"שיר המעלות", תפלה על סליחת העון, "ממעמקים קראתיך ה'", העומק יאמר על עומק ממשי הפך מקום הגבוה, כמו העני והחלש והגולה וכדומה, וגם יאמר על עומק נפשי מי שבחטאו התרחק מה' הגבוה מעל גבוהים ונפשו עומדת במורד ובשפלות, הגם שבעניני גופו יעמוד בהצלחה וברום עולם ע"ז יאמר אנכי קראתיך משני עמקים שאני בם, עומק ושפלות הגוף, עם עומק ושפלות הנפש:
"אם עונות תשמר יה" אם תרצה לשמור עונות ושלא לסלוח, "ה' מי יעמד" לא ימצא מי שיעמוד ויתקיים, כי אחר שה' בלתי בעל תכלית מחוייב שהעבודה אליו תהיה ג"כ בלתי בעל תכלית, ושחטא היותר קל יגדל מאד, כי לא יצוייר שימלא החוב המוטל עליו לעבוד את הבלתי בעל תכלית רק מי שהוא בלתי בעל תכלית כמוהו, וא"כ מי יעמוד אחר שגם חטא קטן הוא מרי בלתי בעל תכלית, ואין הבדל בין בלתי בעל תכלית לבלתי בעל תכלית:
"כי עמך הסליחה", ר"ל שיש הבדל בין בשר ודם הסולח ומוחל למי שחטא כנגדו, שיעשה זאת מצד איזה ענין שמצא בהחוטא, ע"י שחוטא התחרט ובקש סליחה, או ע"י שרחם עליו, או ע"י שמצא חן בעיניו, וא"כ סבת הסליחה לא נמצא עם הסולח רק עם מי שסולחים לו. משא"כ אתה סבת הסליחה נמצא בך, כי אי אפשר שיצוייר אל בורא ומקיים ברואיו אם לא יהיה סולח לעולם, כמ"ש במדרש שאמר אברהם אבינו ע"ה להקב"ה אם דין אתה מבקש אין עולם ואם עולם אתה מבקש אין דין וא"כ סבת הסליחה נמצא עמך, וגם שגדר הסליחה הוא שיעביר את העון כאילו לא היה במציאות כלל, וזה לא יוכל האדם לעשות שיעשה מדבר שהיה במציאות כאילו לא היה, וע"כ לא נמצא בשום מקום בתנ"ך סליחה מאדם לאדם רק מה', ועז"א כי רק עמך הסליחה "למען תורא", ר"ל בשר ודם ע"י שרוצה שייראו מפניו לא ימחול על עון שאם ימחול עונות לא ייראו מפניו באשר היראה מפניו הוא רק מפני ענשו, ואם לא יעניש אין מקום לירא, משא"כ אתה סבת היראה שמתיראים מפניך הוא גדולתך ורוממתך וזה מתגלה ע"י הסליחה שבזה יראו שאתה נעלית משיפגמו בכבודך, כמ"ש אם חטאת מה תפעל בו, ונעלית משימצא איש צדיק לפניך עד שהסליחה היא תסבב למען תורא:
ביאור המילות
"הסליחה". גדר הסליחה שמעביר העון כאילו לא היה במציאות כלל ולא ימצא רק אצל ה' (התו"ה ויקרא סי' רע"ז):
"קויתי ה'", יש הבדל בין תקוה ובין יחול, סבת התקוה היא בנפש המקוה, שהגם שלא הובטח בבירור על הדבר, נפשו תקוה אליו, וסבת היחול הוא מצד הדבר שאליו מיחל והוא ע"י הבטחה שהבטיחו לעזור לו והוא בלתי מסתפק שימלא דברו והבטחתו, עפ"ז אומר שיש לומר אל ה' תקוה וגם יחול "קויתי לה'" מצד "שקותה נפשי", שנמצא בנפשי תקוה שה' יושיעני גם אם לא היה לו על זה הבטחה נפשו בוטחת בישועתו כי לא יטוש ה' עמו, וחוץ מזה "לדברו" והבטחתו "הוחלתי", יש לי יחול אחר שהבטיח לי להושיעני:
ביאור המילות
"קויתי, הוחלתי". המקוה מקוה על דבר בלתי ברור, והמיחל מיחל על דבר ברור (ישעיה נ"א ה', יחזקאל י"ט ה', מיכה ה' ו', ז' ז', למעלה ל"ח וא"ו, משלי יו"ד כ"ח א' ז', איוב למ"ד כ"ו) ובזה תבין מ"ש בברכות (ל"ב ע"ב) כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם וכו' איני והאמר רחב"א אר"י כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנא' תוחלת ממושכה מחלה לב, ל"ק הא דמאריך ומעיין הא דלא מעיין, אר"ח ב"א אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ וכו', כי תוחלת הוא המצפה שתעשה בקשתו בודאי וזה מחלה לב, אבל המקוה אינו מצפה על ודאי, וזה כמ"ש התוס' שם ד"ה כל דהכא במצפה שתבא בקשתו:
"נפשי לה'" יותר "משומרים" וממתינים "על הבקר", כי השומר וממתין על האדם שיבא ויושיעו אינו בטוח, כי יכול להיות שהאדם ימות או יחלה ולא יבא, אבל מי שממתין על הבקר, הבקר בודאי בא בזמנו, בכ"ז נפשי המיחלת לה' היחול הזה גדול משומרים לבקר, ומפרש הם "שומרים לבקר" שמצד שתקותו נתלה בזמן לא יגיע רק בעתו אחר עבור י"ב שעות של הלילה, וא"א שיבא הבקר קודם לכן אבל.
"יחל ישראל אל ה'" תוחלתם אינו נתלה בזמן רק בה' "כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות" שע"י מדת חסד שבו יוכל לפדותו קודם הזמן המיועד אל הגאולה, ע"י "שהוא יפדה את ישראל מכל עונותיו", ועי"ז תסור חשכת הלילה גם בטרם בקר ויגאלם לפני עלות השחר, ר"ל קודם הזמן כמ"ש זכו אחישנה:
