זכרי עם ו"ה עולה רמ"ח, מהם נמשכין רמ"ח מצות עשה. ובזה מבואר דלכך מתחילין באות ו' ומסיימין באות ה' לומר שגם על ביטול מצות עשה הנמשכין מאותיות ו"ה שבשם חלים הקללות.

ובזה מבואר מה שהביא רש"י שם מאגדה של ת"כ (ויקרא כו, טז) "אף אני מדבר‏[3] איני מדבר עמהם אלא באף", דידוע הגמרא במנחות שאמר מלאכא לרב קטינא בעידן ריתחא ענשינן אעשה, ולזה קאמר איני מדבר עמהם אלא באף, ויהיה עידן ריתחא ויחולו העונשים על ביטול מ"ע.

וידוע שיש תרי"ג מצות כדדריש ר' שמלאי ועוד שבע מצות דרבנן, ולכך יש בדברות ראשונות תר"ך אותיות כנגד תר"ך מצות שכולם נכללין בעשרה דברות. ובזה מבואר שנקראת המסכתא מכות, דכשתכתוב מכות במילוי -- מ"ם כא"ף וי"ו תי"ו -- עולים תרי"ט, ועם הכולל עולה תר"ך, כלומר שהעונש חל על כל המצות ואפילו על מצות דרבנן, ולכך מביא הגמרא בסוף פרק זה "דריש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני" להורות כל זה.

בכאן ראוי להאריך בדברי מוסר בכמה מצות שנעשה כהיתר ובפרט בהשחתת הזקן והראש ולעצור במילין מי יוכל.

(פ"מ איסור גמור על פי דין גילוח הזקן במספריים כעין תער)

תחלה אומר יודע אני ערכי השפל שאיני כדאי לחלוק על מרן הכ"מ ובית יוסף שכתב שבמספריים כעין תער מותר בפאות הזקן. ודברי רבינו תמוהים מאוד לענ"ד, שהרי לשון המשנה (משנה מכות פ"ג מ"ה) "ואינו חייב עד שיטלנו בתער" משמע בהדיא דחיובא ליכא אלא בתער אבל איסורא דאורייתא איכא אף בלא תער. ודברי רבינו הרמב"ם בפי"ב מה' עכו"ם (פ"יב מהל' עכו"ם ה"ו) הכי איתא -- תחלה כתב דיני פאת הראש וכתב בהלכה ו' "ומותר ללקוט הפאות במספריים, לא נאמר אלא השחתה בתער", דהוא סובר הא דאיתא במשנה "ואינו חייב עד שיטלנו בתער" קאי גם לפיאות הראש. מה שאין כן התוס' והרא"ש וסייעתיהו סבירא להו הא ד"ואינו חייב" לא קאי אלא על פאות הזקן דכתיב בהו השחתה, אבל בפאות הראש דכתיב בהו סתם "לא תקיפו", חייב גם במספרים כעין תער. וכן מבואר בהדיא בדברי הרא"ש. ומה שכתב בש"ע סימן קפ"א ס"ג "ויש אוסרים במספרים", והיינו דעת הרא"ש וסייעתיהו -- לא דק בלישנא שכתב "ויש אוסרים", דהיה לו לכתוב "ויש מחייבין" כמו שמבואר בהדיא בהרא"ש ושארי פוסקים.

נחזור לדברי הרמב"ם שכתב בהלכה ז' דיני פיאות הזקן וכתב (פ"יב מהל' עכו"ם ה"ז) "ואינו חייב עד שיגלחנו בתער וכו' לפיכך אם גלח זקנו במספרים פטור", וכתב מרן (כסף משנה שם) "ומ"מ איכא למידק במה שכתב אם גלח במספריים פטור דמשמע איסורא איכא, דמותר מיבעיא ליה דומיא דהקפת הראש, ונראה לומר דסירכא לשון דמתנית' נקט ולאו דוקא דלכתחלה נמי שרי".

