"לא לנו ה'", מוסב על מ"ש ישראל ממשלותיו, ר"ל אז ממשלות של ה' שמשל על הטבע היו ישראל, שבעבורם נהיה זאת, "אבל לא לנו תהיה ממשלות ה'", ר"ל לא בעבורנו, כי אין אנו ראוים לכך, כי אין אנחנו לקדשו כמו יהודה אז. - משיב לאמר, בכל זאת עתה "לא לנו כי לשמך תן כבוד", עתה שכבר נקרא שמך עלינו שאתה משגיח בישראל ועושה להם נסים, צריך אתה לתת כבוד לשמך שלא יהיה חילול השם, "על חסדך על אמתך", צריך אתה לעשות או מצד החסד בלא שום זכות והבטחה, כמו שהתחלת מציאת הנסים היו מצד החסד, או מצד האמת וההבטחה אחר שכבר הבטחת לנו להיות לנו לאלהים, כי.
ביאור המילות
"על חסדך". בעבור חסדך, וההבדל בין חסד ואמת מבואר בכ"מ:
"ואלהינו", (חלק ג עד לא המתים יהללו יה), בו יבאר שהשגחת ה' התמידית היא קיימת תמיד על עמו על איש ואיש מהם כפי עבודתו ומעלתו. -" ואלהינו בשמים", משיב לאמר, אך הבל יאמרו העכו"ם איה אלהיהם ויחשבו שה' סלק את שכינתו אל השמים ועל השמים כבודו, כי "אלהינו" הגם שהוא "בשמים" בכל זה "כל אשר חפץ עשה", הוא מנהיג ומושל ומשגיח כחפצו, אבל.
"עצביהם", של עכו"ם, הגם שאינם בשמים רק הם קרובים אצלם והם רואים את דמותם (שלכן קראם עצבים), בכ"ז לא יועילו למו, וחושב פחיתתם מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, מצד החומר הם "כסף וזהב", שהוא דומה שגרוע עוד מן העץ שיש בו נפש הצומחת, ומצד הפועל הם "מעשי ידי אדם":
"פה", מצד הצורה, שצורת האדם הוא הדבור, וצורת החי היא ההרגשה והתנועה, הם אין להם צורת הדבור כהאדם, כי "פה להם ולא ידברו", ולא צורת החי להשתמש בהרגשת החושים, נגד חוש הראות "עינים להם ולא יראו", נגד השמע.
"אזנים להם ולא ישמעו", נגד חוש הריח "אף להם ולא יריחון", ואמר בכולם פה להם, עינים להם, שגם זה חסרון בחק האלהות שיהיה לו כלים גשמיים אלה פה ועין אזן ואף, ובכ"ז לא ישיגו מהם הפעולות שיעשה בכלים האלה, ונגד חוש המשוש אמר.
"ידיהם ולא ימישון", וגם אין משמשים בכלי התנועה כי "רגליהם לא יהלכו", וגם אין להם אפילו דבור פנימי והגיון בסתר, כי "לא יהגו בגרונם", שההגיון הוא צפצוף חלוש ממוצע בין הדבור והשתיקה:
ביאור המילות
"ימישון". ענין מישוש בידים, ומשתתף עם מששת את כל כלי.
" יהגו". הוא ממוצע בין הדבור והמחשבה, כמ"ש בפתיחה לס' מלות ההגיון:
(י-יא) "בית אהרן", ומפרש שכל שיגדל הבטחון ומעלת הבוטח כן יגדל העזר וההגנה, עד "שבית אהרן" שגדול מעלתם ובטחונם מבית ישראל כן "עזרם ומגנם הוא" בעזר פרטי יתר על בית ישראל, וכן יראי ה' שגדול מעלתם מבית אהרן מצד שהם עובדים ע"י בחירתם בקדושה מופלגת יותר, יגדל עזרם ביחוד:
"ה'", עפ"ז יאמר שה' ע"י "זכרנו", ר"ל ע"י שיזכור אותנו ע"י הבטחון שאנו בוטחים בו, עי"כ "יברך" אותנו מחדש, וגם הברכה הזאת תהיה כפי הבטחון ומעלת הבוטח, "שיברך את בית ישראל, ויברך" בברכה מיוחדת גבוהה ממנה "את בית אהרן" וכן.
