מסכת כלה רבתי ו

<< · מסכת כלה רבתי · ו · >>

[פרק זה מופיע במסכת דרך ארץ בפרק ג']

בן עזאי אומר כל הנותן ארבעה דברים נגד עיניו שוב אינו חוטא מנין בא ולאן הוא הולך ומה עתיד להיות ומי הוא דינו. מאין בא - מליחה סרוחה ממקום (שהעין) [שאין העין] יכולה לראות. ולאן הוא הולך - למקום חשך ואפילה. ומה עתיד להיות - רמה ותולעה. ומי הוא דינו - מלך מלכי המלכים הקב"ה.

רבי שמעון אומר בא ממקום הטינופת בא ממקום הטומאה והולך לטמא את האחרים. בא מליחה סרוחה והולך למקום עפר רמה ותולעה שנאמר אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר "אנוש רמה בחייו" - אלו כנים. "ובן אדם תולעה" - במותו.

רבי שמעון בן אלעזר אומר נאה אדם זה ומשובח אלא שמוציא במעיו דבר שאין העין יכולה לראות. משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שבנה פלטריא גדולה ונאה ומשובחת והיה נהר בורסקי עובר בתוכה כל העובר ושב אומר כמה נאה פלטיא זו חוץ מנהר של בורסקי שהוא עובר בתוכה. כך זה אדם שהוא דומה מה בזמן שהוא מוציא ממעיו דבר מגונה שאין העין יכולה לראות הוא מתגאה לפני המקום.

בשעת מיתתו של רבי אליעזר נכנסו תלמידיו וישבו לפניו ואמרו לו רבינו למדנו הלכה. אמר להם מה אלמדכם צאו והזהרו איש בכבוד חברו. ובשעה שאתם מתפללים היו יודעים לפני מי אתם עומדים שבשביל דבר זה תכנסו לחיי העולם הבא.

אמר רבי אלעזר בן עזריה חמשה דברים למדנו רבי אליעזר בשעת מיתתו ושמחנו בהם יותר ממה שלמדנו בחייו. ואלו הם הכדור, והאמום, והקמיע, ותפלה, וכסת עגלה. הזהרו בהם, והטבילו כמותן - שהן הלכות קבועות שנאמרו לו למשה בסיני.

גמרא

בן עזאי מאי קאמר כל הנותן ארבעה דברים על לבו שוב אינו חוטא.

אמר רבא מדת הרחמים יש לה ארבעה דברים ואף השטן ארבעה דברים כל הנותן ארבעה דברים על לבו הרי זה חוטא: העושר והאשה ויצר הרע והריב. וצריכא אי אשמעינן אשה הוה אמינא דילמא אסור אשת איש אי נמי נדה אי נמי עובדת כוכבים, אמר יצר הרע דמשמע איסורי. ואי אשמעינן יצר הרעה הוה אמינא דלאו אינתתיה. אבל היכא דאית ליה אשה אימא לא קמ"ל דאפילו אית ליה אשה אסור דילמא מקרי ליה איסורא. ואי אשמעינן יצר הרע הני מילי בדגופא אבל בממונא לא, אמר נמי עושר. ואי אשמעינן עושר דממונא [אבל] דלישנא לא צריכא.

איבעיא להו ממון פלוני לו לי. לי אשה כאשת פלוני. אשתו במטה נדה ישן עמה או לא. איניש דלא מיתכשר לינצויי מאי. ת"ש ושמעינהו לכלהו לא תחמוד אפילו ממון פלוני לי, האי ממון פלוני לי גנבא ליסטים הוא (אלמא) [אלא] ממון לי כפלוני ודאי אסור מבעי אנפשיה אלא לולי יהיב לי פלוני ממוניה בידי דהא קא חמד. אשה כאשת פלוני הא כבר הרהר בה, אבל בת פלוני ודאי מותר. פשיטא לא צריכא דאי אמר איקדשת ואמרה [לא] אתתיה נדה לא תקרב נמי דמצי מיכל בהדה מותר.

כל הקרב אל אשתו והיא ישנה כאילו קרב אל ספינה העומדת ליטרף בים, כתיב הכא (מקרב) ["תקרב"] וכתיב התם "ויקרב אליו רב החובל". ואיכא דאמרי חייב חטאת דכתיב "החטאת". איכא דאמרי כאילו קרב את העגל איניש דלא מיתכשר דכתיב "ואריב עמם ואקללם".

תנן התם כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. משלו למה הדבר דומה - ולא על הבריות בלבד אמרו, אלא אף על קונו הוא מתגאה - ומה עכשיו שהוא מטונף באיברו הרי הוא ממרא לקונו אילו היה ריחו נודף בקרבו לא כל שכן, הוא שאמר הקב"ה לחירם מלך צור בך הסתכלתי ובראתי נקבים נקבים באדם.

איבעיא להו מהו להתגאות על סרסיני מעשים שלא להושיבם ולדבר עמם. ת"ש "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" אלא מחזיר אותם בשפה רפה ולא בבדיחות:

בשעת פטירתו של רבי אליעזר [וכו']. דכתיב "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" ואע"ג דאמרי להו רחומי חבריכו כי קימיתו קמי מריכו דחזי קריתו.