ואני בער ולא אבין דבריו, ודאי בדברי רבינו צריכין אנו לומר דחדא הוא לאו דוקא, או הלשון שכתוב בפיאות הראש "ומותר", או הלשון שכתב בפיאות הזקן "פטור" דמשמע אבל איסורא איכא. אם כן יותר טוב לומר דלישנא קמא הוא לאו דוקא ותפוס לשון אחרון מכמה טעמים.

חדא, דלישנא דמתניתין מסייעו ולכך הביא לשון המשנה, וכמו שכתב מרן בעצמו. ועוד דלא נעשה פלוגתא רחוקה בין הרמב"ם והרא"ש בפיאות הראש, דלהרא"ש חייב אף במספריים וכמבואר בהדיא בדבריו, ולהרמב"ם יהיה מותר לכתחילה במספרים. אלא ודאי הלשון "ומותר" לאו דוקא, וחזר אחר כך וכתב לשון המשנה בפיאות הזקן דמשמע דחיובא ליכא אבל איסורא איכא, ומינה ילפינן במכל שכן לפיאות הראש שאיסורא איכא. כנלע"ד פשוט.

ועוד דלשון המשנה דקאמר "ואינו חייב עד שיטלנו בתער" אי אפשר לפרש דקאי נמי אפיאות הראש דאם כן היה לתנא לומר "עד שיטלם" בלשון רבים, דהא אי אפשר לומר "עד שיטלנו" קאי אראש דהא אינו נוטל הראש אלא שערות הראש או פיאות הראש, אם כן היה לו לומר בלשון רבים "עד שיטלם בתער", אלא ודאי דלשון המשנה לא קאי אלא אזקן דשייך שפיר "עד שיטלנו", שיטול הזקן כולו.

אך אותן הפוסקים דהיינו הרמב"ם וסייעתיה שפסקו דגם בפיאות הרא"ש אינו חייב אלא בתער פסקו כך מתוך התוספתא כמבואר בדבריהם, ואם כן הרי"ף -- שלא הביא התוספתא אלא לשון המשנה והגמרא -- מכלל דסבירא ליה דבפיאות הראש חייב גם במספרים. והרי הכלל בידינו כל היכא שהרי"ף והרא"ש המה בחדא שיטה - בטל דעת הרמב"ם לגבייהו, ומכל שכן שגם דעת התוספות ושארי פוסקים כך היא.

נמצא בפאות הראש אין הלכה כדברי הרמב"ם וסייעתיה אלא כאידך פוסקים שאין חילוק בהו בין תער למספרים בפאת הראש ומכל שכן שאין הלכה כמותו במה שכתב "ומותר", ומכח זה כתב רבינו בית יוסף גם בפיאות הזקן שמספריים מותר לכתחלה, ולא כן הוא, אלא כמשמעות לשון המשנה "ואינו חייב" דמשמע בהדיא דחיובא ליכא אבל איסורא דאורייתא או עכ"פ איסורא דרבנן איכא, אבל לא מותר לכתחלה כדעת הש"ע. וכבר כתבתי אף שאיני כדאי להכריע בין הרים הגדולים ומכל שכן לחלוק עליהם, מכל מקום תורה היא והנראה לענ"ד ברור כתבתי.

וכבר האריך בספר יין המשומר על פי סודות נפלאים שהוא איסור גמור אף במספרים, וגם בשארי ספרים, ומה לי להאריך עוד בזה. ובפרט בעו"ה הפרוץ מרובה ומרובה על העומד, כשרואים הלומדים ובני תורה שמגלחים זקנם המה משחיתים בתער ומאן מפיס, לכן אותן הלומדים המה חוטאים ומחטיאים את הרבים, ואקוה לה' בקוראם דברים אלו וישקלו במאזני שכלם שהוא איסור גמור במספרים, שיחזרו בהן ויגדלו זקנם ופאת ראש כדין ודת של תורה, ומהם יראו כל העם וכן יעשו, ואני את נפשי הצלתי.