"יברך יראי ה'" בברכה מיוחדת יותר גדולה כפי מעלתם, ומוסיף כי "(יברך) הקטנים עם הגדולים", שע"י שיברך את הגדולים בברכה פרטיית מיוחדת, תחול אח"כ הברכה הגדולה שברך את הגדולים גם על הקטנים, בענין שהברכה הגדולה שברך את יראי ה' תחול אח"כ גם על בית ישראל, (כמו שכתבתי בפסוק כי אצק מים על צמא ישעיה מ"ד, עי"ש):
"יוסף ה' עליכם", אולם אחר שע"י ברכת ה' את הגדולים יתברכו גם הקטנים בברכה זו, יהיה מוכרח להוסיף עוד ברכה יותר גבוהה על הגדולים ליתרון מעלתם שלא ישוו עם הקטנים, וע"כ יוסיף ה' עליכם ברכה גבוהה יותר, אבל גם בברכה שיוסיף שנית, יהיה ג"כ הדבר הזה שהקטנים יקבלו הברכה ע"י הגדולים, ועז"א "עליכם ועל בניכם", שממילא תחול גם על בניכם, באופן שבכל פעם יצטרך להוסיף ברכה על הגדולים, והיא תשוב ותכלול גם את הקטנים, עד שיוסיף הברכה בתמידות לאין קץ:
"ברוכים", וחוץ ממה שה' זכרנו יברך חוץ ממה שיברך אותנו ע"י הזכירה שיזכור אותנו, "אתם ברוכים לה'" מכבר, הברכה הכוללת שברך אתכם מעולם, והברכה הזאת היא מצד שהוא "עושה שמים וארץ", ר"ל לא כדעת הגוים שהזכיר שחשבו שהשמים וארץ הם עשוים ועומדים מכבר ושאין ה' פועל בהם דבר רק שהמערכות הם לבדם מנהיגים את העולם ופועלים בארץ, רק ה' הוא "עושה" תמיד "שמים וארץ", שהוא מחדש בהם בכל יום מעשה בראשית, והוא עושה השמים שמשפיע בם ההנהגה וההשפעה שישפיעו למטה, והוא עושה הארץ ומנהיג אותה בהנהגה מיוחדת השגחיית לפי הזכות והמעשה, ומפרש באיזה אופן הוא עושה שמים וארץ?
"השמים שמים לה'", מה שהוא עושה השמים ומנהיג אותם זה הוא מתיחס לה' כפי רצונו והנהגתו הכוללת, שעפ"י החקים שיסד הוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, "והארץ", מה שעושה הארץ ומנהיגה, זה "נתן לבני אדם", שזה יהיה כפי מעשיהם הבחיריים, וכפי עבודתם או מרים שלפיהם הוא עושה הארץ ומנהיג אותה אם לשבט אם לחסד, ובזה סיים מה שהתחיל לאמר "ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה", שהוא עושה ופועל תמיד כאשר חפץ:
"לא, (חלק ד'" עד אנה ה' כי אני עבדך) ע"פ ההקדמה הזאת מתחיל לספר מה שקרה לו ביחוד בענין חליו ואיך התיאש, וע"י תפלתו השיבו ה' לאיתנו, ואיך יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ומקדים הקדמה לזה לאמר "לא המתים יהללו יה", שאחר שחפץ ה' בעולמו הוא שיעבדו אותו ויודו לשמו, וזה לא יושג אחר המות "כי לא המתים יהללוהו ולא היורדים דומה", ר"ל ששם הם דוממים ושובתים מפעולותיהם, ואי אפשר להם להלל, אבל.
"ואנחנו" החיים, לא לבד שנהלל כי גם "נברך יה", שהברכה הוא מה שע"י מעשינו ישפיע תוספת שפע וברכה, ונברכהו שהוא מקור השפע והברכה, ע"פ הקדמה זו, שאין חפץ לה' במות חסידיו רק בחייהם שאז יברכוהו ויהללוהו, יספר לאמר.