איבעיא להו נתן לו שלום מהו להחזיר בתפלה, אפי' למלך [ישראל] אסור בק"ש מהדר במשכים לפתחו.

חמשת דברים [וכו']. כסת עגלה מאי טעמא דכתיב "הוי למתפרות כסתות" [וגו'] מקיש כסת למספחת מה מספחת טהורה דכתיב "וטהרו הכהן מספחת היא" אף כסת טהורה.

ת"ר כשחלה רבי אליעזר נכנסו כל חכמי ישראל אצלו אותו היום ערב שבת היה והיו תפיליו עליו נכנס בנו לחלצו ממנו גער בו והוציאו בנזיפה, אמר להם לחכמים כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה. א"ל דעת שלו ודעת אמו נטרפה ודעתי לא נטרפה. בשעת פטירתו נשק שני אצבעותיו זו בזו ואמר אוי לי על שני ספרי תורות אלו, הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי ולא חסרתי מרבותי אלא ככלב המלקק מן הים, ולא חסרוני תלמידי כמכחול בשפופרת, אילמלא נעשים כל האילנות קולמסים וכל הימים דיו לא היו מספיקין לכתוב כל מה שדרשתי, ולא עוד אלא שאני שונה שלש [מאות] הלכות בבהרת עזה ושלש מאות הלכות פסוקות 'במכשפה לא תחיה' ולא היה אדם ששאלני בהם דבר חוץ מעקיבא בן יוסף.

אמר מר ככלב המלקק מן הים. מדמיה נפשיה לכלב. על תלמידיו קאמר, ומ"ט אתלמידיו מפני שלא באו בשעת חליו ותניא אמר להם תמהני אם ימותו מיתת עצמן.

ת"ר בשעת פטירת חכם כל העם חייבים בהספדו, דכתיב "ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל" וכתיב "וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו" מדאמר כל ישראל לאו ש"מ תקבצו, אלא דבכוהו בעיירות [אמרו] וכי זה כבודו של שמואל שהוא היה מהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמדנו תורה מה שלא עשה כן נביא ונביא, שנאמר "(והיה) [והלך] מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל [וגו'] ותשובתו הרמתה" כי שם ביתו ושם שפט את ישראל".

אמר רבא גדול שנתעסקו בשמואל יותר ממשה רבינו דאילו במשה רבינו כתיב "ויבכו בני ישראל" ואילו הכא כתיב "ויספדו לו כל [ישראל]" אפילו נשים ועבדים וקטנים.

תנן התם כינוס לצדיקים הנייה להם והנייה לעולם. פיזור לצדיקים רעה להם ורעה לעולם. [כינוס לרשעים רעה להם ורעה לעולם] פיזור לרשעים הנייה להם והנייה לעולם.

[בזמן שהרשעים נעקרין מן העולם טובה באה לעולם שנאמר "ובאבוד רשעים רנה"] בזמן שהצדיקים מסתלקין מן העולם רעה באה לעולם שנאמר "הצדיק אבד ואין איש שם על לב".

אמר רבא ולא תימ' אנשי דריה דידעין ליה לחוד, אלא כולי עלמא דכתיב ["ואין איש שם על לב" וכתיב התם "נשמה כל הארץ כי] אין איש שם על לב". ואמר רבא אין הצדיקין נפטרין [מהעולם] אלא בעון ביטול תורה דכתיב "אשר שם משה".

ת"ר מה ראה ישעיה הצדיק לומר "הצדיק אבד" לומר שהצדיק נתפס בעון הדור, כדרבי גוריון דאמר בזמן שהצדיקים בדור הצדיקים נתפסים על הדור ואם אין הצדיקים בדור תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור.

אמר מר שהצדיק נתפס בעון דורו שבקיה לפירושיה ופסק ליה. ה"ק אמרי ברייתא דבחוביה דידיה הוא דלקה דאע"ג דאבד אין איש שם על לב ואעפ"כ חזר והניחם ברוח הקודש שנא' כי מפני הרעה נאסף הצדיק זה אהרן. וכן הוא אומר כאשר נאסף אהרן. מה רעה היתה שם וישמע הכנעני מלך ערד. ואנשי חסד נאספים זה שמואל ודורו הזקנים שנאספו עמו באין מבין זה שאול ואבנר שנא' ואין מבין כי כלם ישנים וכתיב בתריה ינוחו על משכבותם הולך נכחו.

אמר רבא עובדא הוה בחד פולמרכא דמרדו עליה פולמר דכותיה, הוו ליה חביבין בגויהו, מאי עבד שקלינן חד חד ואטמרנה למחר יתיב על דינא אמר אפיקו לי בני מדינתא לדין חביש לדין קטל לדין מחה תלת. אף הקב"ה כך לכשרואה שהדור תקפה חטאתם הוא מסלק את הצדיק ואח"כ "קרבו הנה בני עוננה זרע מנאף", ותזנה מי בהם מכשפים מי בהם מנאפים והוא נפש ליה לדרא.

ת"ר על שלושה דברים נענש על שקראם זרע מרעים וקראם בני עוננה זרע מנאף שנאמר "ואתם קרבו הנה בני עוננה זרע מנאף ותזנה". ומנין שנמחל לו שנאמר "ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר":

הדרן עלך פרק בן עזאי