(פ"מ סוד המשנה כיצד מלקין אותו)

ביאור סוד המשנה (משנה מכות פ"ג מ"יב) "כיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו על העמוד הילך והילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו וכו' והאבן נתונה מאחריו. חזן הכנסת עומד עליו ורצועה של עגל בידו כפולה וכו'" עד "ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו וכו'".

ידוע שהחוטא פוגם למעלה, וכפי שהחטא יותר גדול הפגם יותר גדול. והפגם יכול להיות עד חג"ת שהן שתי זרועות והגוף, אבל משם ולמעלה אינו מגיע הפגם של חייבי מלקות. וידוע מכונת האר"י זל"הה שרחל היינו סוד מידת מלכות יוצאת מאחורי ז"א אחר סיום שליש העליון מאחורי החזה. וזהו סוד הפסוק "קול ברמ"ה נשמע" כידוע.

והנה בית דין אינם יודעין עד היכן הגיע הפגם של החוטא זה שמלקין אותו, שמא הגיע הפגם עד חג"ת, ולכך כופתין שתי ידיו על העמוד והיינו סוד חג"ת, שתי ידיו היינו סוד ח"ג, על עמוד, היינו עמודא דאמצעיתא שהוא ת"ת כידוע. "וחזן הכנסת" היינו סוד רחל היא השכינה, דידוע שתיבת חזן עולה ס"ה כמנין אדני, וגם תיבת "הכנסת" היא בסוד השכינה שהיא מכנסת כל האורות, לכן כנסת בגימטריא י' פעמים ב"ן עם הכוללים כידוע בסוד "בית הכנסת עומד מאחריו" כדכתבתי שהיא מאחוריו דז"א, "ורצועה בידו", היינו הגבורות כאשר כתבתי כמה פעמים שסוד חמשה אותיות מנצפ"ך המה ה' גבורות עולים פ"ר, נשאר צ"א כמנין האלהים, שהחוטא גורם להגביר הגבורות.

"והאבן נתונה מאחריו", קאמר בה' הידוע, ולא קאמר "אבן", אלא לרמז על יצר הרע שנקרא "אבן נגף". "וחזן הכנסת עומד עליו", שהיה לו להתגבר על יצר הרע ולעמוד עליו בסוד "הוא ישופך ראש" כידוע, והוא לא עשה כן, ולכך מלקין אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו, שהפגם שפגם בשכינה שהיא מאחריו דז"א הוא כפלים מהפגם המגיע בז"א.

"והקורא קורא אם לא תשמור וגו'" -- כבר כתבתי למעלה שבפסוק זה המה כ"א אותיות כנגד שם אהי"ה, ושם זה פשוט ומילוי בההי"ן ומילוי דמילוי עולה ל"ט, ולכך מלקין אותו ל"ט להוריד החסדים כמבואר בכוונת האר"י להמתיק הגבורות. וגם שלשה פסוקים שקורא אח"ז יש בכל אחד מהם י"ג תיבות לעורר י"ג מידות הרחמים.

ועיין ברמב"ם פי"ט מה' סנהדרין (פ"יט מהל' סנהדרין) שמונה כל הלאוין שיש בהם מלקות וכתב שהמה מאתים ושבעה, והנשארים אין בהם מלקות משום דהמה לאו שאין בהם מעשה או לאו שניתק לאזהרת מיתות ב"ד. והקדמונים נתנו סימן לזה: מכה רבה, תיבת רבה עולה ר"ז. ואני אומר שגם התנא מרמז זה; "ואלו הן הלוקין", תיבת הלוקין עם האותיות עולה מכוון ר"ז. והא דלא חשיב התנא לכולהי מבואר בפרש"י דלא קחשיב אלא הנך שיש בהן איזה חידוש ועיין שם.


(פ"מ מאמר הגמרא בסוף המסכתא)

נחזור לענינינו שכתבתי שהקללות שבתורת כהנים נתקיימו בחורבן בית ראשון והקללות שבמשנה תורה נתקיימו בחורבן בית שני ובהם לא נזכר חורבן הבית בפירוש. וכל זה צריך טעם ליישב.

ותחלה נבאר מאמר תמוה בגמרא סיום המסכתא ומוכרח אני להאריך קצת, וזה לשונו: "שוב פעם אחת עלו לירושלים", כלומר אלו התנאים שנזכרו שם למעלה, "כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק וכו' אמרו לו מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" עכשיו נתקיים (איכה ה, יח) "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" ולא נבכה? אמר להם לכך אני משחק דכתיב (ישעיהו ח, ב) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג, יב) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה הר הבית לבמות יער", ובזכריה כתיב (זכריה ח, ד) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים", עד שלא נתקיימו נבואתו של אוריה הייתי מתירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה, ועכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ולשון זה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו".

(פ"מ פסוקים ישעיהו סימן ח' בדרך נפלא)

הגמרא תמוה מאוד ואין מהצורך להאריך בקושיות ודקדוקים. ותחלה נבאר הפסוקים בישעיה ח' (ישעיהו ח, א) "ויאמר ה' אלי קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו", והנה תמוה מאוד למה ציוה לו הקב"ה שיקח גליון גדול ויכתוב עליו ארבע תיבות אלו "למהר שלל חש בז", לזה היה די נייר קטן? וגם מה שייכות יש לזה הפסוק שאחריו "ואעידה לי עדים נאמנים וגומר", וביותר לפי דרש הגמרא הנ"ל. ועיין בספר כלי פז מה שכתב בזה.

והנלע"ד תראה נפלאות בתורתינו הקדושה, הנה בודאי אותה נבואה מהר שלל חש בז קאי על עשרת השבטים כמבואר שם במפרשים, מכל מקום מרומז בתוכה נבואת אוריה ונבואת זכריה. וזהו אפשר פירוש הגמרא דבבא בתרא (דף יד:) "ישעיה כולה נחמתא", כלומר שגם הפורענות שהיה מתנבא מרומז בה נחמתא כמו כאן בפסוק זה. הנה נבואת אוריה מרומז כאן שתיבת חש עם הכולל בגימטריא שדה, וכשתחשוב תיבות מהר שלל חש עולים כמנין תחרש עם האותיות והכולל. נמצא מרומז פורענות שדה תחרש. נשאר תיבת בז. כשתחשוב במילוי -- בית זין בחד יוד עולה במכוון כמנין לבמות עם הכולל. נמצא מרומז פורענות לבמות יער. גם תיבת בז עם הכולל הוא מספר קטן של יער. וכשתכתוב אות זיין בשני יודין הוא ממש אותיות עיין, שכך נכתב שם בפסוק "עיין תהיה", ובהתחלף אות ע' עם אות ז' שהוא מספר קטן שלו וגם בא"ת ב"ש מתחלפין אותיות ז"ע.

נמצא מרומז כאן כל שלשה פורעניות שהתנבא אוריה. וגם מרומז בתיבות אלו נבואת זכריהו "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים", דכשתחשוב ראשי תיבות וסופי תיבות מן תיבות אלו ישבו זקנים וזקנות ברחובת ירושלים[4] עם הכולל במכוון כמנין מהר שלל חש בז. דוק בכל זה ותשכח.

ובזה מבואר הפסוקים שאמר לו הקב"ה "קח לך גליון גדול וכתב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז". אך שלא תקשה לך לד' תיבות אלו למה לי גליון גדול -- לכך אמר לו הקב"ה "ואעידה לי עדים נאמנים וגומר", כלומר שתיבות אלו מרומז נבואת אוריה ונבואת זכריהו, ולכך מביא הגמרא דוקא פסוק זה שבנבואת זכריה, והלא בנבואת זכריה יש כמה נחמות, ולפי מה שכתבתי ניחא מאוד שנבואה זו תלויה בנבואת אוריה והיינו בפסוק נבואת ישעיה "מהר שלל חש בז" וכדכתבתי.

וגם כן תמצא שתיבות אלו ואעידה לי עדים נאמנים עם האותיות והכולל עולים כמנין אוריה זכריהו במכוון, ועולים מנין עת, שכל נבואה יבא בעתו.

וגם כן יש לדקדק שבספר זכריה נכתב "זכריה בן ברכיה" וכאן נכתב "זכריהו בן יברכיהו". ולענ"ד מרמז כאן שבכל ג' שמות אוריה זכריהו יברכיהו יש בכל אחד מהם אותיות רי"ו, מספר גבורה, וכשתצטרף ג' פעמים רי"ו עולים תרחם, כמבואר בכוונת תיקון חצות, והיינו כדכתבתי שיש כאן ג' פורעניות מן ג' פעמים גבורה וגם יש כאן נחמות שלעתיד, אז תרחם ציון ותבנה חומת ירושלים בבי"א. ודו"ק בכל זה היטב.

ובזה נבא לביאור הגמרא. ונקדים מה שכבר כתבנו במסכת גיטין, כשהמקדש נקראת "הר" - נחרב כולו, אבל כשנקרא "שדה" נשאר מקצת קדושה. ועיין שם שהארכתי קצת בטוב טעם אם במקדש ראשון נשאר מקצת הקדושה או במקדש ראשון נתבטלה הקדושה לגמרי שנקרא הר אך במקדש שני שנקרא שדה אז נשאר מקצת הקדושה.

והנה התנאים אלו בודאי היו יודעים הפסוק "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", ואם כן למה בכו עכשיו שראו שועל יוצא ממנה? אלא הם סברו דדוקא אחר חורבן מקדש ראשון שנקרא 'הר' אז נתקיים "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", דלא נשאר כלל הקדושה, אבל אחר חורבן מקדש שני שנקרא 'שדה' ונשאר מקצת הקדושה לא ילכו בו שועלים, והנה היו אחר חורבן בית שני וראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, וזהו שדיקדקו "ועכשיו שועל יוצא ממנו ולא נבכה".

אמר להם ר' עקיבא שאין תלוי זה בזה לומר אחר שנקרא שדה שנשאר הקדושה לא ילכו בו שועלים -- זה אינו, שהרי נבואת אוריה "ציון שדה תחרש", הרי שקראו 'שדה' ואפילו הכי קאמר "הר הבית לבמות יער" - שמצוין שם כל מיני חיות, ואם כן אחר שנתקיים נבואת אוריה יתקיים גם כן נבואת זכריהו שהכתוב תלאן זה בזה וכמו שכתבתי.

ולזה אמרו לו בלשון זה "עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו", נחמה כפולה, חדא שהם היו סבורין שגם בבית שני נתבטל הקדושה לגמרי מאחר שראו שועל יוצא ממנה אם כן עדיין נקרא הר ולא נשאר שום קדושה, והוא ניחם אותם שבאמת נקראת שדה ונשאר קצת הקדושה ואפילו הכי שועלים הלכו בה כנבואת אוריה. וגם כן ניחם אותם שיתקיים לעתיד נבואת זכריה וכל הטובות והנחמות של כל הנביאים בבי"א. דוק היטב ויונעם לך.

ובזה מצאנו טוב טעם על שבתוכחה ראשונה נכתב חורבן בית המקדש בפירוש ובתוכחה שניה לא נכתב בפירוש, להורות זה שבחורבן ראשון נתבטל הקדושה לגמרי אבל בחורבן שני נשאר מקצת הקדושה זו קידשה לעתיד לבא.


נחזור לענין חשבון האותיות בראש שהם כא"ו ובסוף לה"ר עולה במנין הכ"ל ר"ז במכוון על פי מה שכתבתי בשם הרמב"ם שכל הלאוין שלוקין עליהן המה ר"ז והנשארים אין לוקין עליהם דבר זה מרמז התנא בחשבון האותיות הכ"ל ר"ז.

ועכשיו נתחיל לפרש מה שנקראת המסכת "מכות" שיש בה ג' פרקים וחשבון האותיות תחילה וסוף הכל על פי רמז וסוד פרק אלו הן הגולין איתא בגמרא שלש טעות‏[5] עתיד שר של אדום לטעות. טועה שאינו קולט אלא בצר והוא גולה לבצרה, טועה שאינו קולטת אלא שוגג והוא מזיד, טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך. ועיין בפר"שי ובמפרשים, ובזה יבואר הכל, שרבינו הקדוש מרמז כל זה בתיבות מכות עם הכולל עולה במכוון זהו מלאך מזיד בצרה. דוק ותשכח דבר נפלא. נמצא מרומז כאן כל ג' טעות שלו. ולכך יש במסכת ג' פרקים.

וסופי אותיות לה"ר מרמז גם כן עליו, שלצדיקים נדמה להר והמה כובשין אותו כמבואר במסכת סוכה וזהו סוד הפסוק "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", ב' תיבות הר עשו עולה מכוון ב' תיבות שר לאדום, ואז "והיתה לה' המלוכה", שיהיה השם שלם כדפרש"י וכל המפרשים שם, לכך העמיד כאן ראשי האותיות כא"ו -- מנין שם הוי"ה ב"ה עם הכולל, שיהיה השם שלם, כולל כל השמות הקדושים. וב' פרקים ראשונים ראשי אותיות מנין שם אהיה.

ובזה מבואר מה שהבאתי למעלה במסכת סנהדרין רעיא מהימנא בפר' שופטים שכל ד' מיתות לדון לס"מ, ועיין גוף המאמר במקומו. ותמצא שבכל מיתה מרומז תיבת "הר". סקילה בגימטריא הר. שריפה יש בה הר. והרג גם כן יש בה הר. אך בחנק לא נמצא תיבת "הר" דבאמת חנק לא כתוב בתורה כמו שהבאתי למעלה הגמרא, רק 'מיתה' סתם, ולכך מסיים שם ברעיא מהימנא בדין "לדון בחנק וכו' אני אמית לאלהים אחרים בשמי", יעו"ש. וגם פרק ראשון דין עדים זוממין קאי גם כן עליו כמבואר גם כן שם ברעיא מהימנא {צ|פקודא בתר דא לעשות לעד זומם כאשר זמם לעשות, תרין סהדי שקר, ס"מ ונחש, וכו'}}. וגם פ"ג סוד מלקות מבואר גם כן בפ' תצא בפסוק ארבעים יכנו וגומר "פקודא דא להלקות לרשע דאיהו ס"מ וכו'". נמצא כל המסכתא קאי עליו ויקוים הפסוק שהבאתי "ועלו מושיעים בהר ציון וגומר", בבי"א.


(פ"מ משנה וגמרא להיכן גולין)

במשנה (משנה מכות פ"ב מ"ד) "להיכן גולין לערי מקלט לשלשה שבעבר הירדן ולשלשה שבארץ כנען וכו' עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות וכו'". ובגמרא - "ת"ר שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען ומכוונות היו כמין שתי שורות שבכרם וכו'".

על פי זה ישבתי בטוב טעם מה שאיתא אחר זה בגמרא "דרש ר' שמלאי מאי דכתיב אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש? אמר לו הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצחים. ועוד דריש ר' סימאי מאי דכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף? זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרה שלש שבארץ כנען אלא אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה". כל זה צריך ביאור.

ונראה ליישב על פי פשוטה דר' שמלאי אזיל לטעמיה דדריש בסוף פ"ק דסוטה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, וכי לאכול מפריה ולשבוע מטובה היה צריך? אלא כך אמר משה הרבה מצות יש התלוין בארץ, אעברה נא כדי לקיים אותן מצות וכו'". וידוע דלמדין מכאן שתפלה עושה מחצה שהרי משה רבינו ביקש אעברה נא ואראה ועשתה תפלתו מחצה ואמר לו הקב"ה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור וגו', הרי לא ניתן לו אלא "ואראה", שהראה לו הקב"ה את כל הארץ. ולכאורה קשה מאוד דבשלמא אם היה בקשת משה רבינו בשביל הוא עצמו לשבוע מטובה היה שפיר תפלתו עשתה מחצה שגם בראיה שהיה רואה את כל הארץ בודאי היה נהנה הנאה טובה, אבל כיון דכוונתו היה לקיים המצות התלויין בארץ אם כן מה מגיע לו מן הראיה? לזה דריש ר' שמלאי כאן פסוק "אז יבדיל משה וגו'" אמר לו הקב"ה הזרח שמש לרוצחים, שיעשה מצוה ויפרוש[6] שלש ערי מקלט בעבר הירדן, וזה לא היה יכול לעשות אם לא בראותו את כל הארץ. ובזה מדוקדק בפסוק "אז יבדיל", דלכאורה מילת "אז" אין לו הבנה.

ולדידי הפירוש "אז" אחר שראה את כל הארץ אז היה יכול להבדיל את שלש ערים שמכאן. ואפרש שיחתו על פי הגמרא שכתבתי דעבר הירדן אין לו גבול והיה יכול להפריש את שלש הערים באיזה מקום שיהיה אבל ארץ ישראל יש לה גבולים והיה צריך להיות הכל במידה ישרה מדרום לחברון כמחברון לשכם ומשכם לקדש כמקדש לצפון, וכנגדן צריכין להיות אותן שבעבר הירדן כמין ב' שורות שבכרם, ובודאי יש הרבה טעמים בזה ואם כן כל זמן שלא ראה את כל הארץ ברחבה לשער בעצמו היכן יעמדו אותן שלש שבארץ כנען לא היה יכול להפריש אותן שבכאן, שמא לא יהיה מכוונת[7] כנגד אותן שבארץ ישראל, לכך עשתה תפלתו מחצה ויראהו ה' את כל הארץ לארכה ולרחבה ואז היה משער בעצמו לפי הגבולין מקום עמידת שלש ערים שבארץ כנען ואז היה יכול לקיים המצוה להפריש אותן שלש ערים בכאן כנגדן ממש. וזהו גם כן דרש רבי סימאי מצוה הבאה לידי אקיימנה. ודוק ויונעם לך.

ונחזור לענין שכתבתי, שר הידוע יברח לבצרה שהיא מארץ מואב שבעבר הירדן וסבר שהיא בצר במדבר. ונלע"ד פשוט דלכך יברח לדעתו לאחת משלש ערים שבעבר הירדן ולא לאחת משלש ערים שבארץ ישראל או לאחת מערי לוים שגם הם היו קולטות לדעת, אלא ודאי שאין לו שליטה כל כך בארץ ישראל כמו בעבר הירדן ולכך היה בעבר הירדן נפישי רוצחים. וגם כן אם אחד מחייבי מיתות ברח מחוץ לארץ לארץ ישראל היו סותרין את דינו אולי יעמוד לו זכותא דארץ ישראל הכל הוא מטעם זה דבארץ ישראל אין לו שליטה למקטרג הזה, וגם לערי הלוים אינו יכול לברוח שידוע שמ"ב ערי הלוים המה כנגד שם מ"ב הידוע ועיקר מפלתו יהיה לעתיד ע"י שם זה כאשר כתבתי כמה פעמים בסוד שם ראשון ושני משמות אלו. ואין להאריך בזה.

וה' יעבור רוח הטומאה מן הארץ במהרה בימינו אמן.



  1. ^ נראה להגיה "ונכתב" - ויקיעורך
  2. ^ צדי"ק ט"ת -- ויקיעורך
  3. ^ נלע"ד למחוק תיבת "מדבר" -- ויקיעורך
  4. ^ י"ו ז"ם ו"ת ב"ת י"ם -- ויקיעורך
  5. ^ נראה דצריך להגיה "טעויות" - ויקיעורך
  6. ^ אולי צ"ל "ויפריש".
  7. ^ אולי "מכוונות".